פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 6: "נולד בארבעה ביולי"

עם הפרק על "נולד בארבעה ביולי" (Born on the Fourth of July), המפסיד הגדול של הטקס ה-62, אנחנו למעשה סוגרים את טרילוגיית האוסקר של הבמאי השנוי במחלוקת אוליבר סטון. זה התחיל בפרויקט הזוכים עם הניצחון שלו ב-1986, ולאחר מכן השקנו את פרויקט המפסידים עם סרט האוסקר הגדול האחרון שלו, "JFK – תיק פתוח".
הפעם אנחנו בחולייה המקשרת בין שניהם, שהביאה לסטון את הפסלון השלישי שלו, אבל מאידך כשלה מלהכניס אותו למועדון המצומצם של במאים שחתומים על שני זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר. חבורה שבעת כתיבת שורות אלו כוללת 11 יוצרים בלבד, ביניהם קלינט איסטווד, בילי וויילדר, איליה קאזאן ודיויד לין. השיאן, עם שלושה זוכי פרס הסרט, הוא כמובן וויליאם וויילר.
מכיוון שעל סטון כבר נכתבו המון מילים בפרויקטי האוסקר השונים, הפעם אתמקד בדברים אחרים. למרבה המזל, הטקס שסגר את האייטיז מספיק פרובוקטיבי ומעניין בפני עצמו, אז יש עוד הרבה מאוד דברים לדון בהם.

בכך אנחנו מסיימים גם את החלק האייטיזי של העונה השלישית (לינקים לכל הפרקים בסוף הפוסט, כרגיל), זו שעוסקת בסרטים שניצחו בפרס הבימוי והפסידו את פרס הסרט, אחרי הפרק הקודם שעסק ב"אדומים" מ-1981. לפנינו עוד כברת דרך עם נציגים של שנות הארבעים, החמישים, השישים וממש תחילתו של האלף החדש. אבל אנחנו מקדימים את עצמנו. יש לנו את וייטנאם להשתקם ממנה.

עוד לפני האוסקר…

בסוף האייטיז היה אוליבר סטון אחד מיוצרי הקולנוע האמריקאים המדוברים והמוכרים ביותר, גם אם לא האהוד מכולם. הסגנון הצעקני שלו, השנאה שלו לעידון או סאבטקסט, ודעותיו הנחרצות לא תמיד עברו לכולם מאוד טוב. ועדיין, עם שני אוסקרים ביד (כתיבת "אקספרס של חצות" ובימוי "פלאטון"), בימוי "וול סטריט" שהעניק אוסקר למייקל דאגלס, והשתתפות בכתיבת "פני צלקת", "קונן הברברי" ו"שנת הדרקון", לסטון הייתה לא מעט השפעה.
ב-1988 פתח את רצף הביוגרפיות והסיפורים האמיתיים של הקריירה שלו. הרצף כלל את "שיחות לילה" שעסק בשדר הרדיו הפרובוקטיבי בארי שמפליין שנרצח באופן מסתורי, בסולן "הדלתות" ג'ים מוריסון, בחקירת ההתנקשות בקנדי, בסיפורה של לה לי הסליפ הווייטנאמית ("שמיים וארץ"), ובריצ'רד ניקסון (באמצע הייתה גיחה הצידה ל"רוצחים מלידה").

"נולד בארבעה ביולי" הגיע ישר אחרי "שיחות לילה", והוא מבוסס על ספר אוטוביוגרפי שכתב רון קוביק, חייל מרינס מורעל שחזר ממלחמת וייטנאם משותק מהצוואר ומטה, והחל בתהליך ההתפכחות מול המלחמה והשלטון. את התסריט כתב סטון יחד עם קוביק והוא מתפרש על פני כעשרים שנה, מהתבגרותו של קוביק באווירת שנות החמישים כאשר הדיה של מלחמת העולם השנייה עדיין נכחו באתוס האמריקאי, דרך חוויותיו מהמלחמה, ניסיונות השיקום, הבריחה למקסיקו, וההפיכה לאקטיביסט אנטי מלחמתי.
הדראפטים הראשונים נכתבו כבר בסוף הסבנטיז (אל פאצ'ינו היה אמור לגלם את קוביק), והפרויקט כמעט ונגנז לחלוטין, אבל הצלחת "פלאטון" הקפיצה אותו מחדש.

