• אפשר כבר לסגור, נראה לנו: הסרטים הטובים של השנה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורה ביתית שלישית
  • הכהנים הגדולים: ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום
  • אימת החודש - מרץ 2020
  • ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירה
  • קורטיז
  • כשהחיים הם סרט: סרטים על הפחדים העכשוויים שלנו
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג:

כשהחיים הם סרט אימה: חמישה סרטים שמדבררים את הפחדים העכשוויים שלנו

25 במרץ 2020 מאת לירון סיני

לאחרונה כבר הסירו את הכסאות הצבעוניים שמעטרים את שוק לוינסקי בתל אביב, שלא נקבל רעיונות על התקהלות מידבקת. יש אובך בחוץ, ואחד ממוכרי התבלינים, הפנוי באופן יחסי לימים רגילים, מבדר לקוחה בודדת כשהוא משליך חופן תירס. הילולת יונים (טוב, משהו כמו 10 יונים) עטה על השלל. ואין להן מה למהר, לא באמת – אין עומס של הולכי רגל להימלט מהם, כנראה שגלגלי אופניים או עגלת קניות דורסנית לא ירמסו אף גרגר. הן יכולות לנשנש בנחת. רוח נושבת, הרחובות מתרוקנים בהדרגה בהתאם לקצב שבו עטיית מסכות פנים עולה, למרות שאין שום סיבה לאנשים בריאים לשים אותם. מעין הצהרה חרדתית כזו של השתתפות באימת הקורונה, הצהרה שהנה, עשינו משהו כדי לא להפיץ את הווירוס העצבני.

בתי הקולנוע בחלקים נרחבים מהעולם סגורים ומהווים עוד עסק שנמצא בסכנה, משותק באי ודאות לקראת העתיד הלא ברור. בינתיים, צריכת סרטים במרחבי הבידוד ההרמטי או הסגר העצמאי החלקי והביתי מספקים בידור וגם הזיה קלה. איך פתאום כל חיבוק, כל לחיצת יד על המסך נראות כמו עולם רחוק ולא בטוח. צפיפות בסצנות של מסיבות או הופעות אבל גם של זוג שיושב במסעדה. מה הם חושבים לעצמם, אלו לא שני מטרים של מרחק ביטחון מונע יריקה! חיים בסרט גם כן אלה, ומה שהיו אמורים להיות הרגעים המציאותיים נראים פתאום כמו פנטזיה רחוקה שלא תואמת את המציאות החדשה. הם מתחלפים בתמונות ריקות של מרכזי ערים שמתאימות יותר, אבל עוד לא לגמרי ניתנות לעיכול, מצריכות הרבה לעיסה. 

אז לאן מוביל אותנו תסריט המד"ב הנוכחי בו אנו חיים כרגע? זהו נרטיב אוטופי והומניסטי בו מתוך ההמולה מתגלה מחדש החמלה האנושית בכל תפארתה, דרך שירה מהמרפסות ושיחות נעימות עם שכנים שלא ידענו שיש לנו, ממרחק בטוח? או שנגלה שאנחנו בעלילה דיסטופית עם מסר קודר בו מתברר לאורך זמן שהמחלה היא לא הסכנה היחידה, אלא התפוררות החברה המערבית והידרדרות אל כאוס דיקטטורי שיבהיר שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו, כי לפעמים המגפה היא רק תירוץ? אפשרות שלישית היא שהתסריט נובע ממקלדת קולחת של תסריטאית שמאמינה באקו-טרוריזם, או סתם מישהו שחושב באמת שת׳אנוס צדק, ונתמקד במסר של למי אכפת מהאנושות הטפילית, תראו איך משבר האקלים נפתר והיי יש פייק ניוז על דולפינים שוחים בוונציה. יש אינספור סצנות בסרטי אפוקליפסה שמראות איך העולם שאנחנו חיים בו נראה הרבה יותר טוב ופורח ברגע שהאנושות מפסיקה למצוץ את לשדו.

