• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״גרזן קטן״, ניתוח סצנות מתוך אנתולוגיית הסרטים של סטיב מקווין

20 במרץ 2021 מאת עופר ליברגל

אנתולוגיית הסרטים "גרזן קטן" (Small Axe), מאת הבמאי הבריטי סטיב מקווין, היא אחד מן השיאים של השנה החולפת בקולנוע/טלוויזיה. מדובר בסדרה של חמישה סרטים שהופקה עבור ה-BBC ואמזון פריים בארה"ב, אם כי עושה רושם שבשנה רגילה לפחות חלקם היו אולי מקבלים גם הפצה קולנועית במקביל. אפילו בלי קשר לכך כי שניים מהם התקבלו לפסטיבל קאן שלא נערך, ושלושה הוקרנו במסגרת פסטיבל ניו יורק, שם צפה בהם וכתב עליהם אורון. מתחילת חודש מרץ כל הסרטים זמינים באורח חוקי בישראל ב-VOD של yes ובניגוד לכתוב במקומות אחרים, כל הסרטים עלו ביחד אל ספריית yes סינמטק ולא מוזרמים לשם בקצב של פעם בשבוע. במקביל, הם כן מוקרנים בכל יום שני מאז תחילת החודש ברצועת השידור של ערוץ yes movies drama בשעה 21:00 בערב.

דומני כי כל מי שיחפש חומר על הסרטים, בעברית או באנגלית, ייתקל בלא מעט דברי שבח ובבחירה של הפרויקט כולו, או של אחד משני הסרטים הראשונים מתוכו, לסרט השנה. לכן, טקסט זה לא יהווה סקירה כללית של הפרויקט, בו מקווין חוזר לשנות ה-60 עד ה-80 ולקהילה ממנה הוא מגיע – יוצאי איי הודו המערבית/הקאריביים (אני מעדיף להשתמש במינוח השני) בבריטניה, בשנים בהם חוו קיפוח שכמעט ולא נידון ביצירות תרבות. כל הסרטים מבוססים במידה כזו או אחרת על אירועים אמתיים, אם כי האירועים נעים בין כשלון כללי של מערכת חינוך, לבין התופעה של מסיבות בית כאלטרנטיבה לסלקציה במועדונים, ואל כמה אירוועים ספציפיים או ביוגרפיות של אנשים אמתיים.

במקום לסקור כל חלק בנפרד ובמלואו בחרתי סיקוונס אחד מתוך כל סרט/פרק, המראה את המגע האישי של מקווין בתור אמן ובמאי. הניתוח הנ״ל חושף את המתרחש בסצנות ולכן עלול להכיל ספוילרים, בעיקר לגבי הסרט הראשון. לכן, אני שב ומפנה לטקסט של אורון שדן ללא ספולירים בשלושת הסרטים הראשונים, וממליץ בעצמי על כל פרקי האנתולוגיה. או אם לבחור רק אחד, אז על הפרק השני שנבדל מעט מן האחרים (למרות שגם הפרק הראשון הוא יצירה מפוארת בעיניי). מבט כולל על כל הקטעים שבחרתי מראה כי אולי בחיבור שלי אל מקווין יש גם נקודות משותפות: אני נוטה לאהוב את הדרך בה הוא משתמש במוזיקה פופולרית בהקשר רחב, וגם את הנקודות בהן הוא מביט באריכות יחסית על דימוי מסוים, לרוב בן אדם.

מנגרוב:
הכרעת חבר המושבעים

"מנגרוב" הוא סרט על קהילה. ככזה, הוא בנוי וערוך תוך הקפדה על מספר נקודות מבט ומספר גיבורים. אולם, ברגע הקראת חבר המושבעים, מקווין בוחר להתמקד בדמות שאולי ניתן לראות בה את הגיבור הראשי של הסרט, בעל מסעדת המנגרוב פרנק קריצ'לו (שון פרקס). פרנק הוא הגיבור משום שהוא מוצג במהלך הסרט גם כמי שהקים וניהל את המסעדה בנחישות מול כוחות החוק וגם כמי שבמידה מסוימת המאבק נכפה עליו. בנאום הסיכום מטעם ההגנה של דרקוס האו, נאמר כי המנגרוב היא כבר לא של פרנק אלא של כל הקהילה והמאבק, וכי פרנק יודע את זה ומסכים לכך. גם לפני האירועים המתוארים בסרט, העסק הפרטי שלו היה למקום בו הקהילה מגדירה את עצמה. אך פרנק גם נושא על גופו ופניו את הכאב של המאבק לא רק שלו, אלא גם של רבים אחרים.

