• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

גילה את אמריקה: בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך באמזון פריים וידאו

20 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר

לפני 15 שנה, סשה ברון כהן היה ידוע בעיקר בזכות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י. הדמות הפיקטיבית של גנגסטר-צעצוע, שניכס לעצמו דיבור והתנהגות המאפיינים את האוכלוסיה השחורה/קאריבית בלונדון, הייתה אז קצת אחרי שיאה וקרבה למיצוי. ג׳י הפציע כבר בסוף שנות ה-90 ב-״ The 11 O'Clock Show״ ושלט במחצית הראשונה של שנות האלפיים עם תוכנית משלו, ספיישלים, הנחיה של טקסי פרסים, הופעות אורח בקליפ של מדונה וכמובן, סרט קולנוע באורך מלא. ״עלי ג'י: הסרט״ (Ali G Indahouse) היה בעצם הראשון שברון כהן החזיק על גבו כשחקן ראשי, וגם הסרט הראשון בו הופיע בתור בוראט סגדייב. אם כי כמו דמויות אחרות של ברון כהן, גם העיתונאי ה״קזחי״ היה חלק מתוכנית הטלוויזיה ״המופע של עלי ג'י״. אולם, כיום בוראט הוא הדמות שהכי מזוהה עם השחקן והיוצר הבריטי. הרבה מזה בזכות ההחלטה להמר עליו בתור גיבור סרט משלו, בסגנון שיבדיל אותו מקודמו.

״בוראט: רוצה לומד תרבות אמריקה בשביל נהדרת קזחסטן״ (Borat: Cultural Learnings of America for Make Benefit Glorious Nation of Kazakhstan), או בקיצור ״בוראט״, החל את דרכו בפסטיבלי הסתיו של 2006. כולל פסטיבל חיפה, שם אפשר היה לצפות בו באותו אולם עם קרובי משפחתו של ברון כהן המתגוררים בישראל. לצערי לא נפל בחלקי הכבוד אבל אני כן זוכר במעורפל את הרוחות שנשבו לפני הגעת הסרט ארצה. לצד התרגשות מסויימת היו גם קולות שחששו מפני ״עלי ג׳י 2״, חשש אותו אני מסוגל להבין גם כמעריץ, מפני שהסרט ההוא היה לא מדהים בלשון המעטה. אותה ראייה פסימית חזרה כאשר ברון כהן החליט להשלים טרילוגיה לדמויות המובילות שלו עם ״ברונו״ ב-2009, שגם הוא התגלה כרחוק מלהיות ״עוד פעם בוראט״ כפי שניבאו לו, גם אם שוב מדובר בהצלחה פחותה בהרבה גם בעיניי. אבל כעת באמת מגיע המשכון רשמי, שצולם בחשאי במהלך השנה האחרונה ויופץ באמזון פריים וידאו בסוף השבוע – ״סרט המשך בוראט״ (Borat Subsequent Moviefilm). לכבודו, חשבתי שיהיה מעניין לשוב ולצפות בסרט הכי מצליח ומוצלח של סשה ברון כהן ולבדוק מה השתנה מאז – באמריקה, בהומור, ובקריירה של השחקן.

על האימפקט התרבותי של ״בוראט״ אני מקווה שאין ויכוח. לא בעולם בו הוועד האולימפי מנגן בטעות את ההמנון המפוברק של קזחסטן במקום האמיתי, בזמן טקס חלוקת מדליות. לגבי הסרט עצמו, למי שזקוקים או זקוקות לתזכורת, הנה רענון קצר. בוראט, האיש והשפם, החליפה האפורה (או הכחולה) ובגד הים הבלתי נשכח, הוא כתב טלוויזיה מיענו-קזחסטן שנשלח לאמריקה כדי להכיר את תרבותה. ממש כפי שמספרת הכותרת הארוכה בתבל. הרעיון היה לשלב בין סרט מתיחות, עם ברון כהן בסיטואציות מביכות מול אנשים אמיתיים, לבין סרט קומי מתוסרט לכל דבר ועניין.

