• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״שיני חלב״, סקירה

6 בדצמבר 2020 מאת עופר ליברגל

סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית האוסטרלית שאנון מרפי, הוא סרט מרשים למרות שהוא לא ממש אמור לעבוד. "שיני חלב" (Babyteeth) עוסק בסיפור שהוא טרגי מראשיתו, כאשר האירוע המחולל שלו התרחש לפני תחילת התקופה המתוארת בעלילה: נערה בגיל התיכון חלתה בסרטן. אולם, מרפי והתסריטאית ריטה קאלייס בחרו סגנון שנראה לעתים קליל וקופצני, עם כותרות המתארות את הצפוי להתרחש או את האווירה, המופיעות בתחילה של סצנות רבות, לצד רגעים שנראים כלקוחים מקומדיה רומנטית או סרטים על מסיבות פרועות. זוהי בחירה סגנונית שעלולה לזרוק החוצה מן הסרט, עליו אורון כתב בהסתייגות ובקצרה בזמן פסטיבל ונציה 2019. ההסתייגות מובנת כי בזמן פסטיבל צופים בכמה סרטים ביום, צפייה שלא תמיד מאפשרת זמן לחשוב על סרטים שמנסים לעשות מהלך מורכב יותר. כעת, כאשר הסרט זמין לצפייה ב-VOD של yes, אפשר לדון באיכויות של הסרט ולהסביר מה הוביל לדעתי לבחירות של היוצרות.

העלילה עוקבת אחרי משפחה אוסטרלית אמידה למדי, אך כזו עם קצת שלדים בארון והרבה חוסר תפקוד בתקופה המתוארת. הבת המתבגרת, מילה (אלייזה סקנלן), חלתה כאמור בסרטן. בדקות הראשונות של הסרט ניתן לראות רמזים לכך, עד שבדקה העשירית מוכרז על המסך כי הוא קיים וכי יש החמרה במצב. בסצנה הפותחת מילה פוגשת את מוזס (טובי וואלס, שגבר על סקנלן בקרב על תואר השחקן הצעיר המצטיין באותו פסטיבל ונציה). הוא בן 23, נרקומן שאמו לא מוכנה שייכנס לביתה. מוזס עוסק מדי פעם בסחר בסמים או כל פשע אחר שניתן לבצע, וניכר כי חסרה לו סמכות בחייו או יד מכוונת. הוא בערך הטיפוס האחרון שכל משפחה תרצה שהבת תביא הביתה, ומילה מביאה אותו לפגוש את הוריה מיד אחרי הפגישה הראשונה. לא הדייט הראשון, הפעם הראשונה בה הם נפגשו.

להורים של מילה יש צרות משל עצמם. האמא, מולי (אסי דיוויס), הייתה בעבר מוזיקאית מבטיחה אבל כיום היא סובלת ממחלת נפש. מי שמטפל בה הוא בעלה, הנרי (בן מנדלסון), פסיכיאטר שייתכן ויש לו יד קלה מדי על ההדק בכל הנוגע לטיפול תרופתי, גם לפציינטים וגם לעצמו. על מנת להוסיף לתסבוכת, עושה רושם שיש למולי היסטוריה עם המורה לנגינה של מילה (יוג'ין גילפידר) והנרי מפרלטט קצת, או אולי חוצה את הגבול, עם השכנה החדשה שמצויה בהריון מתקדם (אמילי ברקלי). כל זה יכול להפוך לסוג של מלודרמה, אבל מוצג בעיקר כקומדיה כאשר רגעי הדרמה והמשבר מדגישים את הכאב ולאו דווקא את המימד הסנצסיוני שייתכן והאירועים יגלשו אליו. דווקא הבחירה הלכאורה לא מתאימה סגנונית נותנת בסופו של דבר יותר כבוד לדמויות ולסיטואציה.

מצאתי גם סיבות לבחירה הסגנונית ולמהלכי העלילה כדבר שנובע מן המצב. מן הצד של הנערה, הסגנון מחזיר את הנעורים לסיפור שלה, נעורים אשר נשאבו על ידי המחלה. לכן הסצנה הראשונה מראה אותה ברגע של התאהבות, והשימוש של מרפי באמצעי המבע מדגיש את האור שהנוכחות של מוזס מסמנת בחייה. אולי היא מסבירה כיצד בחורה משכילה ואינטליגנטית יחסית לגילה יכולה להימשך או לגלות חיבה דווקא לגבר שהוא בחירה שגויה מהרבה סיבות. הסרט אומנם נע בהתחלה בקצב מהיר בין הסצנות, אך הקשר הרומנטי לא נע מהר מדי וכולל הרבה רגעים של מבוכה, למידה ומסע בנפרד במשותף.