גם הרגע המבודד עם פרנק מיתר הגיבורים בסרט מכיל את היותו חלק מן התמונה הגדולה. בזמן ההמתנה לפסק הדין, מקווין מצלם סדרה של צילומי תקריב של הנאשמים ודמויות אחרות בחדר ההמתנה, כולל דגש על עשן הסיגריות ובלי מילים, רק עם מתח. סדרה זו של צילומים מסתיימת בצילום תקריב של פרנק בה זווית הצילום מן הצד ומעט באלכסון גורמת לכך כי פניו ממלאות את כל הפריים. אף כי מערכת השוטים בכל הסיקוונס הראתה כי הוא נמצא בתוך אולם המתנה עם דמויות אחרות, הוא בעולם משלו ובמצב מנטלי משלו, סוג של ראש מרחף על רקע שחור מופשט.

סצנת הקראת הכרעת הדין מצולמת בשוט בודד וזה ואינו מתחיל עם פרנק, אלא עם הדלת דרכה נכנס השופט לאולם המשפט. לאחר מכן המצלמה נעה מרחוק על פני חבר המושבעים והתובע, בטרם היא מתייצבת מול תא הנאשמים, מעט אחרי הרגע בו פרנק מתבקש לעמוד. כאשר הוא נעמד, הוא הופך לדמות הבולטת בסצנה מול יתר הנאשמים הנותרים לשבת. הם עדיין נמצאים בפריים כאשר השופט מתחיל לשאול לגבי ההכרעה לגבי פרנק. המצלמה מתקרבת לעבר פניו באיטיות ובשעה שההכרעה לגבי כך שהוא אינו אשם נמסרת, ניתן לראות רק את פני שתי הנשים שיושבות לצידו.

כאשר עוברים לקרוא את ההכרעה לגבי דרקוס האו, התקרבות המצלמה מגיעה למצב בו פרנק הוא הדבר היחיד שנראה בפריים, פרט לרקע השחור הנוצר עקב המבנה של בית המשפט. אותו רקע גם איפשר לדרקוס לנאום כמו מדבר מתוך רקע שחור, אך במקרה שלו הייתה עריכה בינו לבין יתר הנוכחים באולם, וכן לזוויות צילום נוספות המראות כי החלל שנראה שחור נוצר מעמדת הכניסה מתחת לעץ המרכיב את היציע. בזמן ההקראת ההכרעה נגד ברברה ביס, המצלמה כבר בצילום קלוז-אפ על הפנים של פרנק. ברברה ביס היא זו ששוברת את הפריים אחרי סיום הזיכוי שלה, כאשר היא מחבקת את פרנק. לאחר שזה מתרחש, גשר קולי מדלג אל המשך הקראת האשמות ועובר לנאום הסיכום של השופט.

פרנק לכאורה מוצג ברגע הניצחון שלו, אך הוא מצולם כאילו הוא בהלם. הוא משדר כאב, באופן אשר לא שונה מן האופן בו מקווין התמקד בסבל של הפנים האנושיות בצילומי תקריב בסרטים הקודמים שלו. בין עם מדובר בקלוז-אפ של סבל ברגעים של נזקי שביתת הרעב ב"רעב", ברגעים של אונס והתעללות ב"12 שנים של עבדות", או באישה שהכאב שלה מועבר דרך האופן בו היא שרה את "ניו יורק ניו יורק" בסרטו "בושה". פרנק לא מאמין כי אחרי של שנים של קיפוח מצד המערכת ומאבקים אבודים מראש, הוא ניצח בקרב כלשהו. הוא לא מסוגל לזוז, פרט לדמעות. הוא לא מסוגל לעכל. הוא משתחרר מן הקפאון רק דרך הקהילה – החיבוק של ברברה אחרי הזיכוי שלה (רגע שמקווין קוטע את פסקול הכרעת המושבעים בגלל שהוא הגיע למקומות בהם חלק מן הנאשמים כן נמצאו אשמים בעבירות קלות), נותן לו את האפשרות לעצום את עיניו. פרנק יכול להבין כי השפיע ועזר לאחרים וכי הם תומכים גם בו.

