• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"זורקת" (Happy Old Year), סקירת נטפליקס תאילנדית בדרך לאוסקר

26 בנובמבר 2020 מאת אור סיגולי

יש בטח איזשהו לקח בדרך בה גיליתי וצפיתי בסרט "Happy Old Year" (כנגד כל עצת SEO אני מסרב לכתוב את שמו הרשמי בישראל. שמתי אותו בכותרת, ובזה אני שוכח ממנו), אבל אני לא לגמרי בטוח האם הוא חיובי או שלילי.
על הסרט הזה קראתי לראשונה השבוע, כאשר תאילנד החליטה להפוך אותו לנציגה הרשמי לאוסקר, כזה שיתמודד על מקום בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בכל שנה נשלחים מעל שמונים סרטים, חלקם הקטן מוכר לנו מפסטיבלים עולמיים, כשרובם המוחלט הם שמות חדשים לגמרי. "Happy Old Year", על אף שהבמאי שלו הוא אחד היוצרים התאילנדים הידועים וסרט הביכורים שלו "36" נכנס למצעד סרטי העשור שלנו, היה שייך לקבוצה השנייה. הוא ראה אור מקרנה ממש בסוף 2019 במולדתו, אבל יצא לעולם ב-2020, ואנחנו יודעים כמה קשה לסרטים לבלוט השנה, בטח סרטי ארט האוס שאינם דוברי אנגלית. "Happy Old Year", סרט קטנטן ורגיש, פשוט התפייד ללא יותר מדי הזדמנות.

רק שזה לא נכון. כי מאז חודש מרץ, סרטו השמיני של נאוואפול תרמונגרטאנאריט עלה לנטפליקס, ולכן קיבל את האופציה להיחשף למיליוני בני אדם מכל העולם. הרבה יותר מכל פסטיבל או הקרנות מסחריות מצומצמות שהן מנת חלקם של סרטים כאלה. בטח גם ההפקה הרוויחה קצת על החוזה עם נטפליקס. איפה פה הבעיה? נטפליקס כפי הנראה לא ראתה את הפוטנציאל להבליט אותו, וכך נקבר הסרט הזה תחת אין סוף של כותרים אחרים, ראויים יותר או פחות. אז נכון, הקהל של "Happy Old Year" מצומצם בהרבה מזה של "דוכן הנשיקות" או "תמיד השטן", אבל האנשים שמחפשים סרטים כאלה צמאים אליהם מאוד. תשאלו אותי, אני אחד מהם.
וכך יצא שהסרט מצד אחד ניצל, מצד שני נקבר, והגענו לבדיוק אותה נקודת התחלה.

ובכל זאת, כן גיליתי שהסרט הזה קיים. בגלל שאני עושה תחקיר על כל הנציגים של המדינות לאוסקר לטובת הסיקורים המתעדכנים, אני גם בודק איפה אפשר להשיג אותם אם בכלל. כל סרט אסייתי אני אוטומטית בודק בנטפליקס, כי הם משליכים שם כותרים כמו כוסות חד פעמיות בבית חולים. והנה הוא מונח מולי בחינם ומיידית, והנה הוא נצפה, והנה אני כותב עליו. אז אולי היצירות הראויות כן איכשהו צפות למעלה?
זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה, כי זה בגדר "מה אם". ובכלל, מי יודע אלו עוד סרטים נפלאים מתאילנד יש במעמקי נטפליקס, רק שאותם לא שלחו לאוסקר?
כאמור, לא בטוח מה הלקח פה, אבל אחרי כל זה הנה מי שאני רוצה שתדעו על "Happy Old Year": בקצרה, מהרו להכניס אותו לרשימת הצפייה שלכם. זה אחד הסרטים הכי יפים של השנה. באריכות, הנה…

"Happy Old Year" (אגב, זה לא שהשם האנגלי הוא להיט. התרגום הישיר מתאילנדית הוא "איך לזרוק". הייתי זורם גם על "המדריך למשליך". הכל חוץ מ"זורקת") מתחיל כאשר ג'ין חוזרת משוודיה, כנראה לא בנסיבות נהדרות, היישר לבית ילדותה בתאילנד, שם עדיין חיים אמה ואחיה הקטן. האבא הלך לבלי שוב, וכל שנשאר ממנו הוא פסנתר כנף שיושב באמצע הסלון. ג'ין מחליטה שאם היא כבר גרה בבית הזה היא תהפוך אותו לחלל עבודה מגניב, ובוחרת בקו המינימליסטי אותו גילתה בירחוני עיצוב. העניין הוא שבשביל להשיג את זה היא צריכה להתחיל לנקות, לפנות ולזרוק הרבה מאוד דברים, חלקם שייכים לה וחלקם לא. ככל שג'ין נכנסת יותר ויותר לעניין הפינוי והארגון, היא נתקלת ביותר ויותר דברים מהעבר שלה, דברים שהפכו אותה למי שהיא, והמעמסה הרגשית הולכת וגדלה.

