• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״ידיים על ההדק״ (Guns Akimbo), סקירה

6 באוגוסט 2020 מאת אורון שמיר

כשגדלו לו קרניים, התעלמנו. כשהוא נגרר אחרי פול דאנו כגופה מפליצה, חייכנו במבוכה. אפילו כשיצא לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, הלך לאיבוד בג׳ונגל וכמעט מת כמה פעמים, קיווינו שזה רק שלב טבעי בהתפתחות ובהתבגרות של אדם צעיר. ודאי של שחקן, בטח שהארי פוטר בכבודו ובעצמו. בדיעבד, היינו אטומים לבחירת תפקידים שהם קריאה לעזרה. אבל עכשיו, דניאל רדקליף התעורר עם אקדחים במקום ידיים וצריך להילחם עד המוות. ומי אשם בזה? כולנו. אנחנו שהעלמנו עין מההופעות ההולכות ומקצינות, בניסיון להראות שהוא יותר מסתם קוסם לנוער. אך שום קסם לא יציל אותו הפעם, ממרדף עד המוות בו הוא נדרש להשתתף בעל כורחו, וללא היכולת לשים מכנסיים. כי יש לו כלי נשק ממוסמרים לכפות הידיים.

זו נקודת המוצא של הסרט ״Guns Akimbo״, קומדיית אקשן תוצרת בריטניה שאין בה שום דבר יפני. ״אקימבו״ זו מילה אנגלית שמתייחסת לרוב להנחת הידיים על המותניים, או להתפזרות לכל עבר. ספציפית בצירוף עם המילה שבכותרת, נוצר צירוף כבול המתייחס לגיבורי אקשן שאקדח אחד לא מספיק להם, ותודה לג׳ון וו על המוסכמה הז׳אנרית הזו. בישראל קוראים לסרט ״ידיים על ההדק״, שם לא רע בכלל אבל הפוך מן המשמעות של ״יורה לכל הכיוונים״, מה שהיה יכול להיות תרגום מדוייק המתאר את עלילת הסרט, שאינה בשום שלב עם הידיים על ההגה. בכל מקרה, זה השם העברי שנבחר עבור הסרט על ידי חברת yes ותוכלו לצפות בו ב-VOD שלה החל מהיום. אבל מה לגבי רצון וכדאיות?

האמת היא שהסרט לא מתחיל עם רדקליף המתעורר במיטתו עם נשק חם המוברג אל תוך כפותיו, שזה איך שדייויד קרוננברג מדמיין את ישו, להערכתי. הלוואי שזה היה מתחיל ככה, כמו ״קראנק״ או ״המסור״. במקום זה יש כמה וכמה דקות של אקספוזיציה. לא הייתה לי איתן שום בעיה, מלבד זה שהגעתי אל קו הזינוק די מותש. בחמש הדקות הראשונות בלבד, הנסיונות של הסרט לצאת מאגניב הביאו אותי לעומס יתר. אין לי אישיו עם סרטים מגניבים, זו הא׳ באמצע והמלעיל שמעייפים אותי. אז אחרי וירוס מחשב מדבר שמספר כמה העולם שלנו מכור לריגושים ונטול מוסר, מגיע מרדף מכוניות עד המוות, הכולל בחורה עם ברדס שיורה ביריב שלה בהילוך איטי. כל זה עוד לפני שפגשנו את הגיבור, מיילס (רדקליף), שמגיע עם מונולוג ווייס-אובר ונגיעות אנימציה להמחשת מה שהוא אומר. ככה מתחילים ברגל שמאל. בכל זאת, המשכתי לתת צ׳אנס.