התפקיד של קוביק ניתן לטום קרוז בן ה-26, ממש שנייה אחרי שהשיל מעצמו את תדמית החתיך והוכיח שהוא גם שחקן מעולה עם הופעות ב"צבע הכסף" ו"איש הגשם" (שני סרטים שהשחקן שלצדו – פול ניומן ודסטין הופמן – זכה עליהם באוסקר, וקרוז אפילו לא היה מועמד). הקאסט הרחב של הסרט כולל גם את שני המועמדים לאוסקר של "פלאטון", טום ברנג'ר (לסצנה אחת) ו-ווילם דפו, את קיירה סדג'וויק, קרולינה קאווה, ולילי טיילור בתפקיד קטנטן.
הסרט הזה המשיך את שיתוף הפעולה של סטון עם הצלם הענק רוברט ריצ'רדסון שהחל עוד בימי "פלאטון" ו"סלבאדור", כאשר בתחום הפוסט השתנו הידיים המעורבות. זה היה הסרט השני עליו עבד סטון בלי העורכת שליוותה אותו מאז תחילת הקריירה שלו, קלייר סימפסון. במקומה נתן סטון הזדמנות לשני עורכים ללא הרבה ניסיון, דיויד ברנר וג'ו האטשינג, שלאחר מכן הפכו לאנשי מקצוע הוליוודיים מחוזרים. ברנר חתום על "היום השלישי", "2012" ו"שחר הצדק" בין היתר; כאשר האטשינג נצמד חזק לטום קרוז וקמרון קרואו לשנים שיבואו עם "כמעט מפורסמים", "ג'רי מגוויר", "ונילה סקיי" ועוד.
המוזיקה הולחנה על ידי ג'ון וויליאמס. כי למה לא.

"נולד בארבעה ביולי" יצא לבתי הקולנוע במסגרת מצומצמת ממש בדקה האחרונה של 1989, כנראה על מנת לקבל כשירות לאוסקר. הוא זכה לביקורות טובות ואפילו להצלחה מרשימה אצל הקהל עם 161 מיליון דולר מתקציב של כ-18 מיליון.

מסלול הניצחון של סטון וההפסד של "נולד בארבעה ביולי"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-62 היו:
"הנהג של מיס דייזי" הוביל את הרשימה עם 9 מועמדויות, כאשר אף אחת מהן לא הייתה לבימוי של ברוס ברספורד.
"נולד בארבעה ביולי" ניצב אחריו עם 8, בכל המקומות הנכונים כולל בימוי, תסריט, משחק (שחקן ראשי – טום קרוז) ועריכה.
"כף הרגלי השמאלית" האירי, סיפור אמיתי נוסף על גבר בעל מוגבלות, כזה שגם שבישר את ההשתלטות הוויינשטינית העתידית על האוסקר, קיבל 5 מועמדויות כולל בימוי, משחק ותסריט.
"ללכת שבי אחריו" צבר 4 מועמדויות, גם הוא בכל מה שחשוב.
"שדה החלומות" היה למועמד הקטן ביותר, כאשר מעבר לפרס הסרט הוזכר רק בקטגוריות המוזיקה והתסריט.
את החלל של "הנהג של מיס דייזי" ו"שדה החלומות" בבימוי החליפו "פשעים ועבירות קלות" (וודי אלן) ו"הנרי החמישי" (קנת' בראנה)

האוסקר של 1989 הפך להיות מין תמונה צלולה וברורה למדי של כל מה שלא בסדר באקדמיה, ולנצח יסחוב על עצמו את הכתם הזה. זה לא רק חוסר האחידות, וההיגיון, שאחד הסרטים המובילים של העונה והמנצח בסופו של דבר, לא היה מועמד על בימוי (הפעם הראשונה שזה קורה מאז "גראנד הוטל", שישה עשורים לפני כן), אלא גם הבריחה של האוסקר אל המוכר והמנחם אל מול המתקדם והמאתגר.
זו לא השאלה האם המועמדים הסופיים הם רעים או לא. באופן אישי אני חושב שכל המועמדים נעים בין הנחמד למצוין, אבל אם לוקחים צעד אחורה ורואים את מי האקדמיה השאירה בחוץ, מבינים שיש משהו מאוד ארכאי ומפוחד בהצבעות.