לא המצאתי את הרעיון שאנחנו קצת חיים בסרט. ההשוואה של החיים האמיתיים, מה שהם לא יהיו, לנרטיב מובנה מז'אנר כלשהו היא הנחלה המנחמת והמתעתעת – ולכן המתסכלת – של רוב מי שאוהבים ואוהבות סרטים ויצירות בידיון שונות. האמנות מחקה את המציאות שמחקה את האמנות וכל זה. פשוט כשהמצב בחוץ הופך קיצוני, מפתה וקל יותר למצוא הקבלות ספציפיות לסרטים ויצירות נוספות להתכרבל בהן. הן קיימות כדי לייצר אסקפיזם, בריחה מתוקה, אבל לא רק. יצירות בידיון טובות הן גם פרשנות, הרהור מעורר מחשבה וניתוח של המציאות והמצב האנושי. ובזמן שהן הרבה פעמים מטאפורות שהמסרים והמידע שלהן מבעבעים מן הרבדים שמתחת לפני השטח, אי שם בנבכי הסאבטקסט, קל גם לחפש טקסטים אמנותיים ולקחת אותם פשוטם כמשמעם.

זה קורה במיוחד כשאנחנו חיים על הקצה. יש מי שמחפשים תשובות במקומות אחרים, דיווחי חדשות או תפילות לאלוהים, נניח. ויש מי שחוזרים למספרי הסיפורים, הכתובים או המצולמים. האחרונים פופולריים במיוחד כי הם מוחשיים כל כך, ומפתה למצוא בהם הבטחה לסדר, מבנה, משהו קונבנציונלי שיהדהד את מה שעובר עלינו, אך גם יבטיח שהסדר ישוב על כנו. גם אם עמוק בפנים אנחנו יודעות ויודעים שזה לא בדיוק עובד ככה. קונבנציות של ז'אנרים קולנועיים לא תמיד תואמים את החיים שלנו שלא ערוכים טוב, ויש בהם לפעמים המון טקסט מיותר ומלא בטן בתסריט. ובזמן שאני מקלידה בטח עוד מישהו אומר ש"התפשטות" חזה את הקורונה, כאילו שהסרט של סודרברג עוסק רק בחולי ולא בעניינים חברתיים נוספים.

בפודקאסט של סלאשפילם תהו לפני כמה שבועות לא רק באיזה סרט אנחנו, אלא באיזה שלב בתסריט. האם אנחנו בפתיח בו כולם לוקחים את העניינים בקלות רגע לפני שהכל מחמיר, או שאנחנו כבר באמצע, רגע לפני נקודת תפנית, או קצת קודם, בצלילה אל ליווי של חבורה ספציפית אחת. את הנרטיב והמשמעויות נוכל לייצר בעיקר בדיעבד, אז נכניס את ימי הקורונה לתוך סיפור שיתאים לנו לספר, כזה שיהיה לנו נוח לחיות, לצחוק או לבכות איתו. יחד עם ההבנה הזו אפשר להבין גם את הרצון והצורך למצוא תשובות בסרטים. אני עושה את זה גם, באופן בלתי נשלט וכמעט לא מתוכנן. מנסה לא להישען על סרט כלשהו שיאפשר לי לנחש מה יהיה, כי זה בלתי אפשרי. במקום, אני מנסה לזהות מצבים דומים, פחדים קולנועיים דומים מספיק לפחדים האישיים שלי עכשיו. כשאני מאתרת אותם הם מאפשרים לי לעשות הזרה קטנה, להתבונן על החששות המציאותיים יותר ופחות שלי מרחוק, לנתח, להבין ואולי לפרק אותם. בהתחלה הם רק מעצימים את התחושה וגורמים לי לפחד יותר, אבל לאט לאט יש סיכוי שהם יגרמו לי לפחד קצת פחות.

פלישת חוטפי הגופות

פרנויה ואובדן אמון בכל מה שמוכר – "פלישת חוטפי הגופות" (1956)

עם כל הכבוד, ויש הרבה ממנו, לסרט מ-1978 עם דונלד סאת'רלנד ועוד רבים וטובים, יש לי עדיין חיבה עמוקה יותר לגרסה הקולנועית הראשונה לרומן של ג'ק פיני. את הגרסה הפרנואידית הראשונה, שהתאימה מאוד לתחושה הכללית שכל אחד ואחת יכולים להיות מרגלים או סתם "זרים", ביים דון סיגל לפי תסריט של דניאל מיינוורינג. אני אוהבת אותה כי הדמויות בה נכנסות לפאניקה באופן מאוד אלגנטי, ויש בהתנהלות שלהן משהו מאוד אמין ומעורר אמפתיה. אולי זו העובדה שהם מדברים המון על מה שקורה, וספק מקבלים את המציאות המופרעת החדשה, ספק המומים. אולי זה הרושם שנוצר בו הם מנסים לפתור כל בעיה על ידי שתיית אלכוהול. הרבה אלכוהול.

