• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)", סקירה

30 באוגוסט 2020 מאת אור סיגולי

הקולנוע הטרנסי, או אולי נכון יותר לומר הנראטיב הטרנסי בקולנוע, עבר מהפכות די משמעותיות במספר השנים האחרונות. למשל, ב-2005 יצאו שני סרטים מדוברים שעסקו בדמות טרנסית, "טרנסאמריקה" שהביא את פליסיטי האפמן לאוסקר ו"ארוחת בוקר בפלוטו" של ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות"). שניהם די נחגגו בתקופתם וכביכול הציגו את ההתקדמות המחשבתית של תעשיית הסרטים, בין אם היא אמריקאית או בריטית. כיום, הסרטים האלו לא רק שהיו זוכים להתנגדות אכזרית וכנראה לביטול, סביר להניח שלא היו נעשים. זה קשור לעניינים של ליהוק ושל ייצוג, דברים שאפשר לפטור כהתקרבנות והשתלטות עוינת של הפוליטקלי קורקט, או לחילופין, הקשבה ורגישות לבני אדם שכמעט ולא זוכים לספר את הסיפור של עצמם.

אבל לא צריך ללכת 15 שנה אחורה כדי לראות את השינוי. לפני שנתיים הוקרן בפסטיבל קאן סרט בשם "נערה", העוסק בלארה, מתבגרת הנמצאת בתהליך המעבר מהגוף הגברי אליו נולדה לנשי אליו היא מייחלת, בו בזמן שהיא מנסה להתקבל לבית ספר יוקרתי למחול. הסרט זכה לאהדה מהביקורת, לשלושה פרסים חשובים בקאן כולל מצלמת הזהב, ונבחר על ידי בלגיה לייצג אותה באוסקר. הבעיה היחידה של "נערה" הוא שמי שגילם את לארה הגיבורה, הוא בחור, סיסג'נדר, ככל הידוע לנו סטרייט, בשם ויקטור פולסטר.
פולסטר, לכל הדעות, היה מדהים בתפקיד של לארה, אבל בדיוק באותו הזמן החלה השיח להתעצב מחדש והסבלנות לליהוק של שחקן גברי סיסג'נדר לתפקיד של טרנסג'נדרית לא החליק טוב בכלל. "נערה" עמד בפני חומה זועפת למדי של התנגדות, וסופו היה שאפילו לא הצליח להיות מועמד לאוסקר, על אף שהיה אחד המתמודדים הבולטים.
מצד אחד, לבי יוצא אל ויקטור פולסטר המקסים ואל לוקאס דונט הבמאי, שעל אף עבודה רגישה וחשובה נפלו בעיני קורבן לשיח משתנה. מצד שני אני מאושר שזה קרה, כי רק ככה יוצרי הקולנוע יבינו שאם מספרים סיפור על טרנסג'נדרים, מן הראוי ללהק טרנסג'נדרים. אם מנסים לייצג מיעוט על המסך, במיוחד כזה שרחוק מלקבל הזדמנויות שוות בתעשייה (בכל תעשייה), הדבר הסביר היחיד הוא לתת לאותו מיעוט את קדמת הפריים.
חשוב לי להדגיש שאני לא נכנס לטריטוריות של "לגיטימיות". הכל לגיטימי. אף אחד לא עובר פה על שום חוק. זאת בעיקר שאלה של רגישות, של רצון לעשות עולם טוב יותר, ואם אתה רוצה לתת קול למושתקים, עדיף שתתן להם לדבר ולא לפריבילג שידמה אותם.

"תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" (Port Authority) של הבמאית והתסריטאית דניאל לסוביץ הוקרן, ממש כמו "נערה", במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן. בארץ הוא צץ בפסטיבל חיפה לפני שנחת ממש לאחרונה ב-VOD של yes, והוא איכשהו שילוב של כל הטוב והרע בעולם הקולנוע הלהטב"קי פוסט "מנדרינות", "נערה" וזוכה האוסקר "אישה פנטסטית". מצד אחד ברור שכוונתו טובה, רצונותיו טהורים, והוא עושה כמה דברים כמו שצריך וראוי בכל מה שקשור לנראטיב הטרנסג'נדרי. מאדך, הוא נופל במלכודות די גרועות, ואפילו מבישות. כדי להיות כמה שיותר מנומק ונהיר בהקשר הזה, אני צריך לדבר אתכם על שני סרטים אחרים, לפני שנגיע לזה הנוכחי.
תישארו אתי, מה אכפת לכם?

