• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 8: "הזמיר"

15 במאי 2020 מאת לירון סיני

אחת השאלות בביקורת קולנוע בעיניי היא למי הסרט מיועד. או יותר מדויק, מי ייהנו ממנו. כי לצד עניינים קצת יותר אובייקטיביים למראית עין, כמו רמת כתיבת התסריט, טיב המשחק, איכות הצילום וחבורתם, הרבה מאוד מהעמדות לגבי קולנוע או כל פיסת תרבות שהיא תלויות בטעם אישי. ככל שהסרט מוצא חן בעיני יותר אנשים האם הוא בהכרח "טוב" יותר?
אם היינו מודדים איכות באופן כמותי, התשובה היא כן. אבל אם רק כך היינו מבקרים תרבות, הכל היה הופך מדיד והולך יותר מדי פעמים על המכנה המשותף הנמוך ביותר ושיקולים נוספים של הצלחות מסחריות גדולות. למזלנו, זה גם לא המצב, ויש מספיק אנשים עם העדפות שונות ומשונות בעולם שצורכים סרטים כדי שתהיה הצדקה מסחרית וחיבה בצידה, או בקיצור, קהל, למגוון רחב של תוצרים.

ההתעכבות על כך היא כי במקרה של תת הז'אנר של אונס-נקמה שמטופל כאן בסריטה, התהייה על מי בעצם הקהל של סרטים כאלו, מתחדדת. מדובר בפיתול שוליים אלים במיוחד שנובע מתוך קולנוע של אימה, פשע ומתח. יש בסרטים האלו הרבה מעבר להנאה סדיסטית, כמו שאפשר לחשוב. כי כדי לצרוך אלימות על המסך יש די והותר סרטים אחרים במנעד רחב של דקירות, חבטות, כריתת איברים, שיסוף גרונות, צווחות והשפרצות. הם מגיעים גם במרחק וקרבה שונים מייצוג מציאותי של המתרחש, חלקם אמינים להחריד, וחלקם מופרכים להצחיק. ביניהם, לרוב בסרטי אונס-נקמה, האונס עצמו קרוב מדי למציאות, כמו שציינתי בטורים קודמים, ולכן לא מבדר. הסצנות הקשות ולעיתים הגרפיות מאוד של הז'אנר מציבות ייצוג שחסר את המרחק הנכון מאיתנו כצופים וצופות כדי שנוכל להזדעזע בבטחה, יודעות ש"זה רק סרט". ההיסחפות שבאשלייה המבעיתה והבטוחה לא עובדת כאן. יהיה קשה יותר ליהנות מרכבת הרים בלונה פארק אם היא תדמה חוויה של תאונת דרכים קשה. זה כבר יהיה דומה מדי לעולם האמיתי.

כבר גילינו שהנמענים של הסרטים יכולים להיות כאלו שאמורים לראות בהם ייצוג מחמיר וביקורתי של עצמם, או של המין שלהם, ועליהם ללמוד כאן מעין סיפור מוסר על איך לא מתנהגים, אם לתאר את זה בפשטות ובקצרה. מן הצד השני, יש את מי שמעידות (כי אלו בעיקר נשים, מכורח המציאות) שהן דווקא מוצאות נחמה בייצוג המבעית שהם מספקים. עבורן הנקמה האלימה שמגיעה אחרי הפגיעה שפוגעים בגיבורה השורדת מעניקה קתרזיס נכסף וחמקמק, כזה שקשה עד בלתי אפשרי לקבל בעולם האמיתי. עבורן הייצוג של התקיפה המינית בסרט מרפרר את זו שהן חוו, והנקמה שבאה אחריה היא פנטזיה על צדק, הצדק הכי קרוב ל"עין תחת עין" שיוכלו לראות, ששואב את האמינות שלו מהאמינות של הפשע שקדם לו. כשמערכות המשפט והחוק מכזיבות במציאות, מסתפקות במה שיש לסרטים האלו להציע, גם אם הנוקמות והנוקמים שבהם משלמות מחיר כבד על הגשמת פנטזיית הנקמה.

