• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"קרישה" ו"גלים", סקירת טריי אדוארד שולץ כפולה

18 ביולי 2020 מאת אור סיגולי

בחלון הזמן הקטן אך המאוד משמעותי שבין פסטיבלי הקולנוע של הקיץ ועד נקודת ההזנקה של עונת הפרסים (משהו כמו חמישה חודשים בין יולי לנובמבר), הסרט "גלים" היה אחד המדוברים של הקולנוע האמריקאי ב-2019. המפגש הראשון עם הקהל בפסטיבלי טולרייד וטורונטו יצר עניין די גדול, גם אם לא באמת נרשם קונצנזוס סביבו – היו כאלו שהכריזו עליו כאחת היצירות העוצמתיות של השנה, ואחרים לא חלקו את ההתלהבות הראשונית והאשימו אותו בצורה לפני תוכן.
המומנטום של הסרט נעצר לגמרי כשהתברר שהוא איננו מתמודד משמעותי במרוץ לאוסקר (לאחר נוכחות בעשרת סרטי השנה של NBR הוא נעלם מהמפה כמעט לחלוטין), ובתום 2019 העולם עבר להתעסק בדרמות משפחתיות אינטנסיביות אחרות כמו "פרזיטים" ו"סיפור נישואים".

מלכתחילה, כנראה שאחת הסיבות לתשומת הלב ל"גלים" הייתה בעקבות הבמאי-תסריטאי-מפיק-עורך שלו, טריי אדוארד שולץ הטקסני בן ה-31, שזהו הפיצ'ר השלישי שלו לאחר שני סרטים שזכו לאהדה במסגרת הפסטיבלים. אבל יותר מזה, נראה שמדובר בבמאי שבא לפרוע צ'ק אחרי שסומן כהבטחה, והנה הגיע הסרט שסופית יכניס אותו לליגה של הגדולים באמת.
אולי עוד מוקדם לקבוע אבל לא נראה לי שזה קרה בסופו של דבר, מה שכמובן לא גורע מהסרט כיצירה שעומדת בפני עצמה. עכשיו כ"שגלים", שנמנע מהפצה קולנועית בישראל, מגיע ל-VOD של סלקום טי.וי, הגיע סוף סוף הזמן להתכנס בעניינו, אבל אז חשבתי – למה לא לעשות את זה רציני יותר?

זה היה יכול להיות מושלם אם הפוסט הזה היה חבילה של כל סרטיו של שולץ, אבל ישנה בעיה אחת. לסרטו השני, "זה בא בלילה" מ-2017, כבר הענקתי סקירה משלו עת הגיע לחופינו עם פסטיבל אוטופיה. לכתוב פעמיים על אותו סרט נראה לי כמו ניצול מאוד לא יעיל של הזמן, ולכן הוא יעדר מהטקסט הזה, שיכלול את פיצ'ר הביכורים של שולץ, ואת סרטו האחרון.

אני צפיתי בסרטיו של שולץ בכרוניקה די מבולבלת. "זה בא בלילה" היה הראשון שלי, לאחריו היה "גלים", ורק אז הגעתי ל"קרישה", סרט הביכורים שלו. אם אתם מתכננים להשלים את הפילמוגרפיה של הבחור (ומומלץ לעשות זאת), הייתי הולך בסדר כרונולוגי, כי זה מייצר תמונה מאוד מעניינת. מה גם שיש פה איזושהי התקדמות שאני לא בטוח אם מכוונת – בסרטו הראשון שולץ מתעסק במשפחה לבנה לגמרי. בסרטו השני מדובר במשפחה מעורבת עם אבא לבן ואמא שחורה. בסרטו השלישי המשפחה שחורה על כל מרכיביה, ולמעשה אין שום דמות לבנה בתפקיד מפתח.