הבמאי הוא לארי צ׳ארלס, שיש לו בבית שני פרסי אמי על ״סיינפלד״ ואפס על ״תרגיע״. הוא שב לעבוד עם כהן ב״ברונו״ ו״הדיקטטור״, אבל זה היה יכול להיות אחרת. צ׳ארלס החליף בזמן הצילומים את הבמאי המקורי, טוד פיליפס. הרבה לפני ״ג׳וקר״ או אפילו סרטי ״בדרך לחתונה״, פיליפס נפרד מ״בוראט״ בשל מחלוקת סביב סצנת ביזוי ההמנון האמריקאי ברודאו. הוא כן קיבל קרדיט על התסריט שגם ככה לא היו חסרים לו כותבים. מלבד ברון כהן עצמו אפשר למצוא שם את השותפים לרוב יצירותיו: אנתוני היינס, פיטר ביינהם (החוט המקשר לאלן פרטרידג׳) ודן מייזר (שביים את ״סבא בהפרעה״). גם סת׳ רוגן ופאטון אוסוולט תרמו לתסריט ללא קרדיט, ואת המוזיקה הלחין ערן ברון כהן, אחיו של נחשו מי. אגב, את הדובה אוקסנה גילמו שני דובים בשם צ׳ארלי וצ׳סטר, אבל רק אחד מהם המשיך את הקריירה וכיכב גם ב״האיש שנולד מחדש״ בתפקיד הדב שתוקף את דיקפריו. טוב, את החלק האחרון במשפט המצאתי. ואם יש מי שצריך או צריכה אזהרת ספוילרים (לסרט בן 14 שנים) הנה היא מעכשיו.

הרגעים הפותחים את הסרט, שצולמו בכפר רומני שאמור לדמות את קזחסטן, מובילים להצהרה הראשונה של הדמות: ״מה שלומך? שם שלי בוראט, אני מחבב אותך. אני מחבב מין, זה נחמד!״. זה פחות או יותר כל הסרט, מסוכם במשפט וחצי. הוא נאמר על רקע מקום אחד שאמור לייצג מקום אחר, את שניהם רוב האמריקאים לא יצליחו למקם על מפת העולם כי מבחינתם רוב המדינות הן בוץ (וזה לגמרי השם של הכפר). הגיבור משמיע רצף מילים בשפה כלשהי, כי הרי ידוע שיש רק שתי שפות בעולם – אנגלית ולא-אנגלית. במקרה הנ״ל, ״יאק שי מש״ זה ״מה שלומך״ בפולנית, ברקע בכלל צועקים ברומנית, ובהמשך הסרט בוראט ידבר עברית ושותפו למסע, אזמט (קן דויטיאן), יענה בארמנית. אבל מבחינת הצופה האמריקאי, הכל קזחית. מבחינת הצופה הישראלי, רגעים כמו ״אזמט, תעשה חביתה״ (במקום ״חתונה״) או ״רק תנגב אותם אל תעשה ביד״ הם רובד נוסף של בדיחות, כזה שנחשב כאחת הסיבות להצלחה החריגה של הסרט גם בארץ.

החלק השני של הצהרת הפתיחה היא נקודת המוצא לדמות של בוראט, שמביך עוד בשלב הרושם הראשוני מרוב שהוא מחבב בכנות את מי שניצב מולו. זה הבסיס לרוב המפגשים הלא נעימים עם אנשים / נמתחים בסרט, כאשר גם פגישות בהן החיבה הדדית מצויות בסכנת התדרדרות. החלק השלישי של ההצהרה, הסקס-פוזיטיבי אם תרצו, נשמע כמו סתם בדיחה גסה. אבל המאורע המחולל של הסרט הוא לא היציאה של בוראט ואזמט למסע האמריקאי, אלא הצפייה המקרית שלו בפרק של ״משמר המפרץ״. רוב ההתקדמות העלילתית של הסרט בנויה על השילוב בין הנאיביות של בוראט לבין המשיכה שלו לדמות שראה על מסך, זו של פמלה אנדרסון. ובכלל, בחינת הגדרות וגבולות מיניים עבור אמריקאים היא מקור בלתי נדלה להומור לאורך היצירה. ולמי שיש בעיה עם המועמדות של ״בוראט״ לאוסקר על תסריט, בסרט שאמור להישען לכאורה על אותנטיות של מתיחות למיניהן, אפשר לעבור ביט אחרי ביט ולהוכיח שהכל מחושב וגם מבוצע היטב. כולל פארודיה על קלישאות אמריקאיות כמו מסע מחוף אל חוף כמסגרת עלילתית, או על הרצון ״להשיג את הבחורה״ כמוטיבציה המרכזית של הפרוטגוניסט.