"פשעים ועברות קלות" למשל, הצליח להיות מועמד לשלושה אוסקרים כולל בימוי ותסריט, אבל כנראה היה צנוע, חריף ומרושע מדי לפרס הסרט; "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ו"כשהארי פגש את סאלי", לימים אבני דרך בנראטיב של הקולנוע האמריקאי, נעצרו בפרס התסריט בלבד; וכמובן העוולה הגדולה מכולן הייתה כאשר יצירת המופת הגדולה של 1989, "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, הושפלה פעמיים. פעם אחת כשצצה רק בקטגורית התסריט המקורי ושחקן המשנה (לדני איילו, שהוא אמנם מדהים, אבל גם מאוד לבן), ופעם נוספת כאשר האקדמיה החליפה אותו בנראטיב אנטי-גזעני רכרוכי וחסר שיניים שמסופר בעיקר על ידי הפרוטגוניסט הלבן. ולא בסרט אחד אלא בשניים! "הנהג של מיס דייזי" עם תשע מועמדויות וזכייה בפרס הגדול, ו"גלורי" עם חמש מועמדויות (ללא סרט) ושלושה אוסקרים בכיס.
וזה עוד מצחיק (או מדכא) כי זה קרה לספייק לי שוב, שני עשורים לאחר מכן. למרבה המזל בזכות הרחבת קטגורית הסרט מחמישה לעשרה "שחור על לבן" הצליח להיות מועמד לסרט ולי אפילו זכה בפרס התסריט (לא שהגיע לו, אבל לא נפתח את זה עכשיו), בזמן שהפרס הגדול הלך לעוד סרט שמאלץ בינוני שמשקיט את המצפון הלבן במהלך נסיעה, "הספר הירוק".

"נולד בארבעה ביולי" היה חזק מאוד במהלך העונה, ניקה את פרסי גלובוס הזהב עם ארבע זכיות כולל סרט-דרמה, בימוי, שחקן ראשי-דרמה ותסריט, זכה בפרס איגוד הבמאים ואיגוד מעצבי הסאונד, והיה מועמד אצל התסריטאים (הפסיד ל"הנהג של מיס דייזי"), העורכים (הפסיד ל"גלורי") והצלמים (הפסיד ל"בלייז"). זאת בזמן שפרסי המבקרים התפצלו באותה שנה למלא כיוונים כמו "דראגסטור קאובוי", "כף הרגלי השמאלית" ו"עשה את הדבר הנכון".
עם זאת, היה ברור שקיים פייט לסרט המהולל של סטון, והוא מגיע מכיוון הקשישה היהודייה והנהג האפרו-אמריקאי שלה. "הנהג של מיס דייזי" גם הוא עשה חיל בגלובוס הזהב, זוכה בכל שלוש המועמדויות שלו (סרט, שחקן ראשי ושחקנית ראשית – קומדיה/מחזמר), פרס הסרט והשחקן של ה-NBR, פרס מטעם איגוד המפיקים, וזכייה באיגוד התסריטאים.
בהתחשב בכל אלו, ההיעדרות של ברוס ברספורד מחמישיית המועמדים על הבימוי היא עדיין בגדר תעלומה. אמנם זה נחשב יותר סרט של תסריט ומשחק מבימוי, אבל כאילו שזה עצר את האקדמיה בעבר (פיטר ייטס היה מועמד על "המלביש", מארק ריידל על "האגם המוזהב"). הם איכשהו באמת מאוד אהבו את "הנהג של מיס דייזי", אבל לא מספיק בשביל למנוע מוודי אלן מועמדות מספר 14, או להשאיר לקנת' בראנה רק מועמדות על משחק.

ואם נחזור ל"נולד בארבעה ביולי", אני מאמין בכל לבי שההפסד שלו הוא תוצר של דבר אחד בלבד: תזמון. אם הסרט היה יוצא בכל שנה אחרת אל תוך שנות התשעים, אני די בטוח שהוא היה מפרק את האוסקר.
אלו שני אפיקים שהפכו את התזמון של הסרט לבעייתי. הראשון הוא כמובן הסמיכות להצלחת האוסקר של "פלאטון". אוליבר סטון ביים זכה באוסקר רק שלוש שנים לפני זה, והאקדמיה ממש לא ממהרת להכתיר מלכים עד כדי כך גדולים. זוכי פרסי בימוי רצופים כבר היו לנו פעמיים בנקודת הזמן של 1989 (פורד ומנקייביץ'), אבל הסמיכות הכי צפופה של במאי עם שני פרסי סרט הייתה האנומליה הקיצונית של קופולה וסרטי "הסנדק". אפילו רוברט ווייז, פרנק קפרה ו-וויליאם וויילר התקררו ארבע שנים בין זכייה לזכייה.

