• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 3: "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"

14 ביוני 2020 מאת אור סיגולי

גלן קלוז, גיבורת החלק הראשון של עונת האייטיז בפרויקט מפסידי האוסקר, הרוויחה בטקס ה-61 את מועמדותה החמישית תוך שבע שנים. ובדומה למועמדותה הקודמת על "חיזור גורלי", גם הפעם היא שריינה לעצמה מקום בקטגוריית השחקנית הראשית, וגם הפעם בתפקיד האנטגוניסטית של סרט שיפסיד את הפרס הגדול. קלוז עצמה הפסידה לג'ודי פוסטר ("הנאשמים") והייתה זו ההזמנה האחרונה שלה לאוסקר עד בואו של האלף החדש, בו תפסיד פעמיים, עם "אלברט נובס" ו"האישה". קלוז, כזכור, היא שיאנית המפסידניות של האוסקר עם אפס מתוך שבע. אנחנו חיים בעולם נורא.

את העונה הזו פתחנו עם "החברים של אלכס", הראשון ברצף מפסידי האוסקר בכיכובה של קלוז, והמשכנו עם "חיזור גורלי" מ-1987. באוסקר ה-61, זה של סרטי 1988, היא הייתה מועמדת בזכות "יחסים מסוכנים" (Dangerous Liaisons) ולצדה חזרו למשחק המוזהב, לגמרי במקרה, שני קודקודים נוספים מימי "החברים של אלכס", וויליאם הארט ולורנס קסדן. הפעם הם עשו זאת עם "תייר מזדמן" (The Accidental Tourist) שהתחרה מול "יחסים מסוכנים" בהפסד ידוע מראש ל"איש הגשם". הארט עצמו, באופן די מפתיע, לא היה מועמד לפרס השחקן, אך קסדן כן הועמד בקטגורית התסריט.
מעבר לכך, לשני הסרטים האלו יש נקודת השקה מפתיעה למדי – ג'ון מלקוביץ', שכיכב באחד והפיק את השני.

נקודת הזמן הזו נראית כמו הרגע הנכון לשנות כיוון, להיפרד מגלן קלוז ולעבור לחלק של וויליאם הארט בעונה, שבעצמו כיכב בלא פחות מארבעה מפסידני אוסקר: "החברים של אלכס", "נשיקת אשת העכביש", "משדרים חדשות" ו"תייר מזדמן" שיופיע פה. גם אל קסדן נחזור בעתיד, בלי נדר, עם התסריט שכתב למפסיד של 1981 "שודדי התיבה האבודה".
עד כה כל פרק התעסק בסרט אחד ספציפי, אבל הפעם יככבו שניים גם כדי להקל על המעבר, ובעיקר כי, ויסלחו לי מעריצי קסדן-הארט, "תייר מזדמן" לא באמת מצדיק פרק בפני עצמו.

בדאבל-ביל הנוכחי נדבר על שני סרטים שהרוויחו יחד 11 מועמדויות לאוסקר, כולל פרס הסרט אך ללא פרס הבימוי, וכשלו בקו הסיום. אבל ההפסד לא היה צורם – אחד הלך הביתה עם שלושה אוסקרים באמתחתו, והשני עם ניצחון אחד.