את השלד הסיפורי הזה עוטפת כסות של סרט מוקומנטרי, הברקה שלא שוחזרה באותה רמת הצלחה בסרטים אחרים של ברון כהן. ההחלטה נהגתה לאחר שבסרט של עלי ג׳י נעשה ניסיון לחבר מערכונים מתוסרטים לכדי קומדיה עלילתית, מה שעיקר מעט את הנשק המרכזי של ברון כהן – הפער בין כמה שהוא מוכן ויודע לאלתר לבין כמה שהמרואיינים שלו מותקלים ומוטרלים. כלומר, השילוב של תגובות אותנטיות וסיטואציה מבויימת. סרטי מתיחות הם ז׳אנר שהחל הרבה לפני 2006, אבל מעניין בעיניי לראות לא מאין הגיע אלא לאן התפתח מאז. דוגמאות שעולות לי כרגע למתיחות עכשוויות הן של טמבל עם סמארטפון במצב סלפי שמתעלק על זרים ברחוב אבל הכין את הפאנצ׳ים בבית, או של ערסים מהחוף המערבי של ארצות הברית שמשפילים נשים על בסיס משיכתן למכוניות יוקרה. כמובן שיש גם דוגמאות טובות יותר, למשל ״בילי ברחוב״, אבל סשה ברון כהן לא רק נותר האלוף המכהן אלא גם הביא משהו מאוד מעניין לשולחן.

הדמות של בוראט תמיד ידידותית ואמורה להיראות זרה וקצת אבודה עד כדי מעוררת חמלה, אבל הרבה מהתגובות של האמריקאים אליו קיצוניות. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ומכילה, אפילו לא מוכנים לתת לו להתקרב לנשיקה על הלחי ומיד תוקפים או מאיימים עליו, שלא לדבר על הבחור שנס על נפשו. במדינות הדרום שנחשבות לשמרניות וגזעניות, כל-כך מנסים לרצות את הזר שהם מוכנים לקבל ממנו נשיקה על הפה רק כדי לא לפגוע ברגשותיו. כמובן שגם הם יישברו בסוף, כל אחד וסף הסבלנות שלו (באופן אישי, גם אני מותח את הגבול כשנשלפת לעברי צואה בשקית). היחידים שבוראט מעיד שהיו ״ידידותיים״ הם חבורת גייז מוושינגטון. כאן ברון כהן לוקח את הבדיחה על עצמו, כי בוראט לכאורה לא הבין שמדובר בהומוסקסואליים, אבל בעיניי הבדיחה היא על כל שאר האמריקאים שהוא פגש. את אותו הדבר אפשר לומר על המפגש עם חבורת האפריקאים-אמריקאים שהוא מבקש להיות כמוהם, רק כדי להיזרק מבית מלון על ידי פקיד עליו הוא מנסה את מה שלמד.