"קרישה"
Krisha

מבוסס על סרט קצר שעשה ב-2014, הפיצ'ר הראשון של שולץ נעשה באמצעים אקונומיים ככל הניתן: כל הסרט כולו מתרחש בלוקיישן אחד – בית גדול בפרברי אמריקה, רוב השחקנים הם בני משפחתו של שולץ, חלק מכספי ההפקה הגיע ממימון המונים, ושולץ עצמו ביים, כתב, הפיק, ערך ומשחק בתפקיד משנה משמעותי. זה ללא ספק תוצר של מישהו שהיה כבר חייב לעשות סרט, ולא נתן לשום דבר לעצור בעדו.
"קרישה" הופץ על ידי A24 ממש שנייה לפני שהפכה לבית ההפקה חביב המבקרים והסינפילים, ושנה לפני שזכתה באוסקר המפתיע עם "אור ירח". הסרט הוקרן לראשונה ב-SXSW ואז בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן 2015, שם באופן טבעי התחרה על פרס מצלמת הזהב. את פרס המסגרת שלו הפסיד ל"פאולינה" הארגנטינאי (פסטיבל חיפה), ואת פרס מצלמת הזהב ל"אדמה וצל" (פסטיבל ירושלים). לאחר מכן זכה בפרס ג'ון קאסאווטס בפרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, בפרס סרט הביכורים מטעם תא המבקרים של ניו יורק ובארץ הוקרן במסגרת פסטיבל ירושלים. אם תחפצו לצפות בו, תוכלו לעשות את זה כעת באתר הסטרימינג Mubi.

"קרישה" הוא השם של הדמות הראשית בסרט, והוא גם השם של השחקנית המגלמת אותה, קרישה פיירצ'יילד, דודתו בחיים של שולץ, אם כי היא לא מגלמת דמות המתבססת עליה. בסרט מדובר באישה בשנות השישים לחייה, שמגיעה לארוחת חג ההודיה בנוכחות משפחתה המורחבת. הקלפים לא מוסגרים לנו על ההתחלה, אלא לוקח זמן להבין מדוע יש מתח בינה ובין שאר האנשים, ורק כעשרים דקות פנימה אנחנו מבינים מה האג'נדה האמיתית שלה ומה מנע ממנה לראות את האנשים היחידים בחייה כל כך הרבה זמן.
את האינפורמציה שהדמויות לא נותנות לנו, שולץ מפציץ בכל אמצעי קולנועי שהוא יכול. זה אינטנסיבי לרמת הארונופסקי, וכנראה שאם הייתי כותב על הסרט הזה בלי לראות את שני סרטיו האחרים, הייתי אומר שזה יוצר צעיר שבטח עושה דאווינים של תצוגת יכולת כדי להראות מה הוא יכול. אחרי "זה בא בלילה" ו"גלים", אני יודע שזה לא נכון – זו פשוט הדרך בה הוא מביים.

את סרטו הראשון מתחיל שולץ כמו סרט אימה, עם קלוז אפ וזום איטי אל פניה הרדופות של הגיבורה, מלווה בתו מוזיקלי מעורר חשש. משם עובר לשוט-רציף של משהו כמו שש דקות ובו קרישה פוסעת מהחניה ברחוב אל עבר בית משפחתה, ולמפגש הראשוני איתם. רק אז מגיעה כתובית עם שם הסרט.
השוט הארוך מעולה לא בהכרח בגלל שהוא מאוד מורכב לעשייה, אלא בעיקר כי האפקטיביות שלו היא בלקחת שכונה מאוד רגילה ומזמינה למראה, ולבית גדול ושגרתי בבנייתו, ולהפוך אותו למבוך מתסכל. את הלוקיישן הקיים (הבית לא נבנה במיוחד לצילומים כמובן), שולץ הופך למקום שכולו חרדה בעזרת המצלמה הלא רגועה שלו, ובניית מחסומים פיזיים שהוקמו לטובת הכלבים המתרוצצים בבית, הברקה עיצובית נהדרת. יחד עם המוזיקה של בריאן מקאומבר, שוודאי לקח כמה שיעורים מקלינט מאנסל של "רקוואים לחלום", ההתנהלות הלגמרי מנומנמת ולא מסעירה של המשפחה במהלך החג הופכת לסרט אימה שממש מקשה לנשום באופן סביר.