אלו רק קצוות הקרחון של הקהלים השונים, וביניהם יש עולם שלם של חוויות צפייה. ההתעכבות על השאלה "בשביל מי יצרו את הסרט הזה" הכרחית מאוד כאן – כי "הזמיר" (The Nightingale) שכתבה וביימה ג'ניפר קנט ("הבאבדוק"), ומגיע כעת לערוצי הסרטים של yes אחרי שהוקרן בפסטיבל ונציה ובירושלים, מאפשר כמה רמות של פרשנות, בהתאם למי שיבחרו לצפות בו. למרות שבשום רמה הוא לא יהיה מבדר, או קל.

כמה לא קל? לקראת הקרנות הפסטיבלים שהסרט עשה (כשעוד היו כאלו שהתרחשו באולמות עם כסאות ואנשים ולא בזום) קנט אמרה שהיא לא תכעס אם יהיו מי שייצאו החוצה כבר בחלקו הראשון ולא ישרדו אותו עד תומו. גם בבכורתו בפסטיבל ונציה, אז עיתונאי איטלקי קילל את הבמאית בתום ההקרנה ונענש על ידי הפסטיבל, התגובה מצד קנט הייתה של הבנה וחמלה. אני צפיתי בו בבית, בדומה לאופן שבו תצפו בו אם תבחרו לעשות את זה, והתעכבתי במיוחד על הסצנות מבריחות הקהל אליהם רמזה היוצרת.
ובכן, אפשר להבין למה היא אמרה את מה שאמרה. זה לא שהסצנות עצמן אכזריות יותר מאלו שמתרחשות בסרטים המוקדמים של תת הז'אנר. לצורך העניין, אם אני לא טועה, אין כמעט חשיפה ויזואלית של הגוף של קלייר (אשלינג פרנצ'וזי), אותה זמיר משם הסרט, בזמן שאונסים אותה. הצילום אינו מציצני, לא מתמקד באיברי גוף ולא עושה לה פטישיזציה, אלא שומר על האנושיות והסובייקט שלה לאורך כל הסצנות. אבל זה לא הופך אותן לפשוטות או קלות יותר לעיכול. אם כבר, הן קשות מאוד בשל כך. בכלל, עוד אגיע לכך, אבל "הזמיר" הוא סרט שעובד בכמה דרכים, חלקן בוטות וחלקן יותר אלגנטיות, כדי להפעיל אותנו רגשית ופיזית בהצלחה, ולהלום בנו עם המסרים שלו.

אז אם קנט בעצמה אומרת ויודעת שהיא יצרה סרט קשה, למה בכל זאת לראות אותו, ומה הוא "נותן" לנו, חוץ מטריגר ענק? זה, בעיניי, תלוי במי שצופות וצופים.
הפעם, בגלל שהסרט זמין כעת ב-VOD בארץ וגם ישודר ממש בקרוב, אמנע ככל הניתן מספוילרים, אז הניתוח יהיה קצת יותר כללי. כן יהיו התייחסויות מסוימות לעלילה, אבל לא כאלו שעשויות, לדעתי, לפגוע בחוויית הצפייה. אולי קצת לתאם ציפיות או להזהיר, אם תרצו.

דבר אחד בעל ערך שהסרט עושה הוא קודם כל לספר את הסיפור שלו בתוך הקשר היסטורי שלא כולנו נכיר. הוא מתרחש ב-1825 בטזמניה, שם קולוניאליסטים ביצעו בסופו של דבר רצח עם במי שהיו תושבי המקום. אישית לא הכרתי את המאורעות האלה, רק את הנזק שגרמו לאבוריג'ינים באוסטרליה עצמה. הסרט לכאורה לא מתמקד בהתרחשויות האלו, אלא מספק אותן כרקע לסיפור של קלייר – צעירה אירית, רעיה ואם לתינוק, שסיימה זה כבר לרצות עונש בן שבע שנים כמשרתת במשק הבית תחת מרותו של קצין בשם הוקינס (סאם קלפין). למרות ששבע השנים חלפו עברו להן, הוקינס נהנה מדי משירותיה, לא רק בכל מה שקשור לכיבוס וסדר, אלא גם ככלי בידורי נעים לעין ולאוזן. היא מכונה בפיו "הזמיר" ומצופה ממנה לשיר כדי  לבדר אורחים – קצינים בכירים ממנו. מהר מאוד מתברר לנו שהוקינס רואה בה לא רק כלי שעשוע, אלא גם כלי קיבול – הוא מצפה שהיא תספק לו נחמה כשהוא חש פחות ערך מול המפקדים האחרים וכאשר קרנו הצבאית מוטלת בספק. כתבתי מצפה, אבל אין כאן אפשרות שהציפייה לא תיענה. מבחינתו הוא לוקח את מה שירצה ממנה, אם צריך – בכוח. זו לא שאלה של הסכמה או רצון. וכך אנחנו מגיעות ומגיעים מהר מאוד לאונס, שמבחינתו עשוי היה להיות חציית גבול, אבל לא אחד שיש להתעכב עליו יותר מדי.