עוד לפני האוסקר…

המקור של "יחסים מסוכנים" הוא ספר המכתבים המפורסם של שודרלו דה-לאקלו מ-1782, אך הסרט התבסס על העיבוד הבימתי לספר שכתב כריסטופר האמפטון ב-1985, החתום גם על התסריט. זאת לא הייתה הפעם הראשונה – או האחרונה – שהספר עובד למסך. למעשה, מ-1959 ועד היום רשומים מעל לעשרה עיבודים שונים ממדינות שונות על הגלובוס. "יחסים מסוכנים" של 1988 הוא כמובן המפורסם והמוכר ביותר מכולם, אבל אי אפשר לשכוח (למרות שלפעמים רצוי) את הגרסה המודרנית שהספר זכה ב-1999, "משחקי פיתוי" עם ריז ווית'רספון ושרה מישל גלר.
יותר מכך, בהוליווד של אמצע שנות השמונים שתי הפקות שונות המבוססות על הספר התחרו מי תגיע קודם למסכים. "יחסים מסוכנים" ניצח, ושנה לאחר מכן, בקול ענות חלושה, יצא "הפיתויים האסורים של ולמונט" בבימוי מילוש פורמן. לעולם לא נדע מה היה קורה אם המצב היה הפוך.
את "יחסים מסוכנים" ביים סטיבן פרירס הבריטי, שמאחוריו היו כבר 20 שנות קריירה בטלוויזיה ובקולנוע, אבל רק כמה שנים לפני הסרט הזה הוא קיבל תשומת לב עולמית רבה בזכות "זקוף ת'אוזן" ו"מכבסה יפייפיה שלי", שניים מהסרטים הלהט"בים המהוללים והידועים ביותר של שנות השמונים (פרירס סטרייט, אגב), אלו ששימשו כשלב משמעותי בפריצתם של גארי אולדמן ודניאל דיי לואיס, בהתאמה.

"יחסים מסוכנים" מתרחש בפריז של לפני המהפכה הצרפתית, ובמרכזו שתי דמויות נאלחות למדי: האלמנה העשירה מאדאם דה מרטיי וידידה הפלייבוי ולמונט (או שאולי "ואלמון" יהיה נכון יותר), המגולמים על ידי גלן קלוז וג'ון מלקוביץ'. אני לא בטוח אם אצליח לפרט באופן ראוי את כל מהלכי העלילה, בטח כשיש לנו עוד סרט לדבר עליו, אז אגיד רק שהשניים מבצעים ביניהם התערבות שכוללת נקמה, פיתוי ובגידה, כאשר שני הקורבנות המרכזיים הם בתולה צעירה שרק עתה יצאה לחברה (אומה תורמן) ואשת-איש חסודה וטובת לב (מישל פייפר). אבל שני הנחשים הסדיסטיים באיזשהו שלב גם פונים זה נגד זה, והתוצאה היא טרגדיה רבת נפגעים.
הסרט זכה לביקורות חיוביות בסך הכל, רובן התרכזו בהופעות השחקנים והפקה המרהיבה, אך לא עשה חיל גדול מדי בקופות. כיום הוא נחשב לאחת מדרמות התלבושות הטובות ביותר של התקופה.

גם "תייר מזדמן" היה מבוסס על חומר שיצא לעולם בשנת 1985, אבל הפעם היה מדובר בספרה של אן טיילר, שזכה לשבחים רבים בשנת יציאתו. את התסריט כתבו פרנק גאלאטי, שזהו לו קרדיט הכתיבה הראשון והאחרון לקולנוע, ובמאי הסרט לורנס קדסן, אישיות הוליוודית בכירה. על הצלחותיו תוכלו לקרוא פה, ועל כישלונותיו פה.
הסרט הזה היה סוג של איחוד שלושת כוכבי דרמת המתח המצליחה "חום הגוף" מתחילת העשור: קסדן כבמאי ותסריטאי, וויליאם הארט כשחקן ראשי, וקת'לין טרנר הפעם בתפקיד קטן יותר.
הארט מגלם את מייקון, סופר של מדריכי נסיעות, אותו אנחנו פוגשים שנה לאחר שאיבד את בנו היחיד בשוד שהשתבש. כאשר הוא חוזר לבית לאחר עוד מסע עסקים, הוא מתבשר על ידי אשתו (טרנר) שהיא עוזבת אותו (מסיבות לגמרי הגיוניות, אגב), משאירה לו את הכלב של בנם המת. בעקבות תאונה שכוללת סקייטבורד וסל כביסה, מייקון שובר את רגלו ועובר לגור עם שלושת אחיו, מוצא את עצמו במערכת יחסים רומנטית מפתיעה עם מאמנת כלבים ואם חד הורית (ג'ינה דייויס, באותה השנה של "ביטלג'וס"), שמנסה לפתוח אותו מחדש לעולם.