מסתבר כי מיילס הוא מתכנת בחברת משחקי וידאו, המבלה את זמנו הפנוי בהטרלות ברשת. בקריינות הוא מסביר שהוא צייד טרולים ונכנס רק בהם, אבל לא בדיוק הבנתי מה ההבדל בינו לבינם בעצם. הסרט מיהר להתערב ולהבהיר כי הבדל אחד הוא שהטרולים יודעים להסוות את זהותם בעוד מיילס אפילו לא טרח להסתיר את כתובת ה-IP שלו בעודו נכנס לריב מקלדות בזירה הכי לא מתאימה. אני מזכיר שהוא מתכנת במקצועו. המקום הווירטואלי בו מיילס בחר להשתולל הוא אתר מחתרתי בשם סקיזם. אותו ארגון שאחראי למירוץ עד המוות מתחילת הסרט, המספק גם ערוצי צפייה בקרבות המעוותים שלהם. מנהיג סקיזם (נד דנהי) מחליט ללמד את מיילס לקח – בריונים פורצים לדירתו, פיזית כלומר, ומשם קצרה הדרך לבעיית האקדחים המרותכים. ללבוש מכנסיים תהיה הבעיה הקטנה ביותר של מיילס, משום שהוא לא רק מאחר לפגישה עם האקסית (נטשה ליו בורדיצו) אלא גם ניצוד בידי המתחרה הקטלנית ביותר בטורניר סקיזם, ניקס (סמרה וויבינג) והוא צריך לצוד אותה בחזרה כדי לחיות.

מיילס ממשיך להיות די חסר מושג בכל הקשור בטכנולוגיה, למשל כשהוא לא מבין איך מאתרים אותו דרך הטלפון. אבל נו, זה לא שהוא מתכנת או משהו. ולא, זה לא באמת הפריע לי בצפייה בסרט, שדואג להזכיר מדי כמה דקות עד כמה הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. הבעיה שלי הייתה התזכורות האחרות שמגיעות בתדירות דומה: כמה הסרט מאגניב או לפחות מנסה להראות שהוא כזה, וכמה כל מה שקורה בסרט פסול מכל בחינה. בשני המקרים, יש פה ביקורת סמויה או גלויה כלפי הקהל שלא ממש קיבלתי. וזה מה שהפריע לי להנות מגרסת שנות האלפיים-עשרה של ״הנרדף״ עם קצת ״סקוט פילגרים״ ו״הארדקור הנרי״ בצד. אבל בעיקר ״הנרדף״. בשני המקרים, גיבור שאינו מוכשר לסיטואציה אליה נקלע, נאלץ לשרוד במשחק אכזרי נגד מתנקשים מקצועיים ממנו, בזמן שהכל מועבר בשידור חי כבידור להמונים. כמו העיבוד האייטיזי לקינג, גם ״ידיים על ההדק״ עמוס במחוות ספק-רלוונטיות לתרבות הפופ. ואם חושבים על זה, העלילה של הסרט ההוא מתרחשת בערך כשזה הנוכחי ערך את בכורתו הפסטיבלית בשנה שעברה. זאת לפני הפצה קולנועית בפברואר בהרבה מדינות שאינן ישראל, אליה הגיע רק כעת כאמור.

הבמאי-תסריטאי של הסרט הוא ג'ייסון ליי האודן, איש אפקטים מיוחדים שעדיין עובד בתחום אבל מתפנה מעת לעת לפרויקטים משלו. הראשון שבהם היה ״אורגזמוות״ וכעת הגיע תורו של ״ידיים על ההדק״. בזכותו יש קצת אוסטרליה וניו-זילנד על המסך, בין מחווה למשחק מחשב לרפרנס לסרט אקשן. וכשהסרט רוצה, הוא מרפרר בכבוד, למשל כשרואים בטלוויזיה לפתע את ״מטרה קשוחה״, גם הוא סרט מצוד. הסרט גם שואב חלק מעלילתו משיר של סייפרס היל, המושמע ברקע ואף מצוטט בידי אחת הדמויות. אלא שזו הייתה בעצם הבעיה הראשונה שלי בצפייה, כי זה עניין אחד לנסות להגניב ועניין אחר לגמרי להצביע על עצמך תוך כדי שאתה עושה את זה. הייתי שורד את כל הסצנות שמוארות בכתום-כחול (או אדום-ירוק) אם הגיבורים לא היו עוצרים לפני כל הנחתת מהלומה או מסיימים מהלכים בשורות מחץ ריקות. מצד שני, אלה בדיוק הדברים שאהבתי בסרטי אקשן מהאייטיז או הניינטיז, אז או שאני כבר זקן מדי לחרא הזה או שהתקופה הנוכחית פחות מתאימה לסגנון הזה, או שניהם.