אחד הסרטים המדוברים של השנה האחרונה הוא "Never Rarely Sometimes Always" של אלייזה היטמן, כזה שבסיכום המחצית הכרזתי עליו כסרט הטוב ביותר של 2020 עד כה, ונראה לי שהוא עדיין נושא בתואר הזה. הסרט הזה מגיע אחרי סרטה הקודם של היטמן, "חולדות חוף" מ-2017, שכעת נמצא בנטפליקס.
יש הרבה מן המשותף בין "חולדות חוף" ו"תחנה מרכזית (פורט אוטריטי)" – שניהם סרטים של במאית בתחילת דרכה, שניהם מתרחשים בסביבה עירונית מודרנית, בשניהם בחור צעיר שמרגיש שהוא צריך להסתיר את מאווייו מהסביבה הקרובה שלו, ובשניהם שחקן בריטי מבטיח מגלם את הגיבור האמריקאי. ב"חולדות חוף" זה היה האריס דיקינסון ("מליפיסנט") וב"תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" זהו פיון ווייטהד, מהפוסטר של "דנקרק" ומ"טובת הילד". שניהם מעולים. עוד דבר שמשותף בין הסרטים האלו, הוא שהתחושה המרכזית שעולה מהם היא שהבמאית לא מבינה כלום על הדמויות בהן היא מתעסקת.

"חולדות חוף", ותסלחו לי על הבוטות, הוא אחד מהסרטים הלהט"בים הגרועים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, או לפחות אחד החלשים ביותר שזכו להתעניינות עולמית בסדר גודל יוצא דופן. מעבר לזה שהוא משעמם, צפוי וחסר הגיון פנימי, נראה שהיטמן הבמאית שמרה על איזשהו ריחוק לא מודע מהגיבור שלה, ולכן ביימה קלישאות ניינטיז של סיפורי התבגרות להט"בים. כמובן שייתכן ואני חוטא פה בלשוני ועושה עוול גדול לכל יוצרי הסרט, ולכן אני מסייג את דברי אם וכאשר, אבל זו התחושה שקיבלתי מהצפייה הארוכה להדהים בסרט ההוא. זה גם בולט במיוחד כעת מול "Never Rarely Sometimes Always", שם היטמן מתנהלת ברגישות מרהיבה ובשום שלב לא הולכת על המוכר והידוע, אלא מפלסת דרך חדשה כמו שרק היא תדע לספר, הכי רחוק מסרטה הראשון.

התחושה של יוצר שמועד לקלישאות בגלל חוסר הכרות עם הסיפור שלו מעיבה גם על "תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)". התסריט של לסוביץ עוסק בבחור צעיר שהסתבך עם החוק, ומגיע לניו יורק בתקווה לפתוח דף חדש אצל אחותו, אבל הדלת נטרקת בפניו והוא מוצא את עצמו חי במין מקלט, עובד כמוציא לפועל מטעם העירייה בפינוי שוכרים לא חוקיים, ומתאהב בוויי, צעירה שחיה עם קהילתה הקווירית ומשמשת חלק פעיל מעולם תחרויות הבול (Ball) המחתרתיות של ניו יורק. מה שהוא לא שם לב, הוא שוויי היא טרנסג'נדרית, והתגלית בהתחלה מטלטלת אותו אבל אז הוא מתגבר על זה, והסרט חוזר לענייניו שלו.
אני לא מכיר את הביוגרפיה של הבמאית-תסריטאית לסוביץ, או התחקיר שעשתה או לא עשתה, אבל התחושה הכי נוכחת מהסרט שלה הוא מה שבקולנוע הישראלי מכונה "תסריט קרנות" – כלומר יוצר שפונה לאזורים חברתיים-פוליטיים אותם הוא לא מכיר ואינם חלק מהמהות שלו, רק כדי לייצר פאסאד רגיש ומתקדם, ולצבור נקודות אצל הלקטורים. לדוגמא, בוא נעשה את הגיבור רוסי למרות שזה לא קשור לסיפור, או נכניס מושא רומנטי ערבי כדי לייצר קונפליקט פוליטי. אנחנו רואים את זה כל שנה.
ואם ההיקסמות האנתרופולגית-חיצונית של התסריט של לסוביץ ב"תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" לא מספיקה, הוא גם מלא צירופי מקרים שממש צריך להתאמץ כדי לקבל, בנראטיב מבולבל שלא לגמרי עוזר להבין על מה הסרט הזה, ובפתרונות זרים במיוחד. משונה במיוחד היא סצנת הסיום, שמרגישה כמו תוספת הוליוודית לסיפור שהוא הכל חוץ מזה.