מסלול ההפסד של "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"

המועמדים לאוסקר ה-61 היו:
"איש הגשם", הלהיט הגדול של השנה בקופות, הוביל את החבורה עם 8 מועמדויות בסך הכל, ובקטע שאני לא בטוח אם התרחש באוסקר מאז שנות השישים – הוא היה היחיד מבין חמשת המועמדים שנכח גם בקטגורית הבימוי וגם בקטגורית התסריט. כל השאר הארבעה הופיעו רק באחת מהן.
"יחסים מסוכנים" חלק את המקום השני עם 7 מועמדויות כשבאופן מפתיע, לרמת התדהמה אפילו, הוא לא הצליח להיכנס לקטגוריות הבימוי, השחקן הראשי או הצילום.
"מיסיסיפי בוערת" קיבל גם הוא 7 מועמדויות, כולל בימוי ומשחק (שחקן ראשי לג'ין הקמן ושחקנית משנה לפרנסס מקדורמנד) אך ללא תסריט.
"נערה עובדת" של מייק ניקולס הגיע אחריהם עם 6 מועמדויות כולל בימוי ופרסי המשחק הנשיים, אך ללא תסריט. הפתעה גדולה בפני עצמה.
"תייר מזדמן" הוזכר ב-4 קטגוריות, ביניהן שחקנית המשנה (דייויס), התסריט המעובד והמוזיקה של ג'ון וויליאמס.

בעקבות ההצלחה הביקורתית והפופולריות אצל הקהל, כמו גם מספר המועמדויות הרב באופן יחסי, לא הייתה הפתעה גדולה מדי כאשר "איש הגשם" ניצח את הטקס, חוטף את פרסי הסרט, הבימוי, השחקן הראשי התסריט המקורי, יותר מכל סרט אחר באותה שנה. באופן כללי הוא די סחף את העונה עם שתי זכיות מרכזיות בגלובוס הזהב (סרט-דרמה, שחקן-דרמה), וזכיות באיגודי העורכים והבמאים. את איגוד התסריטאים הפסיד ל"מעריצה צמודה".
"יחסים מסוכנים" הגיע לטקס עם אפס עגול ודי משונה מטעם גלובוס הזהב (אין לי הסבר לזה), אך צבר כמה פרסי ביקורת על משחק, ולקח את פרס התסריט המעובד של איגוד התסריטאים.
"תייר מזדמן" צבר שתי מועמדויות לגלובוס הזהב (סרט-דרמה, מוזיקה), את פרס איגוד המבקרים של ניו יורק, ומועמדות לפרס איגוד התסריטאים.

הרקורד של "איש הגשם" מעיד, כנראה, שהמקום השני, יהיה מי שיהיה, ניצב הרחק מאחור. אמנם אם מסתכלים על שאר זוכי האייטיז, "יחסים מסוכנים" נראה יותר כמו כוס התה של האקדמיה, שהכתירה לפניו הפקות פאר תקופתיות כמו "גנדי", "אמדאוס", "זיכרונות מאפריקה" ו"הקיסר האחרון". "תייר מזדמן", כדרמה קטנה על משפחה אבלה, כן מצא לעצמו זוכה עבר להיות מקביל אליו, "אנשים פשוטים" כמובן, והאמת שגם "תנאים של חיבה" יכל להיכלל בז'אנר. עם זאת, קשה לי להאמין שמישהו הימר עליו.

מה שדי מדהים בלוח המועמדויות של "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן" הוא לא מה שהם כן הרוויחו, אלא היכן שהושמטו.
אלו שני הסרטים היחידים מבין חמישיית הסרט הטוב ביותר שלא קיבלו מועמדות לבימוי, ובזמן שבהקשר של קסדן זה נראה די סביר כי מדובר בדרמה קטנה ולא מנקרת עיניים מהסוג שמושך הצבעות, עבודתו של סטיבן פרירס היא ההפך הגמור. זאת עוד יותר פסיכי כשרואים מי נכנס במקומם: מייקל קריצ'טון על הקומדיה "דג ושמו וונדה" (מה?) ומרטין סקורסזה על "הפיתוי האחרון של ישו", המועמדות היחידה של הסרט.