בתקצירים הזרים שנתקלתי בהם לסרט, הרושם שמתקבל הוא שנקודת המפנה היא כאשר ג'ין נתקלת במהלך מלאכת הפינוי בדברים השייכים לאקס שלה, איים, והמערבולת הרגשית מתחילה שם. זה אמנם חלק מהעלילה, אבל רחוק מלהיות הליבה. אני לגמרי יכול לראות איך סרט אמריקאי שלם, על בחורה שבעקבות חפצים נוסטלגיים מנסה להשיג מחדש את בחיר ליבה באיחור (או שסתם "זורקת" עושה לי אסוציאציות לשם עברי מחפיר אחר, "תקועה", שיש בו את אותם אלמנטים). אבל אצל תרמונגרטאנאריט קו העלילה הזה מגיע לאיזושהי התרה בדקה ה-45, סוג של אמצע הסרט. מכאן התסריט ממשיך לחקור ולחפור בתוך החוויה של ג'ין, ונוגע פחות או יותר בכל סוג של התמודדות עם זיכרון שישנו. די מדהים בכמה מוטיבים ורעיונות הסרט מתעסק, כמות שאולי יצדיק צפייה נוספת.

אבל העומס הזה לא מכביד על "Happy Old Year" אלא רק הופך אותו למורכב ומעניין הרבה יותר. בכל הזמן הזה, תרמונגרטאנאריט לא שוכח שהמטרה שלו היא יותר מלגרום לנו לחשוב, אלא גם להזדהות ולהתרגש, ופה בכלל הופתעתי מהעוצמה שהסרט מגיע אליה בלי דרמה צעקנית מדי. תרמונגרטאנאריט מצליח ליצור סובלימציה נהדרת בין הסרט והגיבורה שלו – דמות שמנסה לשמור על ריחוק ומינימליזם, אבל מתמודדת עם סערות גדולות ומודחקות.

יש איזשהו מאבק בין החיצוניות של הסרט לבין הכאב שבתוך הגיבורים, וקשה לתאר כמה זה הופך את שני האספקטים השונים למרתקים. הפריימים נקיים מאוד ואפילו כשיש בהם עומס חפצים נראה שהדברים מנסים להיות בשליטה, להחזיק את הכאוס מלהתפרץ. זה לא נעשה ברמה דוגמתית או חונקת, אלא באופן מרגיע דווקא. בכל פריים יש הרבה יותר ממה שנדמה במבט הראשון, בין אם אלו מרקמים או גוונים שמסתתרים בין החפצים והרקעים.

אבל התפלפלויות על הסגנון והמבע, כמו גם ניתוח הסנטימנטים שיש לסרט על זיכרון והתמודדות, זה יופי, ובטח לא מובן מאליו, אך הם משנים לסיפור הכל כך יפה של ג'ין, שנתמך בהופעה מופלאה של צ'וטימון צ'ואנגצ'רואנסוקיינג (זה השם שלה. לא התעלפתי על המקלדת). ולא רק היא, כל צוות השחקנים מדהים, כאשר קצת שונה מהשאר היא אפסירי צ'אנטסראמי בתפקיד אמה של ג'ין שמעניקה הופעה בטורים קצת יותר גבוהים מהקו הכללי. ועדיין, סצנה שבה היא מתפרקת – אולי הפעם היחידה בה תרמונגרטאנאריט הרשה לרגשות לעלות על גדותיהם – היא אחת החזקות בסרט.

הנראטיב על הבת או הבן ששבים הביתה ומתמודדים עם האנשים שהפכו להיות הוא אחד הטחונים של הקולנוע, כנראה בגלל הסיפור מהפולקלור הנוצרי של ה-prodigal son, והוא לנצח יהיה קיים. אני יודע את זה בוודאות כי גם לי יש יד בעניין, אחרי שהפכתי את זה לאחת מעלילות המשנה של הספר שלי, "מה שכבר ארוז" שיצא בתחילת השנה. גם אצלי הגיבור חוזר הביתה כדי לעשות סדר בדברים שהשאיר מאחור. למעשה זה בשם של הספר, אבל לא משנה מעכשיו. מה שאני אומר זה שלא מאוד קל לצקת בזה תוכן שלא טופל למוות לפני כן. ובזמן שאני לא יודע אם "Happy Old Year" הוא הראשון אי פעם שמעלה מחשבות כאלו על זיכרון ופרידה – אפילו סביר להניח שלא – אני בוודאות יודע שהוא עושה את זה בצורה כל כך יפה ונהדרת, שהוא התיישב אצלי בלב ואני לא מאמין שיזוז משם בקרוב. אז אני לא בטוח אם להגיד תודה לנטפליקס או לגעור בה על הדרך בה היא התייחסה אליו, אבל אני כן יכול לנסות לשכנע אתכם לתת לו הזדמנות. לאוסקר הוא כבר לא יגיע, לדעתי, הוא בוודאות יצוף שוב בסיכומי השנה עוד דקה וחצי, אז סביר להניח שעוד נחזור לדבר עליו.