בכל אופן, עכשיו כשיש גם לנו מלשינון באתר של משרד הבריאות, ואנחנו מפחדים ממשהו שאי אפשר לחוש על ההתחלה – יש בסרט משהו מאוד רלוונטי. הרי ה"מפלצת" שלנו היא לא ביס מזומבי, משהו שאפשר להיות משוכנעים שהוא קורה באותו רגע, אלא משהו מציאותי ובו זמנית מתעתע יותר. אי אפשר לראות וירוס, ופוטנציאל ההדבקה הגבוה גורם לכולנו להתנהג קצת לא כמו עצמנו. החשדנות הסביבתית הנדרשת גורמת פתאום לכל העולם המערבי להרגיש כאילו שהוא קרא ומיישם את הכתבים של פרויד על ה"כפיל" וה"מאוים". העולם שלנו נראה דומה לעצמו אבל מרגיש בימים האחרונים כמו העתק פחות בטוח. מקומות ואנשים שהרגישו כמו בית הופכים לסביבה זרה, ואנחנו אמורים להיזהר ולהתרחק, אבל כל מה שמתחשק לעשות זה להיצמד למישהו שאנחנו סומכים עליו, לומר לעצמנו שיהיה בסדר, ואם אפשר – פשוט לשתות משהו. 

עוד חולי בלתי נראה ואני כסוכנת אפשרית שלו – "משהו עוקב אחרי" 

סרט האימה של דיוויד רוברט מיטשל הוא אלגוריה קצת בוטה למחלות מין או סתם שמרנות ופחד מאינטימיות, אבל במצב הנוכחי הסאבטקסטים של הסרטים בטקסט הזה מקבלים הקשר ודגש נוסף, או אחר. וב"משהו עוקב אחרי", קצת בדומה ל"פלישת חוטפי הגופות" אני מתמקדת בפחד מכך שהדבר הנורא נראה בהתחלה כמו מישהו רגיל, אבל הוא הופך את כל העולם שסביבך לכאוטי ולא צפוי. סרטים כמו זה, בהם האימה מגיעה ממקור בלתי מזוהה ובהתחלה העולם ממשיך להתנהג ולהיראות כרגיל, מתחברים אצלי הרבה יותר למצב הנוכחי. זאת לעומת סרטי אסונות אפוקליפטיים בהם העולם הולך לעזאזל באש ותמרות עשן, או סרטי זומבים קלאסיים בהם הכל מאוד משפריץ, מדמם וברור.

הדבר שעוקב בסרט גם לא מתנפל בהכרח בבת אחת, לוקח לו זמן להגיע אל הקורבן שלו. והוא עובר על ידי פעולה אינטימית ומהנה בין צעירים בריאים. הוא קצת כמו הסיוט בהילוך איטי של כל הספרינג ברייקרז באשר הם. והם בהחלט מהווים חבורה מאיימת במצב הווירוסים הנוכחי. אז נכון שיש פער גדול בין סקס בין שחקנים יפים לבין לחיצת יד או התעטשות ברחוב, אבל הנה הוא מגיח, החשש שהעולם נראה יחסית רגיל ובסדר, ריק יותר אבל רגיל, בזמן שהאנשים בתוכו, הם הדבר שצריך לפחד ממנו – ואני ביניהם. אז אל תגעו, ואל תתנו לאף אחד להתקרב יותר מדי. זה מסוכן.  

על החשש מעצמנו – "זה בא בלילה"

אם כבר ציינתי את החשש של האנושות מעצמה, אני אקפיד מאוד לא לעשות פה ספוילרים אפילו ש"זה בא בלילה" כבר בן כשלוש שנים, כי כולם צריכים לראות את הסרט של טריי אדוארד שולץ. אם אתם ואתן מוכנים שהוא ירדוף אתכם למשך כמה ימים לפחות אחרי הצפייה, זאת אומרת. הוא כן סרט פוסט אפוקליפטי "קלאסי" יחסית לסרטים שציינתי עד כה, אם כי מה שמבעית בו הוא לא ההפחדות הטיפוסיות של סרטים כאלו. אור גם ציין שמדובר יותר בסרט דרמה מאשר אימה. ומה שמערער בסרט הוא האופן שבו הוא מציג מערכות יחסים אנושיות תחת מצב הישרדותי תמידי. זה הרצון לשמור על מי שאנחנו אוהבים הכי בעולם שמכניס אותנו למתח גבוה אפילו יותר, זה, וערימת החשדות ההולכת וגדלה מול אנשים חדשים וזרים.