רוק אוהבים:
משחקים מטופשים

הסרט המהולל ביותר בפרויקט, וגם החביב ביותר עליי באופן אישי, הוא זה שמקרין על כל יתר החלקים. הוא לכאורה שם את הקיפוח רק ברקע, או עוסק בו ישירות רק לסצנות קצרות, כאשר המוקד הוא התרבות האלטרנטיבית אבל עדיין בריטית בחלקה, שהקהילה בונה לעצמה, גם אם בתנאים ביתיים עקב אילוץ. כמעט אין רגעים בסרט הזה שלא מעניין לנתח, אבל בסופו של דבר בחרתי בבחירה הצפויה ביותר, עשר וחצי דקות של שיר בודד בסצנה (קצת יותר ארוכה) שעושה רושם שהיא בדרכה להפוך לקלאסית. סצנה שמהווה את האמצע של הסרט (יש חצי שעה לפניה וחצי שעה אחריה) וניתן לומר כי היא מהווה את התמצית של הסרט כולו: תמצית של החלל הצפוף, התחושה של מפגשים אקראיים שאולי יובילו למגע מיני עם רצון, אך גם רמז ובנייה של מקומות בהם אנשים חוצים את הגבול, תחושה של קהילה מאוחדת הנותנת כבוד ליחיד, אהבה גדולה למוזיקה ובעיקר תחושה של התפרקות דרך הנאה ושמחה. כל זה בעיקר דרך אנשים רוקדים ובסופו של דבר שרים את השיר ״Silly Games״, במקום התקליט. לכאורה זה פשוט מדי ויפהפה מספיק על מנת להיות מעל כל ניתוח, וייתכן וזה המצב. למרות זאת כתבתי עוד כמה מילים.

השיר מתפקד בסרט כפונקציה של חיזור וגם של ביטוי אישי. מילות השיר מדברת על אהבה לא ממומשת מכיוון שהדוברת ומושא אהבתה לא מעזים לעשות את הצעד, למרות שהיא סבורה כי שניהם מודעים לרגשות ההדדיים. השמירה על הכבוד היא חלק מן המשחק המטופש הנידון, בעוד השיר עצמו מאפשר לכאורה לדלג על המשחק עליו מדובר, כאשר הדי.ג'יי. אף מעודד בדברי הליווי שלו להזיז את הרגליים ואולי להיתקל בפרטנר חדש. הריקוד של הזוגות הקיימים והמתגבשים הופך לאינטימי בבתים הראשונים של השיר, בעיקר לגבי הדמויות היחסית ראשיות בעלילה. מרתה, שאינה מכירה איש, נגררת בחזרה למסיבת הריקודים אחרי שרצתה לעזוב. הריקוד בינה לבין פרנקלין המחזר אחריה, מבוסס על קרבה המשלבת מתח מיני וגם תיאום בלי מילים ויצירת צורות דרך הקרבה. גם כלת מסיבת יום ההולדת, סינתיה, נראית שנהנית מן הריקוד והמגע הפיזי הצמוד אף יותר עם הגבר אשר מנסה לכבוש אותה. אם כי במקרה הזה, כבר במהלך הריקוד יש רמיזות דקות לכך כי הכוונות לגבי ההמשך סותרות.

החלק המרשים ביותר בסיקוונס הוא זה שאינו כולל כלל את הדמויות שיש להם קו עלילה בולט, אלא את דמויות המשנה הדמויות ברקע הממשיכות לשיר את השיר אחרי שהמוזיקה כבתה. יש ברגע השירה הזה גם מטאפורה לעצם המסיבה: התרבות שלהם מושתקת, אך הם ממשיכים אותה באמצעים שלהם וצוללים לתוך העולם הפנימי שבשוליים. השיר אומנם היה הצלחה גם בקרב הקהל הרחב יותר בבריטניה, אך השירה בלי המוזיקה מחזירה אותה מחדש ליוצאי הקאריביים. החלק הזה משנה את הדגש ומציג פחות צילומים של זוגות ויותר צילומים של נשים בלבד, הרוקדות ושרות לעצמן. הן היו נוכחות וקיבלו צילומים משלהן גם בחצי הראשון של הסיקוונס, אבל כעת הן עוברות למוקד, נהנות גם בלי צורך בפרטנר לריקוד וזועקות אל כולם. עוד מקבל את הפוקוס וקולו נשמע בין הקולות המזמרים, בולט בהיותו כבד יותר, הוא השכן המבוגר של סינתיה. מגלם אותו דניס באוול, האיש שכתב את השיר שהוא הגיבור של הסצנה.