גם מבחינת קלייר לוקח זמן עד שהנזק יחלחל. הפגיעה שפוגעים בה הולכת ומתגברת, עד שאין לה ברירה אלא לפעול, אבל באמת שהסרט עושה הכל כדי לדחוף אותה לשם. בתחילה נראה שהיא מקבלת את מה שעושים לה כחלק גרוע יותר, אבל אולי לאו דווקא חריג מאוד, ביחס לאופן שבו היא נתפסת גם כך. העניינים מחמירים כשבעלה מחליט להתערב, לא בקשר לאונס אותו היא מחרישה, אלא כדי לדרוש שתשוחרר סוף סוף.
הסרט בונה בזריזות וביעילות עולם בו גברים מנהלים מאבקי כוח, ונשים הן בכלל לא צד בהיררכיה, לפחות לא מנקודת המבט של בעלי הכוח עליהן כמו הוקינס. קלייר עבורו היא פשוטו כמשמעו – רכוש. הדברים אפילו נאמרים בשלב מסוים, וצועקים עליה ועלינו את כל הסאבטקסט, שגם ככה לא היה מוחבא יותר מדי עמוק מתחת לפני השטח. מתוך עימותים בין גברים כאלו ואחרים וערעור שהוקינס מרגיש שמאיים עליו, כבעל הסמכות גם בביתו שלו וגם בשרשרת הפיקוד, קלייר שוב הופכת על ידו לשעיר לעזאזל. הפעם התוצאות מחרידות עוד יותר, מותירות לה את אותה ברירה מוכרת למי שכבר קראו כמה טורים על אונס ונקמה בקולנוע: לחדול מלהיות, או לחיות ולנקום.

במקרה של קלייר היא יכולה, אולי, לבחור לברוח ולהסתתר, אבל גם כאן כמו ברוב הסרטים, אין לגיבורות ברירה אחרת אלא לנקום – הן לא מסוגלות להמשיך מבלי להעניש את מי שפגעו בהן. הנזק שנגרם להן כל כך גדול, ואי הצדק כל כך בוטה, שהבחירה היא בהרבה מקרים לא בחירה של ממש – כל המהות שלהן מתרכזת בנקמה, גם אם המחיר שישלמו עליה יהיה גבוה מאוד.
בגלל שכאן הגיבורה נמצאת בטריטוריה זרה מכמה בחינות – תרבותית, מגדרית וגם גאוגרפית – היא לא יכולה להוציא לפועל את מסע הנקמה שלה לבד. יש כאן מסר על בני ברית, דיון בפוליטיקת זהויות במידת מה ושילוב מאבקים, שמעוגן בסיפור בצורה מאוד מעשית.