גם ההיעדרות של השניים מפרסי השחקן הראשי גורמות לי לגרד בראש בתסכול. את המקרה של ויליאם הארט אני עוד יכול להבין – לא רק שהוא זכה ממש כמה שנים לפני כן ("נשיקת אשת העכביש" ב-1985) אלא גם היה מועמד כל שנה לאחר מכן ("ילדים חורגים לאלוהים", "משדרים חדשות"). מועמדות על "תייר מזדמן" הייתה מסמנת את כניסתו הרביעית ברציפות לאוסקר. זה אגב לא תקדימי, מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו עשו זאת בעבר, אבל אולי הארט כבר קצת נמאס עליהם. שזה חבל, כי הוא באמת טוב ב"תייר מזדמן" ונוכח כמעט בכל סצנה בסרט הזה שהם מספיק אהבו כדי להכניס לקטגוריה הראשית.
המקרה של ג'ון מלקוביץ' הוא שוק מוחלט בעיני. אז בן 35, מלקוביץ' כבר היה מועמד לאוסקר על "מקום בלב" ארבע שנים לפני כן, כלומר כבר פרץ את השוחות. בנוסף, הוא רוב משקל הכובד של "יחסים מסוכנים". אה, והוא גם מדהים. אני לא מגדולי המעריצים של מלקוביץ', ואין ספק שהליהוק שלו לתפקיד ולמונט מעורר שאלות, אבל וואו כמה שהוא מנצח את הסרט הזה. אפילו טוב יותר מדסטין הופמן של "איש הגשם", אם אתם שואלים אותי.

המועמדים לפרס השחקן הראשי של אותה שנה היו המנצח דסטין הופמן, ג'ין הקמן ("מיסיסיפי בוערת"), טום הנקס ("ביג"), אדוארד ג'יימס אולמוס ("לסניור באהבה") ומקס פון סידוב ("פלה הכובש").
מלקוביץ' והארט הצטרפו למאוכזבים האחרים שקיוו להיות מועמדים ביניהם טום קרוז ("איש הגשם", עוד פספוס נורא של האקדמיה), רוברט דה נירו ("מרדף חצות"), פורסט וויטאקר ("בירד"), דניאל דיי לואיס ("הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"), וג'ף ברידג'ס ("טאקר") בין היתר. היה צפוף ב-1988.

בסופו של דבר, "יחסים מסוכנים" ניצח בשלוש קטגוריות, די בקלות אם יורשה לי לשער. כריסטופר האמפטון זכה בפרס התסריט המעובד, ג'יימס אייצ'סון על עיצוב התלבושות (הוא יזכה לפני זה עם "הקיסר האחרון" ולאחר מכן עם "התחדשות"), וסטוארט קרייג יחד עם ג'רארד ג'יימס על העיצוב האומנותי.
את פרס השחקנית הפסידה קלוז כאמור לג'ודי פוסטר ב"הנאשמים", במירוץ שכנראה לא היה לה סיכוי בו בכלל. קלוז אדירה בסרט, אבל ההופעה של פוסטר בלתי נשכחת גם היא, וזאת גם הייתה ההזדמנות של האקדמיה להכתיר סוף סוף את ילדת הפלא של הוליווד. אף אחד לא שיער בדעתו שארבע שנים לאחר מכן היא תזכה שוב בזכות סרט על רוצח סדרתי.
את פרס המוזיקה הפסידו "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן" ל"מילאגרו" של רוברט רדפורד, כאשר ההפסד/ניצחון המפתיע ביותר – בהפרש ניכר – היה בקטגוריית שחקנית המשנה. מישל פייפר של "יחסים מסוכנים", במועמדותה הראשונה, הגיעה לטקס עם נוכחות בפרסי המבקרים ותגית של גילום דמות אהובה וטראגית להפליא, ולא נראה שמישהו יכול לאיים עליה, מלבד אולי סיגורני וויבר. הבעיה של וויבר הייתה שהיא שהכניסה את עצמה לפינה כפולה: גם הייתה מועמדת בשתי קטגוריות המשחק (ראשית של "גורילות בערפל" ומשנה על "נערה עובדת") ולכן פיצלה קולות עם עצמה, כשגם בקטגורית המשנה היא התחרתה מול שחקנית אחרת מהסרט, ג'ואן קיוזאק, מה שבטח לקח ממנה כמות מצביעים הכרחית.
שלושתן מצאו את עצמן על הספסל, כאשר הזוכה הייתה מישהי שלא הוזכרה אפילו פעם אחת במהלך העונה.