עוד דבר שבולט באוסקר 1989 הוא שהאקדמיה העדיפה באופן קיצוני את הסנטימנטלי, מה ש"נולד בארבעה ביולי" בהחלט איננו. הוא מאוד יוצא דופן מול ארבעת המועמדים האחרים, כולם סרטים על קשרים בין אנשים וכולם עושים נעים בלב ובגוף, גם אם יש בהם קורטוב עצבות.
שורשיו של הסרט של סטון נעוצים עוד בדראפטים הראשונים שנכתבו בסבנטיז. זה סרט אכזרי עם ביקורת נוקבת מאוד וגיבור בעייתי. לפי לוח המועמדים (גם בשנה לפני כן) זאת פשוט לא הייתה תקופה בה האקדמיה רצתה סרטים כאלו.
ממש שנתיים לאחר מכן הפרדיגמה תשתנה עם "שתיקת הכבשים", "בלתי נסלח" ו"רשימת שינדלר". הוליווד תהיה מוכנה שוב להתמודד עם כאב אנושי בלתי נתפס, והזכייה של סטון על "פלאטון" תחשב רחוקה מספיק בשביל לשוב אליו בלי להרים לו יותר מדי.
תזמון, כאמור.

"נולד בארבעה ביולי" סיים את האוסקר עם שני פרסים: לבימוי של סטון, ולעריכה של ברנר והאטשינג (מביס את "הדב", "הנהג של מיס דייזי", "גלורי" ו"נערי בייקר המופלאים").
ל"הנהג של מיס דייזי" הפסיד את פרסי הסרט והתסריט המעובד; את פרס השחקן הראשי הפסיד קרוז להופעה השנייה על כיסא גלגלים (דניאל דיי-לואיס ב"כף רגלי השמאלית"); את פרס המוזיקה המקורית ל"בת הים הקטנה"; ואת פרסי הצילום והסאונד ל"גלורי".

האם ההפסד היה מוצדק?

על אף שבתמונה הכללית של האוסקר ב-1989 המצב לא מאוד מרשים, עדיין כפי שכתבתי בהתחלה – זה לא אומר שחמשת המועמדים הם סרטים רעים.
על "כף רגלי השמאלית" יהיה לי קשה להרחיב כי ראיתי אותו רק פעם אחת לפני יותר מ-20 שנה ואין לי שום זיכרון ממנו, ו"ללכת שבי אחריו" הוא סרט שאני אוהב אבל גם זקוק לצפיית ריענון. ואמנם "הנהג של מיס דייזי" הוא סרט די מטופש וחסר משקל (ואפילו חוטא אקטיבית פה ושם) אבל הוא לא איזו פאדיחה קולנועית סטייל "התרסקות". גם "שדה החלומות" הוא סרט שמצליח נפלא במה שהוא רוצה לעשות, הוא גורם לי לבכי בכל פעם מחדש, יש לו וייב קסום משל עצמו, משפט אחד שהוא בפנתאון ולפחות שתי סצנות בלתי נשכחות.
ועדיין, אם הייתי צריך לבנות את החמישייה השנתית שלי לאוסקר 1989, אף אחד מארבעתם לא היה שם. בטח לא מול "עשה את הדבר הנכון", "באטמן", "סקס, שקרים ווידאוטייפ", "דראגסטור קאובוי", "בת הים הקטנה" ו"בית קברות לחיות".
היחיד שכן היה נכנס, הוא ללא ספק "נולד בארבעה ביולי".

יש הרבה דברים מאוד משונים בבחירות של סטון, ואפשר להתווכח אלו מהדברים מכוונים או לא. אנחנו גם צריכים לזכור שמדובר ביוצר שמביים עם בולדוזר ואם היה יכול לבוא לבית של הצופים ולצעוק עליהם, כנראה שהוא היה עושה גם את זה. אבל אם אתם שואלים אותי, סטון בשליטה מוחלטת על הסרט, יודע בדיוק מה הוא עושה גם בסיכון של להרחיק את הקהל. הדבר היחיד בסרט שעובר כפחות יציב, הוא המבנה של התסריט. נגיע לזה בהמשך.