העובדה שהסרט מתרחש בעולם שבו יש מחלה שלא לגמרי ברור איך נדבקים בה (או לפחות אני לא זוכרת שעל כך שמו דגש), אבל כולם מאוד מקפידים לשמור על ריחוק, היגיינה מבודדת ולפחד מסימפטומים – תורמת לתחושת אי הנוחות שעולה בי כשאני חושבת עליו שוב. אבל זו לא ההקבלה הוויראלית, היא מהווה קישוט מטריד ותו לא. זו הדינמיקה האנושית והתחושה הקודרת שהסרט מעורר בכל מה שקשור ליכולת שלנו לשלוט בסיטואציות ולהתנהג כמו שנדמה לנו שמצופה מבני אדם להתנהג. מהבחינה הזו, למרות שהוא מתרחש בסיטואציה קיצונית, יש בו משהו ריאליסטי להחריד.

הצורך לדאוג ליקרים לנו – "מטען" 

אם "זה בא בלילה" גרם לי לדאוג הרבה לפני שהתחלתי להרגיש לא בנוח להתעטש ברחוב (נזלת אלרגית, זה עדיין דבר שקורה), סרטם של יולנדה רמקה ובן האולינג גרם לי לתופעת הלוואי המעיקה של לחלוחית בעין בגלל הסיום שלו, הרבה לפני שהתחלתי להרגיש בעיטות בבטן מבפנים. אין לי מושג איך אגיב אליו בצפייה שנייה עכשיו כשאני אמא באופן רשמי כחמישה חודשים. ואני מבינה למה אורון וגם אור חולקים עליי ומוצאים בעיקר פגמים בסרט הזומבים/מגפה/משהו שגורם לנדבקים לטמון את הראש בחול משום מה. הסרט הזה מלא בהסחות דעת והרפתקאות משנה מבולגנות שעוברות על מרטין פרימן בזמן שהוא מנסה להבטיח שלפחות התינוקת שלו תשרוד (תמונה בראש הפוסט). מערכת היחסים שלהם חשובה והכל, אבל מה שעניין אותי הוא הקשר בינו לבין ילדה אבוריג'ינית שמהווה את הלב הפועם והשובר של הסרט.

בהקשר לפחדיי הנוכחיים, "מטען" משתמש בקונבציות של עולם שפוי שהשתגע. כאלה שמספקות לך "אמצעי טיפול" במקרה של נשיכה, כדי להרגיש בשליטה על הסיטואציה, גם אם השליטה היחידה שיש באמת היא לקחת משככי כאבים ולשים על הזרוע שעון עם טיימר שסופר אחורה עד שהזמן שלכם נגמר ולאילו תסמינים לצפות ככל שהשעות נוקפות. זו התנהלות שמרגישה כל כך מוכרת, הרצון שלנו לעשות סדר, לקבל ערכות טיפול ממי שאמורים לדעת דברים ולייצר תיאום ציפיות. בהקשר של הסרט, נוצרת תחושה מאוד מוחשית של שעון מתקתק, כמעט פשוטו כמשמעו, לצד התחושה המאיימת לפיה גם מי שננשכו מרגישים בסדר גמור בהתחלה. אבל הם יודעים שזה רק עניין של זמן, ולא כזה הרבה ממנו, עד שיתחילו להרגיש שמשהו לא טוב קורה לגוף שלהם, שמשהו מחבל בו מבפנים, גם אם זה עדיין לא נראה כך על פני השטח. ובזמן שהאימה והחשש מאובדן העצמי זולגים מבין האצבעות, נובע גם רצון לעשות את הדבר הנכון – מתוך מחויבות ואהבה גדולות. האהבה של הגיבור לבת שלו, לאשתו ולמי שמייצגת את כל מה שטוב וחומל בו מקבלים ייצוג שיש בו משהו קצת פשטני במבט ראשון, כמעט מובן מאליו. אבל עד סוף הסרט הזכרונות והרגשות הרכים והעוטפים הם כל מה שנשאר לדמות שלו, וכל מה שנשאר ממנו. נראה אתכם נשארים אדישים לזה עכשיו.  