ג'ינה דייויס בת ה-32, שהייתה בעיקר שחקנית טלוויזיה והתפקיד הקולנועי המרכזי היחיד שלה עד אותה שנה היה "הזבוב", חטפה את האוסקר מפייפר, מקדורמנד, וויבר וקיוזאק, על הופעתה ב"תייר מזדמן" – האוסקר היחיד שבו התהדר הסרט.
את שאר האוסקרים שלו הפסיד "תייר מזדמן", שלא במפתיע, ל"איש הגשם" (סרט), "יחסים מסוכנים" (תסריט) וכאמור "מילאגרו" (מוזיקה).

האם ההפסד היה מוצדק?

אתחיל, ברשותכם, עם החלק הקל של הצמד הזה.
אני יודע שזה לא בהכרח קונצנזוס, ורבים וטובים התאהבו בסרט הזה, אבל בכל היקר לי אין לי מושג מה "תייר מזדמן" עושה בקטגורית הסרט הטוב ביותר של 1988 לפני "גורילות בערפל" ו"הפיתוי האחרון של ישו" (וכן, נו, גם "מי הפליל את רוג'ר רביט?" ו"מת לחיות").

צפיתי בסרט שוב לקראת הפרק, וזאת לחלוטין הייתה אחת הקשוחות שהיו לי לאחרונה. מעבר לקצב האיטי והמורדם של כל סצנה וסצנה (להוציא אחת נפלאה – כאשר מייקון מגיע לראשונה לדירה של מיוריאל), והמריחה הבלתי נסבלת של הנראטיב הדקיק שלו, אני פשוט לא הצלחתי לזהות שום אנושיות שם. אף אחת מהדמויות לא מתנהגת כמו בן אדם רגיל, כל הפעולות משונות ומתוסרטות, ולא הצלחתי לקנות אף מהלך.
בהתחלה, בדיאלוג הפרידה של הארט וטרנר, חשבתי שהעיצוב האולפני-בימתי, ההעמדה המוזרה בפריים והמלאכותיות של הדיאלוג הן אקט מכוון של הסרט, להציג לנו את העולם המשונה בו חי מייקון ואז לראות איך הוא יוצא משם, מגלה את החדווה של ספונטניות, של פגיעות, של לקחת סיכון. אבל זה לא המצב. הסרט נשאר על אותו קו דומם ועצי לכל אורכו, ועל פני 120 דקות זה הרבה יותר מדי.

ג'ינה דייויס היא הרוח המרעננת של הסרט, ולכן קל להבין מדוע זכתה. כשחושבים על "תייר מזדמן" לאחר הצפייה הסיכוי המרכזי להעלות איזשהו זיכרון מהנה ממנו הוא בזכותה. לא שאני חושב שהגיע לה הפרס, בטח לא מול המתמודדות המעולות שחלקו איתה את הקטגוריה, אבל ברור לי הרציונל. ואמנם זה נחמד לג'ינה דייויס יש אוסקר, אבל זה בהכרח מזכיר לנו שלפייפר ו-וויבר עדיין אין. לא מגניב.
מעבר לזה, להוציא את פרס המוזיקה הסוחפת של ג'ון וויליאמס, "תייר מזדמן" הוא אחד המועמדים החלשים לפרס הסרט הטוב ביותר, אז אני מניח שכל הכבוד לו שהצליח להגיע למעמד הזה.