הרגע המאושר הזה נקטע גם הוא דרך גשר קולי, המרמז לסצנה הכי קשה בסרט. כוונתי לסצנה בה הריקוד הצמוד הופך לניסיון אונס ולאיום באלימות, אולם בשלב זה מדובר רק ברמיזה. יש לציין כי את הזוגיות הראשית, בין מרתה לפרנקלין, בונה הסרט היטב ככזו שנרקמת לא רק דרך הריקוד, אלא גם דרך הדיבור.

אדום, לבן וכחול:
טרמפ לאקדמיה

"אדום, לבן וכחול" מכיל לכאורה הכי הרבה סיקוונסים "גדולים" באופן מסורתי. גם בתור דרמה משפחתית (וכל סרטי הפרויקט כוללים דרמה משפחתית במסווה), וגם בתור סרט של יחיד בתוך מערכת עויינת, הוא כולל רגעים בהם מקווין מראה כי למד בסרטו "אלמנות" איך לשלב את הסגנון האישי שלו בתוך סרט ז'אנר. כאן זה כולל קטע פעולה מותח ואפקטיבי ואת תצוגת המשחק הכריזמטית של ג'ון בויגה בתפקיד הראשי. לצד זאת, זה גם הסרט בו האיזון בין המסרים הישירים להתנהגות האנושית קצת מופר, נוטה יותר לכיוון המסר. מכל הדברים הללו בחרתי בדווקא בסצנה קצרה, מעט מאוד זמן מסך ושני שוטים, או אפילו אם תרצו שוט בודד ולא מאוד ארוך.

הקונפליקט המרכזי בחלק הראשון של הסרט הוא בין גיבור הסרטף, לירוי, המעוניין להתגייס למשטרה על מנת להשפיע מפנים, לבין אביו, קן, שספג פגיעה פיזית מידי שוטרים על רקע גזעני. אולם, בבוקר תחילת ההכשרה של לירוי כשוטר, קן מתנדב להסיע אותו לאקדמיה במקום בת הזוג. אנו רואים רק את הסוף של הנסיעה, שכנראה הייתה מתוחה. השניים לא מדברים ולירוי יוצא מן האוטו ואוסף את המזוודה שלו מבלי לומר דבר. קן ממתין עוד מספר שניות ברכב, בטרם הוא קורא בשם של בנו, המילה היחידה הנשמעת בסצנה. הוא יוצא מן האוטו והשניים מדברים, דיאלוג אותו הקהל לא שומע. מן הסתם נאמרות בו מילות פיוס שלקח הרבה זמן להגיד, אולי גם קבלה. כי למרות אי ההסכמה, המשפחה מקבל את ההליכה בנתיבי החוק. חוק שנוכח במכונית גם בגלל שהתליון הריחני שמתנדנד מן המראה הוא של רמזור, סמל של סדר. גם הסביבה של המתחם המשטרתי מודגשת דרך רכב משטרה, שילוט ועיצוב. כל אלו נראים דרך שמשות המכונית, מכונית שהיא המרחב המשפחתי הקטן ממנו באה נקודת המבט של הסרט.

גם בסצנה הזו למוזיקה יש תפקיד מפתח – השיר ״how can you mend a broken heart״ מלווה אותה. זהו שיר של הבי-ג'ייז במקור אך הוא מוכר יותר כיום וגם מבוצע בסרט בידי אל גרין, זמר אפריקאי-אמריקאי שהדגיש את ההשראה של מוזיקת נשמה על השיר המקורי. הפזמון המדבר על תיקון לב שבור מלווה את החיבוק המהווה סוג של ריפוי חלקי ליחסים בין האב לבן. השוט השני עליו דיברתי הוא שוט טיפוסי בו לירוי צועד בנחישות אך גם בחשש בתוך הסביבה הלבנה של אקדמית המשטרה, כאשר המכונית והאב נראים ברקע, בעודו מטפס במדרגות ומתקדם. השיר עובר לחלק השני של הפזמון, בו התיקון הוא לא של לב שבור, אלא של אדם שבור. לכאורה, לירוי הוא ההיפך משבור. אולם מול החוזק הפיזי שלו, עומדת לאורך כל הסרט התחושה כאילו הוא מנסה ליישב מחלוקת שמהווה שבר פנימי: אמונה בשיווין שהמערכת טוענת שהיא מייצגת לעומת החוויות האישיות ושלו ושל כל הסובבים אותו מצד אותה מערכת.