הוקינס ושני פקודים שלו, שניהם אשמים כמותו בפגיעה בקלייר ובקרובים לה, נמצאים בתנועה בדרך לעמדה אחרת. גם הם וגם קלייר שיוצאת אחריהם חייבים להעזר במדריך מקומי כדי להגיע ליעד. הגברים לוקחים איתם עבד, וקלייר מבקשת את עזרתו של בילי (בייקלי גנאמבר), אחד מהמקומיים. "מבקשת" זו מילה קצת גדולה, כשבפועל לא מדובר בשני חברים טובים. קלייר ובילי משתפים פעולה מכורח נסיבות, עם קצת איומים, קצת הבטחות וקצת שידולים והרבה חשדנות משני הצדדים. עבורה הוא עוד גבר זר, גם אם חלש משמעותית. היא גם לא חפה מחשדנות כלפיו מעצם היותו בן תרבות שמעזה להיות לא מערבית. עבורו, קלייר אינה שונה במאום מהכובשים הטובחים האחרים, למעט המגדר שלה.
לנו, הצופות והצופים מן המאה ה-21, הדמיון ביניהם יכול להיות ברור הרבה לפני שהוא מתברר להם עצמם. הוא מיוצג בין היתר על ידי מוטיבים של שירה וציפורים שמאפיינים את שניהם. קלייר היא הזמיר והיא שרה כמה פעמים בסרט, גם בשפתה שלה, ובילי מדבר על ציפור שחורה בשמיים, שר ומחקה אותה וגם עורך טקסים שכוללים שירה. קל לחשוב על פירושים סמליים לכל מה שקשור לציפורים ומוזיקה בשפת האם כאן. גם אם אלו מטאפורות ברורות מאוד לחופש, להשמעת קול והנכחת זהות וכדומה, אלו בכל זאת גם הרגעים המנחמים הבודדים שיש בסרט. רגעי הפוגה שמספקים קצת מנוחה בין עוד ועוד סצנות לא פשוטות שמציגות את הוקינס ואנשיו כדוגמאות איומות של המין הגברי.

הדינמיקה בין הוקינס לבין הפקודים שלו מזכירה חבורות גבריות ברוטליות כמו ב"הבית האחרון משמאל" וגם "רחובות פראיים", בהן יש בדרך כלל דמות שחונכת דמות אחרת, צעירה, חלשה ונתונה יותר למרותה. אלו טקסי חניכה של מדכאים אל תוך תרבות האונס – שבדרך כלל גורמים לבחור הצעיר יותר להיות צייתן מצד אחד, אבל גם לחוש חרטה מצד שני. החרטה גורמת לו להסס או להתוודות ומאפשרת לאישה, אם היא שורדת, לחזור ולנקום, או למי שינקמו במקומה לגלות מי פגעו בה. כאן ברור מאוד שהוקינס הוא הכוח והמוח שמפעיל את האחרים, כולל ילד שהם אוספים בדרך אותו הוא מבקש "לחנך". מתוך שאיפה או פחד לרצות אותו נעשים המעשים האיומים ביותר, משאירים אותנו לתהות מי כאן אחראי יותר, המבצע או זה שדוחף אותו לכך.

מן הצד השני, גם לקלייר וגם לבילי יש גם יכולת אמפתית. סט התכונות האנושיות שלהם כוללות יכולת לחוש חמלה ולראות האחד את השנייה כבני אדם, סובייקטים של ממש, ולא רק כפונקציות שיש להשמיש כדי שלא יאיימו. אבל היכולות האלו שלהם מתגלות להם בהדרגה. לוקח זמן לקלייר להבין שגם בילי הוא קורבן. לוקח לבילי זמן להבין שגם קלייר נתפסת כזרה בעיני מי שרואים גם בו ככזה, זר בביתו שלו. הסרט לא מנסה להיות מרומז, לא לגבי זה ולא בכלל. השניים ממש מנהלים ויכוח, מעין תחרות אומללות, בה רק חסרה השאלה מי יותר מדוכא – גבר ממיעוט שחור, או אישה לבנה.
זה עוד אחד מהמקומות בסרט בו אם כבר ראיתם כמה סרטים מתת הז'אנר בעבר, או ששיח פמיניסטי איננו זר לכם – יש סיכוי טוב שתרגישו שהיוצרת מטיחה בכם מסרים באלגנטיות של לום לראש. "הזמיר" הוא סרט שלא שר, אלא צועק עלינו את כל מה שיש לו להגיד מהבחינה הזו. הוא עוסק בצורה אלימה בנושא האלימות וביחסי כוחות בין גברים לנשים ובין תרבויות, אולי מתוך רצון להבהיר עד כמה המצב היה, ולפעמים עדיין, חמור.