יש משהו מאוד מעניין, ומצמית, במתח הזה בין המבע הקולנועי לבין הסיפור. כאשר הדמויות מנסות להתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו יהיה בסדר, כאילו אין שום מתח באוויר, הקולנוע של שולץ משתולל ומכניס אותנו למצב חרדתי שאנחנו צופים בפצצת זמן מתקתקת. בשיחות החולין, בעבודה על הבישול במטבח, בפעילויות הספורטיביות והמטופשות של צעירי המשפחה, המצלמה לא מצליחה לשבת לשנייה, והליווי המוזיקלי כאילו חופר בורות שאנחנו יודעים שבקרוב ניפול אליהם. גם העריכה שמפרקת את הנראטיב ומשלבת רגעים שקורים ושיקרו בקרוב, שומטת את הקרקע מתחת רגלינו.
עם זאת, כאשר הרגשות מתפרצים וכשהמסכות יורדות, רק אז הקולנוע מפסיק להיות רכבת הרים. שולץ מתמקד בקלוז אפים על השחקנים המצוינים שלו, המצלמה יציבה יותר, והמוזיקה לוקחת צעד אחורה.

האינטנסיביות הזו יכולה להתיש, בזה אין ספק. המזל הוא שהסרט הזה כשמונים דקות, והמשחק של כולם – במיוחד קרישה פיירצ'יילד – מעולה. אמנם המשפחה הזו לא עושה רושם של האנשים הכי חכמים או מעניינים בעולם, למעשה הם עוברים כחבורת אמריקאים ונילה שאין להם שום דבר מעניין להגיד על כלום, אבל המאבק התמידי של קרישה עוזר להכניס את המטען הרגשי הדרוש.
זאת הסיבה שקצת איבדתי את הסרט לקראת הסוף, מכיוון ששם קרישה מאבדת שליטה. כל הזמן בו החזיקה את עצמה היא הייתה דמות מעניינת ומעוררת אהדה. ברגע שהגבירה את העוצמה ל-11 כבר היה קשה להיות בעדה, ואפילו הבנתי את בני המשפחה שנרתעים ממנה.
אבל על אף המעידה הזו, "קרישה" הוא סרט ביכורים מעולה, ולגמרי ברור למה סימנו את השם שלו והכינו לו מקום ליד ארונופסקי ופינצ'ר.

שנתיים לאחר "קרישה" ביים שולץ את דרמת המתח "זה בא בלילה", עליה כזכור תוכלו לקרוא בהרחבה כאן (וגם בסיכום השנה של 2017), שלמרבה הצער הייתה לכישלון כלכלי. אני מאשים את היח"צ. זה באמת סרט מצוין.

"גלים"
Waves

כמעט בכל אספקט, סרטו השלישי של שולץ הוא מקרה מרתק – אפילו לפני הדיון על האם הסרט הזה מצליח במה שהוא רוצה לעשות, או נכשל. מבחינתי התשובה לא לגמרי חד משמעית, אבל נגיע לזה אחר כך.
הדבר הראשון שייך למיקרו, כלומר נקודתית הקריירה של שולץ. אז אמנם שני סרטיו הקודמים היו מאוד אינטנסיביים וקשה היה להגדיר או לקטלג אותם, אבל בסרטו השלישי, אחרי הכישלון היחסי של "זה בא בלילה", שולץ לוחץ על הדוושה עד הסוף. ברמת התנופה וההסתערות, "גלים" ל"קרישה" הוא "מגנוליה" ל"לילות בוגי". הוא "רקוויאם לחלום" ל"פיי". הוא "ספרות זולה" ל"כלבי אשמורת". הוא "טריינספוטינג" ל"חברים לרצח". הוא "בלידר" ל"פושר". הוא "מילים נרדפות" ל"השוטר". ואני יכול להמשיך כי זה כיף, אבל ייתכן והבנתם את הכיוון.
בהתפתחות של במאי צעיר, "גלים" משמש כנקודת מפנה, כזו שגם יכולה להיות מסוכנת, כי רמת הציפיות גבוהה והסגנון-יתר לא ידבר לכל אחד.