ומצד שני, רק שלא נשתגע ביחד – "צבע מחוץ לזמן"

למעשה, אם נשים לרגע את הפחדים בצד, אנחנו חיים בימים אלו את פנטזיית המשחק החביבה עליי כילדה. נהגתי לערום כריות מפוספסות מהספה, נתמכת על ידי הגב שלה בסלון, מדמה מצבי קיצון שיחייבו אותי, את החיות שלי מפרווה מלאכותית ואת חבריי הדמיוניים – להתבצר. בין פסים רכים של חום ולבן דהוי שנקרא לו בז', ניהלנו הרפתקאות הישרדות צבעוניות, שעיקרן התמקדות בשהות צפופה יחד בחלל מצומצם, ברור ובטוח עם חוקים ברורים. כילדה מצאתי במשחק כזה סדר מנחם ותחום. כמו כלבי בית שאוהבים לקבל או לאלתר כוך כלשהו, חלל מתחת לשולחן שיספק נחמה בדמות מאורה קמאית, הילדה הזו הרגישה בנוח בשטח קטן ואינטימי בו הכל נמצא בהישג יד וקל להבין מה צריך לעשות, ביחד. בלי לצאת, בלי ללכת לאיבוד בעולם הגדול. 

ובכן, יש משהו מנחם בהתבצרות גם היום, במיוחד אם החלל השכור ביותר מדי כסף (שבכלל לא היה דירה במקור) מלא בחיים ובפריטים שאת אוהבת. ובכל זאת, הפוטנציאל לטיפוס על הקירות נוכח וקיים. העיבוד החדש של "צבע מחוץ לזמן" היה מעורר פלצות עוד לפני שהבנו שיש בחוץ משהו ממקור לא ברור שקשה לתפוס בחושים אבל הוא עלול להיות ממש מסוכן. והעולם הנאה שבחוץ מבהיל עכשיו כי לכו תדעו מהיכן יבוא חולה מספר השד-יודע-כמה, והעולם שבפנים, נו, הלוואי שלא נתחיל להתנהל כמו ניקולס קייג' עושה ניקולס קייג'. בסרט, ההידרדרות המשפחתית אל מחוזות הטירוף, שניצתת בעקבות השפעה חוצנית קטלנית, משפיעה על כל אחד מבני המשפחה אחרת, אבל לא מרפה ולא מאפשרת להם להרפות זה מזו בדרך. וזה מפחיד, כי הם מנסים להישאר יחידה משפחתית אחת גם כשהרעיון הופך למופע בלהות והם רק מזיקים אחת לשני. זה גם לא רעיון חדש, "בדלתיים סגורות" עם ההנחה שהגיהינום הוא הזולת נכתב ממש מזמן. אבל ההתמודדות הגורפת שלנו עם הביחד הכפוי מרגישה חדשה, ולו באופן הגורף שלה.

״צבע מחוץ לזמן״

אנחנו לא יכולים ללכת לקולנוע יותר. לא כרגע. אבל אנחנו יכולות להמשיך לראות סרטים. וחלקם, גם אם הם משקפים את כל הפחדים שלי כולם בצורה כה מדויקת שזה לפעמים קצת מבעית, עדיין יכולים לגרום לי להרגיש יותר טוב. אני מקווה שגם לכם.

תגובות

  1. משה הגיב:

    תוכלו לציין בבקשה בסרטים שאתם כותבים לגביהם, היכן אפשר לצפות בהם, אם בתי הקולנוע סגורים הרי מה הטעם לקרוא ביקורות בכלל אם אינם מכוונות אותנו היכן אפשר לצפות, אני במקומכם הייתי מתמקד בביקורת על סרטים/סדרות מנטפליקס ,יס כדי שנהיה קצת יותר מעשים

    1. אור סיגולי הגיב:

      לא תמיד אפשר להשיג את הסרטים שאנחנו כותבים עליהם בעת פרסום הטקסט, ולא מעט פעמים אנחנו כותבים מהזיכרון, מרשומות קודמות או ממדיה פיזית.
      אנחנו כותבים במשך רוב השבוע על מה שיש בנטפליקס ויס, כפי שאתה ודאי שם לב, והאמת שעל שאר מה שיש שם כרגע כבר כתבנו בעבר. לא נוכל לייצר חומר (כמעט) יומי רק על ספריות ה-VOD ונטפליקס.

      1. מוריס הגיב:

        תמשיכו לתת בראש!
        רק קחו אחריות על העובדה שאתם עלולים להציל את האנושות מכלייה.

  2. עמוס הגיב:

    כתיבה מעולה לירון! וההמלצות גם 🙂

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.