בזמן שבילי וקלייר הם דמויות עם מנעד כלשהו, הגברים ה"רעים" בסרט מתנהלים בבוטות כמו גברים מסרטי אונס ונקמה משנות ה-70. המניעים שלהם ברורים, הם מאוימים ולכן צריכים לפגוע באחרים כדי להרגיש חזקים ולהשיב את השליטה שלא תאבד להם חלילה, חלקם אכזריים ונבזיים כמעט עד כדי שטחיות. כשהדינמיקה בין הנוקמת לאלו שהנקמה מגיעה להם כל כך ברורה, אפשר לשאול האם הייצוג הגברי הזה אמור פשוט לגרום לגברים שצופים בסרט להרגיש רע, ועל הדרך להיכנס למגננה ולהיאטם, או שיש כאן משהו נוסף?
המשהו הנוסף הזה יכול לבוא לידי ביטוי והזדהות עם הדמות של בילי. הוא ייצוג שונה באופן יחסי מהמודל שראינו בסרטים הישנים יותר. קלייר לא הייתה יכולה לפעול כפי שהיא פועלת בלעדיו, אבל אין בכך כדי להחליש אותה או לרמוז שהיא אישה שצריכה גבר שיעזור לה כדי להסתדר. זה לא העניין כאן, העניין הוא שיחד עוד יש לשניהם ולו רבע סיכוי מול מי שפוגעים בשניהם. גם אם בילי הוא "האחר" והדמות שלו יכולה ליפול לרומנטיזציה של ייצוג כזה של תרבות שונה, הוא עדיין יכול לעבוד כגבר שאפשר להזדהות איתו. הוא ה-"לא כל הגברים" של הסרט, אפילו שגם הוא נופל לפרקטיקות צבאיות בשלב מסוים.

הקיום של דמות כמו בילי מעידה על כך ש"הזמיר" מבקש להתכתב עם הסרטים שקדמו לו בתת הז'אנר, לא רק להשתייך אליו, אלא גם לבקר את המודלים הקודמים. הנקמה של קלייר לא ממש מספקת קתרזיס. היא קשה, מכאיבה גם היא לצפייה, והיא לא מבצעת אותה רק מול עיניהם המשתאות של אלו שאנסו אותה, ומול עינינו כצופים. בילי גם הוא משמש כעוד זוג עיניים, כמבט אנושי שרואה אותה כאדם שלם, ומסוגל להזדעזע, או לנסות להבין, או לשאול למה. לעומת המקום שבו הסרט נופל, כשהוא משתמש בסמליות בצורה בולטת מדי ומאפיין חלק מהדמויות והדיאלוגים בצורה צעקנית מדי, האופן שבו הוא מסרב לתת לנקמה להיות פורקן של ממש עבור קלייר הוא אחת הנקודות החזקות שבו. בגלל שהיא בנויה כדמות עגולה, ומאוד קל להזדהות איתה, הנקמה שלה עוברת פחות כספקטקל ויותר כמהלך מבהיל בפני עצמו. הכניסו לקלחת הזו גם מרכיב שקשור בכך שהיא לא רק משרתת ורעיה אלא גם אמא, והנה עוד נדבך שבא לידי ביטוי באופן מצמרר גם כשהיא נוקמת. גם בחלק מהסרטים הקודמים מציגים את הנקמה כגובה מחיר, אבל כאן היא מספקת עוד פחות מנוח, גם לא לנו במהלך הצפייה. היא לא מעניקה תחושת סיפוק של צדק שנעשה, אלא יותר כפעולת אין-ברירה מצד הגיבורה.

אז למי אמרנו שהסרט הזה מיועד? הבקיאות ובקיאים בחומר – יש סיכוי שתמצאו אותו צעקני מדי, וכזה שמביא לידי ביטוי בבוטות רעיונות שכבר ראיתן ושמעתם אינספור פעמים. כן תמצאו בו ערך מתוך בניית חלק מהדמויות, ומתוך העיסוק בנקמה עצמה אולי. ולמי שהטקסט הזה חידש משהו והנושא קצת יותר זר לו או לה – יש סיכוי שתמצאו את "הזמיר" מעניין מאוד, כל עוד תדעו שמדובר בצפייה לא פשוטה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.