אבל אם לוקחים צעד אחורה נוסף, למקרו, יש פה דיון הרבה יותר גדול, כזה שקשור לבמאי לבן שעושה סרט על משפחה שחורה, ושהדמות הראשית בו הוא צעיר שחור מועד לפורענות שהולך להרוס חיים של כמה אנשים. זה בעייתי אפילו בלי קשר לקונטקסט התקופה, בה הקהילה השחורה נאבקת באלימות בעצמה וגם מתמודדת עם סטריאוטיפים של פשיעה.
בעיני הבחירה במשפחה שאינה לבנה ללא ספק משדרגת את הסרט, גם כי היא מונעת ממנו להיות סרט על פריבילגים בכיינים, אבל בעיקר כי זה נותן לדמויות דרייב מאוד חזק – הן צריכות להוכיח את עצמן הרבה יותר בכל רגע נתון, וההישגיות הזו היא מנוע מאוד חשוב בסרט (זה גם נאמר בדיאלוג). עם זאת, עדיין יש פה שאלה ברמת פוליטיקת הזהויות בגלל הבמאי.
אבל יש גם מעבר לזה – הסרט מבקש מאתנו הבנה והזדהות (גם אם הוקעה וזעם) לדמות אלימה. אני לא מעוניין לחשוף יותר מדי מפרטי העלילה, בטח כאשר הסרט משנה כיוון איפשהו באמצע, אז ארקוד סביב זה ואגיד שיש באירוע המרכזי של הסרט משהו שעלול קצת לקחת את הצד של התוקף. אבל זה דיון שאי אפשר לנהל עכשיו.

מאוד סיקרן אותי מדוע שולץ בחר בסיפור הזה, בטח באקלים הנוכחי, אז מצאתי כמה ראיונות בהם הוא מספר שהזהות האתנית של המשפחה לא הייתה משמעותית בשבילו בשלב הפיתוח, אבל זה כן הפך לסיפור על אפרו-אמריקאים בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם השחקן קלווין האריסון ג'וניור בסרטו הקודם, "זה בא בלילה". השניים התחברו ורצו להמשיך לשתף פעולה יחד, ודרך החברות שלהם נבנתה משפחת ווייבס שבה עוסק "גלים". לפי שולץ, האריסון הוא גם זה שמשך לכיוון שהעלילה לוקחת, ולכן זכה גם לאמון שאר הקאסט.
למי שלא מכיר את האנשים מאחורי הסרט, או לא מתעניין (לגמרי לגיטימי), הדברים האלו לא משמעותיים. אבל אם כן, הם מטילים צל על הצפייה בסרט.

כמו "קרישה" גם "גלים" (הסרטים האלו כל כך משלימים אחד את השני, שבאמת "זה בא בלילה" נראה מוזר באמצע. בשני הסרטים אפילו יש קרב הורדת ידיים) נפתח בשוט שמשמש כמו כריכה, לפני שחותכים לשוט מאוד מרשים שמכניס אותנו לסיפור. הפעם זהו טיילר (האריסון), תלמיד תיכון בפלורידה ששייך לנבחרת ההיאבקות וגם יוצא עם בת כיתתו, אלקסיס (אלקסה דמי). הוא גר בבית גדול עם אחותו הקטנה (טיילור ראסל, שדי ביזיון שלא הייתה מועמדת לאוסקר), אביו הקבלן השאפתן והפושר (סטרלינג ק. בראון, זוכה האמי על "החיים עצמם") ואימו החורגת (רנה אליז גולדסברי שהייתה מועמדת לטוני על הופעתה כאנג'ליקה סקיילר ב"המילטון", ולכן בכל פעם שהיא צצה על המסך המוח שלי לפתע צעק "we’re looking for a mind at work, work" שוב ושוב לדאבוני).
התמונה נסדקת כאשר טיילר מקבל שתי בשורות איוב: הראשונה היא שהכתף שלו אבודה לגמרי ולא רק שקריירת הספורט שלו גמורה, הוא אפילו לא יכול לסיים את העונה, והשנייה היא שאלקסיס בהיריון. אלו דוחפים את טיילר מעבר לקצה, והפעולות שלו ישנו את החיים של כל אלו שמסביבו ויכניסו את הסרט לפאזה חדשה.