מהצד של ההורים, משפט המפתח בסרט הוא "זאת ההורות הכי גרועה שאני יכולה לדמיין", משפט שנאמר בידי מולי אחרי צעד קיצוני שנוקט הנרי. זהו הלב של הסרט שכן הדבר הכי גרוע שניתן לדמיין בסיטואציה הקיצונית הוא לפעמים הדבר הנכון, או הדבר האהוב ביותר שניתן לעשות באותו רגע. הסרט לא מצדיק בהכרח אף פעולה אשר מבוצעת בו, אבל הוא מגלה סימפטיה והבנה לכל מקרה קיצוני וחושף אותו כלא בהכרח רדיקלי או בלתי הגיוני בבחינה שלמה של הסיטוציה בה נמצאות הדמויות. סיטואציה הכוללת התמודדות עם דבר שלא ניתן לתאר אותו, התמודדות המצדיקה מרד לא רק מצד המתבגרת, אלא גם מרד של ההורים במציאות של חייהם.

כותרת הסרט מתייחסת לשן חלב אחת שעוד נותרה בדרך פלא בפה של מילה, בערך עשור לאחר שהייתה אמורה ליפול, מחליפה את השן הבודדת בשיניים ברבים. הדבר מצביע על כך כי הגיבורה אומנם צריכה להתמודד עם מצב מאוד מורכב ואולי גם עם המוות הקרוב, אבל הבחירה בלשון רבים מוציאה את השן מן הפה שלה בלבד. גם הוריה, ובמידה מסוימת יתר דמויות המשנה שהזכרתי, כולם מתנהגים בצורה הנראית קצת ילדותית או מנוגדת לידע שאמור להיות לאנשי בוגרים. זאת משום שנסיבות החיים לקחו מהם דבר מה. בחלק מן המקרים הדבר לא מובהר עד הסוף, אך בכל סצנה בה מוזס מנסה להיפגש עם אמו או אחיו הקטן, ניתן להבין כי הוא כואב את המצב בו חייו נמצאים ודרושה לו סוג מסוים של מערכת יחסים שתחזיר אותו למסלול.

תורם לכך המשחק המשובח של וואלס, שמתפרץ לסרט ככוח כריזמטי ומושך המדבר בביטחון ומשדר תחושה של חוסר דאגה להשלכות, אך בו בזמן הוא כולל רגעים של כאב או מבט חושש דרך הפנים ומקומות בהם הקול שלו מאבד מעט מן הביטחון. הדבר מסגיר את היותו קורבן של ההחלטות שכנראה קיבל. גם יתר הקאסט עושה עבודה טובה, בראשות סקנלן המציגה שבריריות שבו זמנית מנסה להיות גם קול ההיגיון בסביבה המטורפת של הסרט. סנקלן מעבירה תחושה של אהבה ראשונה ורצון להמשיך בחיים, אך גם של נערה שלא יודעת מי היא בדיוק רוצה להיות בעתיד והאם בכלל היא מעוניינת בעתיד. זוהי דמות שונה מאוד מן התפקידים האחרים אשר ראיתי אותה מגלמת, למרות שיש קווי דמיון מסויימים לתפקיד ב"נשים קטנות" שגם בו גילמה נערה העוסקת במוזיקה.

הקצב של הסרט אינו אחיד. מרפי וקאלייס יודעות אילו סצנות צריכות זמן ממושך יותר, כפי שהן יודעת מדי לצמצם את כמות המלל בכותרות המלוות את הסרט וכיצד לשנות את מינון האירוניה בהן. הדבר מתבצע גם בקטעים הדרמטיים יותר, אבל לא רק בהם. הוא מתבצע גם בקטעים בהם הדמויות חוות רגע החוגג את החיים – בין אם מדובר בריקוד בתום שיעור נגינה בכינור, מסיבה, מבט לשמיים, או בחינה של מה היה יכול אולי להיות מציאות אחרת עבור הדמויות המוצגות. בכך, הסרט מציג בסופו של דבר כאב כפול: גם כאב מול המציאות המוצגת בו וגם כאב מול הרמיזות של הנעורים או החיים שהתפספסו.

הבחירה הסגנונית מקנה לסרט ייחוד, אך היוצרות שלו גם מצליחות להקנות לסיפור הקיצוני שלהן אמינות שהייתה חסרה, למשל, בסרט "אני, ארל וזאת שעומדת למות", סרט שניסה גם הוא לטפל במחלה בתקופת הנעורים ותוך שימוש בשפה קולנועית לכאורה לא מתאימה. האמינות נובעת מהיעדר רחמים והצגת התנהגות בעיתיית ופגומה של כל הדמויות, אך גם משילוב של רגעים קטנים של חיבה אנושית, המובילים לאקטים גדולים יותר של אהבה והקרבה. סרט אחר שצף בזיכרון בעת הצפייה הוא "אסיה" הישראלי, סרט עם גישה שונה לגמרי לסגנון ועיצוב אבל כמה קווי דמיון בעלילה. אני מקווה כי לא רחוק היום בו הוא יוצג או יהיה זמין לקהל ואז אפשר יהיה לדון גם בו בפני עצמו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.