את המערכה הראשונה של הסרט, שאורכה כ-27 דקות ורובה סיקוונס כתוביות פתיחה, סטון מעצב בפול-און קיטש אמריקאי, שיכול לגרום לטעם פנטום בפה של נקניקיות וקולה. הוא הולך ובהגזמה על תאורת מג'יק-האוור, אווירת פילם ישנה, צבעים רוויים, אדום וכחול בכל מקום, ומוזיקת החצוצרת הכל כך אמריקאית של ג'ון וויליאמס. זה יכול להרגיש כאילו זה ילדותי או מתרפק על "אמריקה שלא תחזור" (הסרט מתחיל בסוף שנות החמישים), אם לא ממשיכים לצפות בסרט ורואים איזה קונטרסט מטורף יביא אתו הכאוס שעוד רגע כאן. הנאיביות השקרית של החלק הראשון בסרט נועדה לטשטש לנו את החושים ולמרוח לנו חיוך נוסטלגי על הפנים, רק כדי שבהמשך נזהה בכל רגע נתון באיזה גיהנום רון קוביק נמצא.
"נולד בארבעה ביולי" מתגלה כאחת הסרטים הכי אכזריים שנעשו במסגרת האולפנים מאז מות הוליווד החדשה ב-1981. פחות מעשרים דקות ממנו מתרחשות על אדמת וייטנאם, אבל הן כל כך קשות לצפייה שזה מרגיש כאילו זה הסרט. והחלק הנורא מגיע אחר כך, במוסד השיקומי שנחווה יותר כמו התופת של דנטה, בבית ילדותו של הגיבור שמזכיר לנו מה יכל להיות ולעולם לא יקרה (אין ספק שמדובר בנגטיב של "שנות חיינו היפות ביותר"), והפרגטורי של מקסיקו (כולל, ואינני מתלוצץ, דיאלוג שלם וארוך בין קרוז ודפו מי הרג יותר תינוקות. בסרט הוליוודי. מה?). כאשר נקודת המפנה היא בווידוי של קוביק מול משפחת ווילסון על מעשיו בווייטנאם, ומשם הדברים מתחילים קצת להשתפר. קצת.

חצי השעה האחרונה של הסרט מבצעת היפוך שלם על מה שראינו, וסטון, במהלך מהמם קולנועית, מקביל בין ההפגנות האנטי-מלחמתיות לבין שדה הקרב בווייטנאם. המיזנסצנה וההתרחשות זהות, אבל הפעם קוביק לא פשוט הולך שולל אחרי מפקדים שלא יודעים מה הם עושים. הפעם הוא שולט בסיטואציה גם אם אין לו את רגליו והוא מנהיג בדרך לעולם טוב יותר. הגיע רגע הגאולה שלו.

ועדיין, סיפורו של רון קוביק איננו סיפור מעורר השראה ואיננו הירואי. זה לא נראטיב על החלום האמריקאי ו"תשאף, תגיע". קוביק לא חייל מצטיין, הוא לא גיבור קרבות (ההפך הגמור מזה, אפילו), הוא לא שואל שאלות ונותן לאחרים להחליט בשבילו. למעשה, הרגע בו הוא מתאפס על החיים שלו ומתחיל לדבר נגד המלחמה מגיע רק בעשרים הדקות האחרונות, אחרי שעתיים זמן מסך. המבנה הזה של הסרט הוא כאמור המקום שבו אני לא בטוח כמה הוא עובד, כי המערכה השנייה של הסרט – בין הגיוס לווידוי – ארוכה ולא מפוקסת. ההפיכה של קוביק לקול מהדהד נגד ניקסון והמלחמה מרגיש כמו אפילוג, כמו משהו חסר חשיבות ביחס אפילו לאימפוטנציה שלו – שמקבלת הרבה יותר מקום בסרט.

בדיעבד, "נולד בארבעה ביולי" הוא גם סרט הווייטנאם הגדול האחרון שנעשה. היו עוד ניסיונות פה ושם ("חיילים היינו") אבל תור הזהב של סרטי המלחמה ההיא, שהחל ב-1977 (שנתיים אחרי שנגמרה), הגיע לסיומו עם סטון. הסרט עצמו הפך גם למצוטט וידוע, ובכל היקר לי פרק וייטנאם ב"פורסט גאמפ" מעוצב באופן כל כך זהה לעולם של "נולד בארבעה ביולי", שאני לא לגמרי בטוח אם זמקיס עשה את זה בכוונה כפארודיה, או שמפסיד האוסקר של 1989 היה הסרט היחיד על יוצאי וייטנאם שהאיש ראה אי פעם.