המסקנה המתבקשת נוגעת לכל סוגי הצביעות האמריקאית: המנומסים שמסתירים כי הם מכניסי אורחים רק עד גבול מסויים, או הפתוחים והמקבלים לכאורה שנשברים כבר במבחן הראשון של הסבר פניך לתייר. זו אחת הנקודות בהן מעניין לבחון את המצב אז לעומת היום. בעיניי, כרגע אמריקה במקום יותר חמור. כי מי שמצייץ על שנאת זרים יהיה הראשון לחייך אליהם ומי שמשתף ברשתות החברתיות על עוולות חברתיות יתעלם לגמרי מזרים ברחוב. ובואו לא נתחיל בכלל עם כתות או פנאטיים דתיים למיניהם, כמו אלה מהסצנה המפחידה בסרט. למעשה, די מדהים כמה מעט מהסרט התיישן, גם אם לעשיית צרכים מול מגדל טראמפ בניו יורק יש משמעות שונה כיום. הדברים היחידים שהתחלפו הן אופנות, בין אם ערעור מעמדה של פמלה אנדרסון כסמל מין או הבדיחה על האייפוד של השכן השנוא, נורסולטן טויאקביי (ששמו הוא הלחם של שני פוליטיקאים קזחים יריבים ואמיתיים). שינוי מהותי יותר הוא צנזורה בהומור, בין אם עצמית או שמבוצעת בידי משטרת התקינות הפוליטית, שאני מתפלא איך עדיין לא ״ביטלה״ קומיקאי רדיקלי כמו ברון כהן. והומור הוא הנושא הכי מעניין בסרט מבחינתי.

האדם הראשון שבוראט יושב איתו לראיון/מתיחה הוא המומחה להומור, שאמור לבאר עבורו איך להתבדח עם אמריקאים ובעיקר היכן עוברים הגבולות שלהם. גם זה כמובן לא במקרה ונועד לעשות שני דברים. האחד הוא לבסס בדיוק את מה שבוראט לא מתכוון לעשות, בדגש על המילה לא (ולשם כך הקטע הארוך על ״בדיחות לא״ או כמו שבוראט הוגה זאת ״לא בדיחות״). כמעט כל מה שמעניין את ברון כהן מבחינת הומור הוא הקו בין האסור למותר, מה שהופך את הסגנון שלו לפרובוקטיבי ולכן תמיד ימתח את גבולות הטעם. אבל עצם הרעיון של מותר ואסור בהומור הוא אבסורדי ומהר מאוד השיחה של בוראט והמומחה נודדת מהבדלים תרבותיים (ובדיחות ״חמותי״) לפירוק המנגנונים בהם מנסה להשתמש האחרון. יש משהו מצחיק גם בצפייה בפירוק לגורמים של ההומור עצמו ובהבנה של איך הוא עובד, מה שגם מעניק לסרט רובד נוסף שעוזר לו לשרוד צפיות נוספות. למרות שלא כולם בסריטה מסכימים איתי בעניין זה.

הרבה מהרגעים הקומיים בסרט נובעים מסיטואציות שהולכות ונעשות מביכות או מהלם תרבות, שתי טקטיקות של הומור קרינג׳ שלא בהכרח אמורות לעבוד אם מנטרלים את גורם ההפתעה של הצפייה הראשונה. אודה וקצת אבוש שב-2006 הסרט כמעט וגרם לי אובדן שליטה על הסוגרים, והתפלאתי עד מאוד מכמה צחקתי גם הפעם. זאת על אף שידעתי מה עומד לקרות בכמעט כל סצנה (וזו לא הצפייה השנייה שלי, נדמה לי שגם לא השלישית). הקשקושים של בוראט בשפת הקודש פשוט נורא מצחיקים בעיניי כי הם בכל זאת מפתיעים שוב ושוב, ועדיין יש הרבה רגעים בסרט שקשה להישאר אדיש אליהם, בעיקר הקרב-מרדף העירום. הרגעים הפחות חביבים עליי באופן אישי הם כשבוראט מתעתע בהמון אדם, למשל כשהתרנגולת בורחת לו בקרון הרכבת, או כשהוא יחיד מול רבים באותה סצנת רודאו. בכל אחד מהלוקיישנים הספציפיים יש דוגמאות לאופן בו השחקן יודע לייצר אינטראקציה אישית עם אדם אחד, מה שהולך לאיבוד בהטרלה המונית.