הירייה השנייה של הסרט ברגל פחות סובייקטיבית. היא מתרחשת בכל פעם שהוא נהיה מטא, כלומר מתייחס באופן ישיר לקהל. במסווה של ביקורת עצמית, כלפי הקבל שצופה בריאליטי-מוות של סקיזם, את הריקושט חוטף גם מי שבחר לצפות בסרט אקשן על חבוב שסובל משילוב של אקדחים וידיים. זה צורם במיוחד ברגעים בהם טיפוסים נטולי מוח מריעים למתרחש, אלה שלכאורה אמורים להיות מקבילים אליי, או כשהנבל פוצח במונולוגים ספונטניים על ההעדפות הנמוכות של האנושות בבחירת תכני הצפייה שלה. מכאן קצרה הדרך למוסר כפול, כמו להתלהב משימוש בסמים שכאילו מעניקים כוחות-על לאחת הדמויות, ואז לצחוק על דמות משנה שזה הוביל אותה לרחוב. או רגע שבו הגיבור מלין ״אקדחים זה רועש״ ו״זה לא משחק מחשב עם פסילות, הרגתי אדם״ בסרט שמניין הגופות בו דורש לשטח את העקומה. אם משווים את ״ידיים על ההדק״ לסרטי ניצודים אחרים מהשנה, דוגמת ״משחקי ציד״ או ״לקראת הסוף״, הדיון שבו קהה. כנ״ל לגבי סרטים אחרים מהעת האחרונה על שנאה ברשת בכלל וטרוליזם בפרט, כפי שאפשר לראות קצת יותר ברצינות ב״הייטר״ שהגיע אל שרתי נטפליקס בסוף החודש שעבר.

בניקוי החבלות העצמיות האלה, הצפייה בסרט עברה לי בסבבה. הייתי אפילו ממליץ עליו למי שמחפשים כשעה וחצי של בידור בצורת קומדיית אקשן פסבדו-מטורללת ולא כבדה מדי. המצב הייחודי של הגיבור מוביל לכמה סיטואציות מטופשות במיוחד, דווקא לא ברגעי הפעולה אלא בביצוע פעולות פשוטות. זה מתאר היטב גם את הסרט עצמו, שבכל פעם שהוא מנסה להיות מיוחד הוא סתם מסתבך. לדוגמה, כשהנבל בגילומו של דנהי מתנהג כקלישאה הוא דווקא עובד, אבל הניסיון לייחד אותו ויזואלית הופך אותו למגוחך והלעג שלו לרגשות אנושיים עוד יותר. בעניין שאר הדמויות, אשוב ואתחנן בפני יוצרי קולנוע שאם האקסית של מישהו אמורה להיות מדהימה אז רצוי שתהיה לה אישיות, לא רק פסים בשיער. וגם, אם מלהקים את ריס דארבי מחמד נפשי אז לתפקיד טיפ-טיפה יותר גדול מאשר הומלס אקראי. הדמות של ניקס היא פשוט הארלי קווין שלא חפפה מאז תחילת המגפה, ואני לא בטוח מדוע וויבינג לקחה על עצמה את התפקיד בשלב זה של הקריירה שלה. נסיים עם רדקליף והקריאה שלו לעזרה. אזכיר שלא צפיתי באף סרט מסדרת ״הארי פוטר״ מהתחלה ועד הסוף, אבל ההתעקשות על רדקליף כשחקן ראשי נשגבת מבינתי.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.