אלכס וויטל:
תוצאות השריפה בניו קרוס

לקראת שיא הסיפור הביוגרפי של הסופר המצליח כיום, אלכס וויטל, מקווין יוצא מן הפרטי אל הסיפור של המכלול. הסרט נע בשני צירים: וויטל בכלא ויחסיו עם האסיר שהאמין בו וחשף בפניו את עולם הספרות, ונעוריו בהם עבר וויטל בין שורה של בתי אומנה עד שהתמקם בלונדון והשתלב בחיי הפשע. אם כי מה שהוביל למאסר שלו הוא חלקו ב"מהומות בריקסטון" שפרצו בעקבות שריפה במסיבה של צעירים יוצאי הקארייבים, כתוצאה מאלימות גזענית, אך חקירת המשטרה לא העלתה דבר. זה סיפור גדול מדי על מנת שאלכס וויטל יהיה הגיבור שלו בייצוג בסרט, אף כי הסרט מראה כיצד המאורע השפיע עליו בעודו נע בין חוסר ביטחון מול נשים, לבין רצון להוכיח את עצמו כבעל ביטחון כמופיע וככוח אלים.

השריפה נידונה בשיחה עם נשים בדירה בה חי אלכס. חבריו קיוו כי אלכס יזום מגע עם אחת הבחורות, אך הוא בקושי מדבר איתה, פרט לתגובה קשה לשיחה בעיקר בין שתי הנשים אודות השריפה. לאחר שהוא מקבל נזיפה מחברו, מקווין מצלם את אלכס מתכנס לתוך עצמו. אולי הוא חושב על הכישלון שלו, אבל התמונה מתחלפת והופכת להרהור של הקהילה על השריפה.

במשך ארבע דקות, הסרט הצבעוני עובר לצילומי סטילס בשחור לבן – תחילה של תוצאות השריפה ומאוחר יותר של הלוויות, המחאות והמעצרים בעימותים שאחריה. בפסקול מוקרא שיר שכתב המוזיקאי והמשורר לינטון קוויסי ג'ונסון, "הטבח בניו קרוס". ג'ונסון מקריא את השיר בקולו בקצב איטי, בשילוב של הרהור ועם מילים מאשימות. הסיקוונס הזה מקפיץ את הצופה בגלל כל מה ששונה בו: ויתור על הגיבור, שחור לבן, ודימויים דוממים במקום תנועה, בעיקר תיעוד מן התקופה במקום שחזור התקופה. ההבדל הזה גורם לסרט כולו להיות אמתי יותר לא בגלל הידיעה שהוא מבוסס על סיפור אמתי, אלא מפני שהוא כולל גם פנים של קורבנות אחרים בתוכו. בעוד מקווין מצטיין בליהוק של פנים ושחקנים לסיטואציה ההיסטורית, ברגע הזה הוא נותן לתיעוד להציג את התמונה. הדבר לא רק מגביר את הריאליזם אלא גם נוגע במגבלות של האמן: את השבר הזה הוא לא יכול לשחזר או לייצג. לא מוות של 13 נערים.

את כל הסיקוונס התיעודי קוטע הבמאי בשוט הכי מלאכותי – תקליט מסתובב המחליף בין הקריאה של השיר למוזיקת רגאיי, שוט של אלכס וויטל בחנות תקליטים. הסיטואציה מזכירה שגם זה חלק מן התרבות ושלכאורה החיים ממשיכים. במקרה זה, ממשיכים ל-20 שניות של חנות תקליטים עמוסה, בטרם מישהו נכנס וצועק "בריקסטון בוערת", אות המזמין את כל הנוכחים להצטרף למהומות. בשלב זה של הסרט, הקהל אולי מתנגד למחאה אלימה, אבל יכול להבין מה מניע אותה.