אולי זה הזמן להודות שאני באופן אישי סולד ממתיחות כסוג של בריונות, ולכן בסרט זה אני פחות מתחבר לסצנת הפיל בחנות חרסינה (המבויימת) או לרגע בו השליח המסכן צריך להקריא הודעה טרגית-קומית. לעומת זאת, בראיונות/שיחות שהן הטרלה נטולת נפגעים, בין אם אחד על אחד או אחד על שלוש במקרה של הפמיניסטיות או תלמידי הקולג׳, אני מתקשה לנשום מרוב צחוק. בין אם בניפוץ הילת ה״מומחה״ וחשיפת האנושיות העצבנית הבסיסית, או בזרימה מוחלטת עם הטמטום שמקיף אותו, סשה ברון כהן נותן לאנשים להתבטא באופן מצחיק ונדמה לי שגם בלתי מזיק. כלומר, עבורי כצופה קל להזדעזע מחבורת צעירים שמתגאים בטיפשות שלהם, אבל הבדיחה היא לא רק עליהם אלא בשיתופם. אם כי הם ניסו לתבוע את ההפקה והפסידו. אולי באמת נפגעו, אולי אין בהם את היכולת לצחוק על עצמם. כדי לא להיות כזה בעצמי, אומר שהכי מצחיקות אותי בסרט הבדיחות על יהודים, שאפשר לכנותן אוטו-אנטישמיות. זאת אומרת, אני לא בטוח אם קומיקאי שאינו יהודי היה יוצא בשלום מגילום דמות אנטישמית כמו בוראט סגדייב. אבל בזכות רגעים כאלה חושף ברון כהן עד כמה שנאת יהודים (וזרים ולהט״ביים ונשים ומיעוטים ומי לא) רווחת במיינסטרים האמריקאי וכיצד תעבור בהנהון או בשתיקה גם על ידי אדם שאינו בהכרח שותף לדעות כאלה.

על סשה ברון כהן עצמו, שכאמור גם שותף לכתיבה ולהפקה, כתבתי לא מזמן לגלריה של הארץ. אז בקצרה ומבלי לחזור על עצמי יותר מדי, מבחינתי 2006 הייתה השנה בה ברון כהן הפך מעלי ג׳י לשחקן ענק. בלי הכאילו-הסתייגות של המילה ״קומי״ לאחר מכן, פשוט שחקן-שחקן, כזה שאפשר להנות ממנו לפעמים גם בסרטים רציניים יותר כמו ״משפט השבעה משיקגו״. באותה שנה גורלית, בסרט ״לילות טלדגה״ הוא גונב את ההצגה מוויל פארל וג׳ון סי ריילי בתור הנבל, נהג מירוצים צרפתי שהוא מעין אנטי-בוראט. ובסרט לשמו התכנסנו יש לו כמה רגעים מרהיבים של משחק מול מצלמה, למשל כשהוא צריך להדגים התאהבות או שברון לב. וזה בניכוי העובדה שהבנאדם לא יוצא מדמות בשום אופן, גם לא כשחייו ספק בסכנה או כשמרתקים אותו לרצפה שומרים חמושים בסצנת החטיפה של פמלה אנדרסון, משום שהם לא קיבלו את ההודעה שהכל בצחוק. אפרופו, תפקידה האמין ביותר וההופעה החביבה שלה עליי בסרט קולנוע, ובכלל כל הכבוד לה שהשתתפה בבדיחה על חשבונה. זה בדיוק ההומור העצמי שכה חסר למדינה שראתה בה סמל מין ותו לא.

לסיום, אני תוהה למה אפשר לצפות מ״בוראט 2״, סיבה בפני עצמה להפעיל את שבוע הניסיון של אמזון פריים וידאו בישראל. הוא מגיע בתקופה בה אמריקה עוד יותר מסוכסכת ומפוצלת מאשר לפני עשור וחצי, ובזמנים מתוחים של מגפה עולמית. על פי הטריילר וממה שידוע עד כה, הסרט ייקח את המטא-קולנוע שלב אחד קדימה (או למעלה?) ויציג את בוראט/ברון-כהן כמי שמזהים אותו ברחוב ולכן הוא כבר לא יכול לזכות לתגובה אותנטית מהסביבה. לשם כך הוא יצטרך להתחפש ולהיטמע באמריקה, כלומר להציב מולה מראה עוד יותר ברורה וצלולה מזו של הזר האקזוטי בעל הדעות החשוכות. הנטייה של ברון כהן בעשור החולף הייתה להקצין את הפרובוקציות שלו, מה שפחות עבד עבורי בסרטים הקומיים בכיכובו (״הדיקטטור״, ״גרימסבי״) אבל לגמרי פעל עליי בסדרה הלא מוערכת ״מי זו אמריקה״. אם הסרט החדש שלו יהיה גרסה כלשהי של הסדרה ושל השלב הנוכחי באבולוציה של סשה ברון כהן, בשילוב עם כל מה שלמדנו לאהוב אי אז בדמות של בוראט – אהיה מרוצה מעל ומעבר. ואם הסרט יתווסף דווקא לטור הכשלונות היחסיים, אני לא חושב שזה יגרע אפילו קצת מההצלחה של ״בוראט״ המקורי, אליו שמחתי לשוב.