חטא נוסף, ואפילו יותר קונקרטי, של הסרט ולסוביץ הוא הבחירה בגיבור, וזה קשור לסרט הנוסף שרציתי להכניס לדיון.
ב-2015 מספר חלומות הוליוודיים התרסקו על קרקע המציאות, הבולטים שבניהם היו השאיפה של שחקן בריטי צעיר בשם ג'רמי אירווינג להפוך לכוכב ענק, והסיכוי של רונלד אמריך להיחשב אי פעם כבמאי רציני. שני אלו כבר לא יקרו, בעיקר בגלל הסרט "סטונוול", שהיה אמור להיות תקוות אוסקר וסיים כבדיחה יקרה מדי.
"סטונוול" הוא סרט גרוע כמעט בכל אספקט, אבל את האש האמיתית הוא חטף מכיוון שאמריך – במאי גיי בעצמו – החליט לגולל את מאורעות סטונוול, ההתקוממות הקווירית בניו יורק של 1969 שהציתה את המחאה הלהטב"קית ברחבי העולם (ואיננה פרצה בעקבות מותה של ג'ודי גרלנד, לא משנה איזה נראטיב רופול צ'רלס טווה לעצמו בראש), דרך עיניו של בחור סיסגנ'דר לבן. לא רק שהנראטיב ההיסטורי שהובל על ידי טרנסג'נדריות שחורות נוכס על ידי צעיר לבן, אלא גם שעל פי הסרט הוא זה שמשליך את האבן הראשונה. הקהילה לא העריכה את זה, ופרקה את הסרט ויוצריו לחלוטין.

"תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" אמנם לא פושע כנגד ההיסטוריה הלהטב"קית כמו "סטונוול", אבל מועד פחות או יותר באותו מקום, והפעם בכלל אין תירוצים כי לא מדובר בסרט אולפני, כזה שהמפיקים התעקשו על גיבור לבן הטרו-נורמטיבי כדי שישמש כנקודת התחברות לקהל רחב ויחזיר את ההשקעה, אלא בהפקה עצמאית ומשוחררת באופן יחסי.
לסוביץ ללא ספק מסתקרנת ואוהבת את העולם המחתרתי של הנשפים הקווירים, אלו שזכו לתיעוד עוצר נשימה ומרסק נפשות ב"פריז בוערת" (לו הצבעתי במקום ה-7 במשאל סרטי הבמאיות הטובים ביותר של ה-BBC), ויש לה עמדה מאוד מתקדמת וראויה בנושא טרנסג'נדרים. לכן לא ברור מדוע היא בחרה להכניס אותנו לעולם הזה דרך עיניים של דמות שממש אין לה בעיית ייצוג, והכי גרוע – באופן מהותי פחות מעניינת. על אף שהופעתו של ווייטהד טובה בתפקיד הראשי, הוא כל כך מחוויר מול וויי, דמות כל כך הרבה יותר מורכבת, מעניינת ובעלת סיפור יוצא דופן, שזה פשוט מאוד מוזר למה היא לא הגיבורה של "תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)".

מצד שני, כאן אולי נעוץ האלמנט הגואל של הסרט. לתפקיד של וויי לוהקה ליינה בלום, טרנסג'נדרית בעצמה, שמוכיחה כאן שהיא חייבת להיות כוכבת ועכשיו. מעבר ליופי שלה, היא בונה, בזמן מסך יחסית קטן ועם עלילה שולית, דמות מרתקת שנאבקת בכל רגע נתון בכמה דברים במקביל.
מעבר לבחירה אשכרה ללהק שחקן טרנס לדמות טרנס, באופן כללי היחס והתפיסה להווייה הטרנסג'נדרית של "תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" ראויים לשבחים. זה בולט ברגע בו פול מתפרץ על וויי ושואל אותה "מה יש לה למטה?". וויי, בתגובה, אומרת לו שזה לא רלוונטי לכלום, ובזה הסרט מפסיק להתעסק בזה. "תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" הוא איננו סרט שבו טרנסג'נדרים מוגדרים על ידי מה שיש להם "שם למטה" אלא על ידי הגדרה עצמית מעבר לגופני, וזה מאוד לא מובן מאליו.

"תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)" מאוד מקשה לשפוט אותו לכף חובה או זכות, כי הוא עושה כמה דברים מאוד נכון, ובכמה דברים מפשל לחלוטין. אמנם אפילו מעבר לפוליטיקת זהויות, כאמור, התסריט שלו מאוד חלש ולא אמין, אבל יש בו כוח ויש בו אהבה אמיתית. ובעיקר, בתקווה, הוא יצר כוכבת אמיתית בדמות ליינה בלום. נקווה שבסרט הבא שלה היא כבר תקבל את התפקיד הראשי. עדיף באיזה סרט של מארוול. אני רק זורק את זה – אולי מישהו מחפש פנתרה שחורה עכשיו כשאיבדנו את צ'דוויק באוסמן (2020#תגמריכבר).