חינוך:
"שיעור" מוזיקה

הפרק המסיים של האנתולוגיה תוקף את הקיפוח במערכת החינוך הבריטית, שמפנה את גיבור הסרט, קינגסלי, לבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. ההאשמה היא כי הוא נכשל במבחני איי.קיו וכי הוא מתנהג בצורה אלימה, למרות שכל מבט עליו מראה כי יש לו אינטליגנציה והוא רק מתקשה בקריאה עקב ליקוי למידה, בתקופה בה אבחון לא היה אופציה, בטח לא עבורו. בית הספר בו הוא נוכח הוא למעשה סוג של שמרטפות ולא מוסד חינוכי. הדבר מובהר בצורה הטובה ביותר ברגע בו המורה (שלא תמיד נוכח בכיתה) מנגן לתלמידים את השיר ״The House of the Rising Sun״, שאולי יכול היה לבדר לפחות חלק מן התלמידים בסיטואציה אחרת.

המורה מנגן את השיר כאשר הוא יושב על השולחן שלו ומניח את הרגליים על שולחן של שתי תלמידות, שבשלב הזה הן בערך היחידות שמסתכלות לעברו. השוט הפותח מציג את הכיתה כולה ובונה אותה כצפופה יותר מצילומים קודמים של שיעורים, אף כי מאחורי שתי שורות של מושבי תלמידים יש חלל אחר הנראה כמטבח. הפריים הפותח מציג את כל התלמידים: חצי מהם מביטים לעבר המורה, קינגסלי ותלמיד נוסף שוכבים על שולחן, שני תלמידים אחרים פתחו את השולחן כך שהוא מסתיר אותם מן המורה ולהיפך. אחרי השוט הפותח, המצלמה נעה על פני כל התלמידים, חוזרת למורה ולבסוף אל קינגסלי. פרט לילדה אחת הנראית שקועה, או מנסה להיות שקועה בנגינה, שאר הילדים עוסקים בעניינים אחרים או משדרים אדישות עד סבל למתרחש.

לאחר מכן, המצלמה משתהה מעט יותר על קינגסלי, שלפרקים נראה שהוא מנסה להירדם ולפרקים נראה שהוא מנסה להישאר ער. התלמידים שהרימו את השולחן מציירים את המורה. בסיבובים הבאים בכיתה מקווין לא עובר על פני כל הנוכחים, רק מביט מעט על שני שולחנות ושב למורה שדומה כי הוא נהנה מן הסיטואציה, ספק בתור תחליף לקריירה ככוכב רוק. הוא לא מוכשר בנגינה וניכר כי אין לו הכשרה מוזיקלית – הוא מתבלבל מספר פעמים בליווי השיר הלא מאוד מגוון בלחן שלו. בסוף כל בית הוא לוקח הפוגה, דבר הגורם לקהל לקוות כי אולי הסיוט הזה יסתיים, אבל הוא חוזר לבית נוסף פעם אחר פעם. עושה רושם כי התלמידים עצמם לא מקווים לסיום בכל פעם שהוא נעצר.

בסיום השיר, המורה מנסה להעניק סיטואציה של שיעור. הוא לא מעיר לקינגסלי, שבשלב זה ישן לחלוטין מולו, אלא שואל מי כתב את השיר. כאשר אף אחד לא עונה, הוא מסביר לכיתה כי להקת האנימלס חיברו את השיר. אותה להקה בריטית אכן הקליטה את הביצוע הכי מפורסם לשיר, היא עשתה זאת אחרי הרבה אמנים אחרים ולבטח לא כתבה או אי פעם לקחה קרדיט על כתיבה השיר. הוא נכתב כנראה בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20 בארה"ב, לא ידוע בידי מי. אם כי ייתכן וסביר שעל ידי מישהו שביקר בניו אורלינס בה עוסק השיר, בניגוד ללהקת האנימלס בתקופה בה הם הקליטו את הגרסה שלהם. כך שהאינפורמציה החינוכית שמועברת על ידי המורה היא שגויה. לפחות ניתן לקוות כי הוא לא מנתח עם הילדים את המילים של שיר העוסק בבית בושת.

הסצנה הזו היא לא רגע השפל היחיד בבית הספר החדש, אבל כן הרגע שהמיקום שלה קריטי. השיעור מגיע בין הסצנה בה פנו אל אמא של קינגסלי לגבי האיכות הגרועה של בית ספר שמנציח את הקיפוח (אף כי לכאורה הוא מיועד לבני כל הגזעים), לבין הסצנה בה היא שואלת אותו האם הוא לומד משהו בבית ספר ומחליטה לנסות לראות איך היא בכל זאת יכולה להעניק לבנה חינוך.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.