תגובות

  1. Arie Ansel הגיב:

    הניתוח של קבלת האחר מוזר אבל מאפיין את הדבקות בנורמטיבי שנקווה שמתישהו בוראט יכנס גם בה.
    ליברלים ושמאלנים ואנשים פתוחים באופן כללי הם כאלה שלא במקרה גם הכי מקפידים על מרחב אישי,
    על גבולות הפרט, על ההבדל בין האינטימי לציבורי כך שבמחינתם כל מגע זה כפיה אלימה(בוודאי אם אינו בהקשר של יחסים משמעותיים)
    להלן ניו יורק.
    שמרנים וגזענים בדרום הם כאלה בדיוק בגלל שבמחינתם אין בכלל מרחב אישי ופרטי ולכן דווקא הפסיכופתים הם הכי לבביים וכאילו פתוחים.
    אז טעית,ובענק

    1. אורון שמיר הגיב:

      קודם כל, אני אשמח אם תוותר על העוינות. ועל רטוריקה של צודק/טועה כשמדברים על דעה. בתקווה לדיון מכבד (או לא, בחירה שלך).
      שנית, הדעה המתוארת אינה שלי אלא ״של הסרט״. כלומר, בטקסט ניסיתי להעביר את הפרשנות שלי לאופן בו הסרט מחלק את ארה״ב לקבוצות. זו לא בהכרח הדעה שלי.
      שלישית, אני לא בטוח שהבנתי אף אחד מהטיעונים שלך. את המשפט הראשון בכלל לא.
      לגבי ניו-יורקרים, אני (בניגוד לסרט) לא חושב שיש בעיר הומוגניות מוחלטת של ליברלים/שמאלנים וההתרשמות שלי מהמקום, כדייר, היא שונה למדי מהתדמית שלו כפי שחוויתי כתייר.
      אני כן יכול להכליל ולומר שהכי פחות נחמדים/לבביים פה מבכל מקום אחר שהייתי בו בארה״ב ושמרחב אישי זה קונספט מאוד מאוד זר לניו-יורקרים, אז אין לי מושג על מה אתה מדבר.
      היתרון היחיד שמצאתי במגפה הנוכחית זה שאיש לא נצמד אליי בתור, אני לא כלוא במכלאות הבקר שהן הרכבת התחתית, ואף אחד ברחוב לא ניגש אליי ונוגע בי כדי לבקש תרומה/משהו.
      כי זו בהחלט החוויה האישית שלי מארבע שנות מגורים כאן. ובסרט אתה יכול לראות (בקטעים שנבחרו וזה כמובן לא מעיד על המציאות בהכרח) את האלימות המילולית בה הודפים את הזר הלבבי.
      לעומת זאת, במדינות דרומיות רק התארחתי ואני יכול להעיד על חביבות, אמיתית או מזוייפת, אבל בשום שלב לא ניסיתי לסדוק את זה מול המארחים שלי. מוכן להאמין שהאלימות שם תהיה פיזית.
      ובדיוק בגלל כל זה, אני אשמח להימנע מאלימות בדיון אמוציונלי ככל שיהיה.

      1. Omer Morashti הגיב:

        נהניתי מאוד לקרוא. גרם לי להתגעגע לסרט, ולהיזכר כמה נקרעתי ממנו בצפייה הראשונה. אני גם מסכים לגמרי לגבי "מי זו אמריקה", והתפלאתי שלא שמעתי יותר דעות עליה. מקווה שהשני לא יאכזב!

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.