מכל מתמודדי הסרט הטוב ביותר ל-1989, "נולד בארבעה ביולי" הוא היחיד שיש לו אמירה קולנועית חזקה כמו הנראטיב שלו (מכאן אוסקר הבימוי, כפי הנראה) והיחיד שיש לו ערך מעבר לסנטימנטלי. הוא ללא ספק אמור להיות הזוכה, אבל האמת היא שההפסד הצורב ביותר של "נולד בארבעה ביולי" איננו בפרס הסרט, בעיני. אלא פרס השחקן הראשי.
טום קרוז כל כך טוב בסרט הזה, שלא רק שזו כנראה הופעתו הגדולה ביותר, אלא גם אחת הטובות ביותר של שחקן ראשי בקולנוע האמריקאי מאז תום הוליווד החדשה. ואם ההפסד של הסרט בכיכובו היה תוצאה של תזמון דפוק, זה נכון פי מיליון לקרוז.
אז באמת שקשה לבוא בטענות לאקדמיה שבחרה בדניאל דיי-לואיס על "כף רגלי השמאלית", אבל אם הארווי וויינשטין לא היה דוחף את הסרט, או אם היו מחליטים לשחרר את הדרמה האירית הקטנה ב-1990 (דיי-לואיס היה משאיר אבק לג'רמי איירונס), אין צל של ספק שטום קרוז היה עושה היסטוריה והופך לזוכה הצעיר ביותר בקטגורית השחקן הראשי, והכל היה נראה אחרת. זה עוד יותר מתסכל בהתחשב בזה שדיי-לואיס ייצר לעצמו עוד המון הזדמנויות, ויזכה פעמיים נוספות.

המהלכים הרגשיים והפיזיים שקרוז נאלץ לעשות בסרט הזה קיצוניים להדהים, והוא עובר את זה בלי תו מזייף אחד. זה תפקיד קשה גם כי הוא מצריך עבודה פיזית, גם כי הוא עובר מנער הפוסטר של אמריקה למישהו שמגיח מהחצר האחורית, זה סרט של צעקות ושל נשמה שנשברת, וקרוז, בן פאקינג 26, מחסל את זה כמו אלוף.
המועמדות הזו הגיעה אחרי ההתעלמות המכעיסה של האקדמיה ממנו על "איש הגשם", ותהפוך רשמית את קרוז לאצולה הוליוודית ולכוכב מחוזר במיוחד, כזה שכל פרויקט שלו הוא להיט. האוסקר לא לגמרי ימהר לקרוא לו בחזרה למרות "הרחק מכאן" ו"בחורים טובים" שהיה מועמד לפרס הסרט ב-1992. מועמדותו הבאה תהיה עם "ג'רי מגוויר" ב-1996, גם אז היה קרוב מאוד לזכייה ונפל בגלל שחקן זר שמגלם בעל מוגבלות בביוגרפיה קולנועית (ג'פרי ראש של "ניצוצות" האוסטרלי). שלוש שנים קרוז לא יופיע בסרט עד הדאבל המפואר של 1999 שיכלול את "עיניים עצומות לרווחה" שגם יסמן את תום פרק ניקול קידמן בחייו, והמועמדות לאוסקר על "מגנוליה", האחרונה שלו נכון לעכשיו.

עם כניסת האלף החדש קרוז ימשיך לעשות תפקידים מעולים בסרטים משובחים כמו "דו"ח מיוחד", "הסמוראי האחרון", "הנוסע" ו"מלחמת העולמות" (על כולם יכל לקבל מועמדות, אם אתם שואלים אותי), אבל ב-2005 תתרחש התפנית עם ההופעה הלא נעימה בעליל בתכנית של אופרה ווינפרי, שם התוודה על אהבתו לקייטי הולמס תוך כדי קפיצה על הספה – בדיוק בשנה בה יוטיוב הפך כל סרטון לשיתוף קל – ומשהו נסדק. עניין הסיינטולוגיה גם לא עזר לאף אחד, בטח כאשר הולמס נמלטה משם כמה רחוק שיכלה.
קרוז, שקיבל את תואר "כוכב הקולנוע האחרון" רגע לפני שהמותגים יהפכו להיות כוח המשיכה העיקרי לאולמות, המשיך לעבוד ללא הפסקה, אבל רצף ההצלחות שלו נגדע עם "כאריות לכבשים", "ואלקירי" ו"Rock of Ages". משם נכנס חזק לעולם סרטי האקשן, משאיר את דרמות האוסקר הרחק מאחוריו. ובזמן שאני חושב שאוסקר על משחק כבר לא בעתידו של קרוז, אני די בטוח שהוא יקבל פרס על מפעל חיים בתור שחקן-מפיק שמכניס להוליווד הרבה מאוד כסף. כלומר, כל עוד הוא עושה סרטי "משימה בלתי אפשרית" ופחות יקומים משותפים של מומיות.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"