לעומת "תייר מזדמן", הדברים הופכים להיות מורכבים יותר כשזה מגיע ל"יחסים מסוכנים". אם קראתם את הפרק על "איש הגשם" בפרויקט הזוכים, אתם ודאי זוכרים מה דעתי עליו. אם לא קראתם, זה בסדר (למרות שכדאי לכם), אז אזכיר שאני מאוד אוהב את סרטו של בארי לבינסון. הוא מחזיק מעמד נהדר, הוא מרגש במידה, עשוי לעילא, ולגמרי אחת הזכיות המוצדקות, בטח של שנות השמונים.
אבל "יחסים מסוכנים" הוא סרט מעולה. ממש. ראיתי אותו פעם אחת אי שם בתקופת בית ספר היסודי, וכבר אז הוא נרשם אצלי כעבודה קולנועית משובחת. החזרה שלי אליו עכשיו לא אכזבה את הזיכרון הזה כלל וכלל.

כמות ההצלחות של "יחסים מסוכנים" די עצומה. מעבר לכך שהסרט נראה פשוט מדהים, הוא גם מצטיין בכל האספקטים האחרים. אמנם אני יכול לומר שכמה מהמהלכים הדרמטיים שלו מעט חפוזים ולא מנומקים עד הסוף, אבל כל כך קל לסלוח עליהם כי הוא סוחף ולא משעמם לשנייה.
זה אתגר לא קטן לבסס סרט שלם על שני אנטגוניסטים, אבל עבודת המשחק של גלן קלוז וג'ון מלקוביץ' היא מעבר למפוארת. מלקוביץ' הוא בכלל צונאמי, וכאמור ההשמטה שלו מפרס השחקן היא אחת הפאדיחות הגדולות של האקדמיה. בחזית קלוז, אני חייב להודות שהופתעתי מכמה התפקיד שלה קטן ממה שזכרתי. היא ללא ספק הדמות הנשית המרכזית של הסרט, ואחראית פחות או יותר על כל המהלכים הדרמטיים בו, אבל מבחינת זמן מסך היא נעדרת לא מעט, מפנה את המקום למלקוביץ'. לכן ההופעה שלה מרשימה אפילו יותר כשהיא מפרקת את המסך בכל רגע שלה, ונשארת נוכחת אפילו כשהיא לא בסצנה. היא פועלת על מימיקה עדינה והבעות שכל אחת מהן אפשר לפרש באיזה שלוש דרכים שונות. איתרע מזלה היא נאצלה להתמודד מול פוסטר, וויבר, מריל סטריפ ("זעקה בחשכה") ומלאני גריפית'ס ("נערה עובדת"), אבל היא יכלה לזכות מול כל אחת מהן.
שבחים מכאן ועד פריז אני יכול להעניק גם לאישה היפה בתולדות האנושות מישל פייפר, שחד משמעית הייתה צריכה לזכות.