בקונטקסט של 2019 הייתי אומר ש"גלים" הוא סרט טוב מאוד, אבל לדעתי הוא החלש ביותר מבין שלושת סרטי טריי אדוארד שולץ. באופן יחסי, כמובן.
אם האינטנסיביות השולצית עבדה טוב בסרטים של תשעים דקות, הפעם מדובר ב-135 כאלה, וזה הרבה יותר מדי. יש בזה כוח, אין ספק, אבל כל אחד צריך איזה רגע לקחת נשימה פה ושם. לכן אני ממהר להשוות את הסרט הזה ל"מגנוליה", גם הוא מציג עשייה קולנועית שלא רואה בעיניים כמו שאנחנו אוהבים, אבל בד בבד מפסיד הרבה בגלל שבאיזשהו שלב אתה משתוקק לסצנה שבה דמות ישנה שנת ישרים. זה הכל. כדי רגע להירגע.

צפיתי בסרט פעמיים, ואני חייב להודות שהשנייה הייתה לי קשה יותר. מכיוון שידעתי מה עומד לבוא, האלמנטים הקולנועיים של שולץ לא הכניסו אותי לסיר לחץ כמו בפעם הראשונה, ולכן יכולתי להתרכז בדינמיקה של הדמויות ובמעשים שלהם, רק כדי לגלות שעל אף ההופעות המדהימות מדהימות של כל הקאסט (באמת מדהימות), אין פה הרבה בשר, אלא בעיקר סימונים וייצוגים. קשה לומר שאף דמות לא משתנה או לומדת משהו על עצמה, אבל הדברים נראים די משורטטים בקווים מאוד דקים.

ל"גלים" כמה מהסיקוונסים המרשימים של העת האחרונה, כמו הריצה בין הממטרות, קרב ההיאבקות האחרון של טיילר, סצנת המסיבה שאחרי נשף הסיום, וכל מה שקשור ללוקאס הדג'ס. יש לו פסקול מטורלל, צילום הורס של דרו דניאלס ("סקין" הקצר וזוכה האוסקר של גיא נתיב), ושוב – כי אני לא יכול להדגיש את זה מספיק – הופעות משחק פסיכיות. ועדיין, יש קצת הרגשה של הרבה דאווין על מעט מאוד מה להגיד.

בצד החיוב, אולי דווקא עכשיו, כשתעשיית הקולנוע עומדת בפני המשבר הכי גדול בתולדותיה,  זה מה שיהפוך את טריי אדוארד שולץ לבמאי הגדול הבא. בכל זאת הוא צילם סרט שלם בבית אחד רק עם המשפחה שלו, וזה הדבר הכי חזק שעשה בינתיים. אם יש מישהו עם היכולת לצאת מתקופת הקורונה (בתקווה שנצא ממנה) עם עוד סרט שכולם ידברו עליו, זה הוא. וזה מצחיק, כי שולץ עדיין לא עשה סרט שאיננו טוב, פשוט ככל שהוא מקבל יותר, כך נראה שמשהו הולך לאיבוד. אבל לא הייתי דואג. הוא נראה כמו מישהו שלא יכול לעשות משהו חוץ מקולנוע, אז אני לפחות מחכה בסבלנות עד הדבר הבא שלו.