אבל מעבר לאספקטים הנקודתיים, "יחסים מסוכנים" התגלה כסרט שרק צבר יותר ויותר רלוונטיות. לא רק שהעשייה שלו לא התיישנה בדקה מאז 1988, הוא גם פוגע בול בעיקר בכל מה שקשור לתפיסה מגדרית. הנה אחד המונולוגים המפורסמים מהסרט, שמסביר את כל המנגנון של מאדאם דה מרטיי:
"כשיצאתי לחברה הייתי בת 15. כבר אז ידעתי את התפקיד אליו נידונתי, בעיקר לשמור על שקט ולעשות כל מה שיגידו לי. זה נתן לי את ההזדמנות המושלמת להקשיב ולבחון. לא בהכרח מה שדיברו אלי, באופן טבעי דברים נטולי עניין, אבל מה שזה היה שניסו להסתיר. התאמנתי על ניתוק. למדתי איך להיראות חייכנית כאשר, מתחת לשולחן, נעצתי מזלג בכף ידי. הפכתי לאומנית המרמה. זה לא היה עונג אותו ניסיתי להשיג, אלא ידע. התרשמתי מהמטיפים לגבי איזו חזות להראות, מהפילוסופים מה לחשוב, ומהסופרים ממה אני יכולה לחמוק. ובסופו של דבר, זיקקתי הכל לעיקרון אחד בלבד: לנצח או למות".
נאום אחר, שאומרת מאדאם דה רוזמונד, הוא: "את חושבת שגברים אוהבים כמונו? לא. גברים נהנים מהאושר שהם חווים. אנחנו יכולות רק ליהנות מהאושר שאנחנו מעניקות. הם לא יכולים להקדיש את עצמם בלעדית לאדם אחד. לכן התקווה שלנו לזכות באושר על ידי אהבה היא מתכון לצער".
אל אלו אפשר להוסיף סצנות שיכולות לשמוט לסתות כמו סצנת "זה מעבר לשליטתי", השל שנשאר בחדר, ובמיוחד העימות האחרון בין ולמנוט לדה מרטיי, זה שמסתיים במילים המצמררות מפיה של קלוז: "בסדר… מלחמה", שימיט חורבן שאיש מהם לא חזה מראש.

אם הייתי אחד מחברי האקדמיה, אני נוטה להאמין שהייתי מצביע ל"יחסים מסוכנים", אבל זאת בחירה קשה מאוד. אני, ברשותכם, אמנע מפסיקה מוחלטת בין "איש הגשם" ל"יחסים מסוכנים", כי שניהם מצוינים ושניהם זוכים ראויים. התסכול היחיד בכל מה שקשור לאוסקר ה-61 הוא שלדרמה התקופתית הארסית של פרירס, על אף שיצאה עם שלושה פרסים ומקום בתולדות האוסקר, הגיע הרבה יותר.

סטיבן פרירס יקבל פיצוי על היעדרותו מקטגורית הבימוי של 1988 כאשר שנתיים לאחר מכן יהיה מועמד על "הנוכלים", למרות שהסרט עצמו לא יגיע לחמישייה הגדולה. לאחר כמה שנים חלשות, עם הכניסה לאלף החדש, הוא ימציא את עצמו מחדש בזכות "נאמנות גבוהה" ו"דברים יפים מלוכלכים" (שיהיה מועמד לפרס התסריט). ב-2005 יביים את מועמדות האוסקר של ג'ודי דנץ' על "גברת הנדרסון מציגה", ושנה לאחר מכן יהיה מועמד בעצמו על בימוי "המלכה", שיעניק אוסקר להלן מירן. ב-2009 ישתף פעולה שוב עם מישל פייפר ב"שרי" המאכזב, וארבע שנים לאחר מכן שוב יתקבל לשורות האוסקר לסרט הטוב ביותר עם "פילומינה". גם מריל סטריפ תהיה מועמדת בזכותו לאוסקר ("פלורנס פוסטר ג'נקינס" המשעשע), ושנה לאחר מכן ינסה לשחזר את הקסם שוב עם ג'ודי דנץ' ב"להעיר את המלכה" שהוא ללא ספק אחד הסרטים המשעממים ביותר שראיתי בחיי.
בשלב הזה יעשה פרירס מה שרבים וטובים עשו לפניו ויערוק לטלוויזיה שם יצליח עם "שערורייה אנגלית למדי" ו"מצב האומה".

לורנס קסדן גם הוא יחזור שוב לאוסקר כתסריטאי עם "גרנד קניון" אבל 1988 ללא ספק תחשב כנקודת השיא האחרונה בקריירה שלו, ומאז יכתוב ויביים סרטים שנעו בין הבסדר לקטסטרופה, ואת רוב הונו ירוויח מתמלוגי "מלחמת הכוכבים". אנחנו, כאמור, עוד נשוב אליו בעונה הזו עם מותג אהוב בכיכובו של האריסון פורד.

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז, הארט וקסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"