• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״ציפורי הטרף״, סקירה

15 בפברואר 2020 מאת עופר ליברגל

"יחידת המתאבדים" היה אחד מסרטי הקומיקס הכי מושמצים בשנים האחרונות, או אחד מן הסרטים הכי מושמצים בשנים האחרונות בכלל – שילוב של פער בין הציפיות לשובר קופות ורענון של ז'אנר גיבורי העל לבין התוצאה הסופית. האלמנט היחיד בסרט שעורר יחס חיובי הייתה הדמות של הארלי קווין בגילומה של מרגו רובי. השחקנית ניצלה את תשומת הלב להופעה שלה אל מול הכישלון של יתר הסרט, וביקשה מן המנהלים ביקום הקולנועי של DC פיתוח של הדמות בסרט משלה, שיתמקד בדמיות נשיות. זוהי קבוצת גיבורות העל "ציפורי הטרף" (Birds of Prey), שהארלי קווין היא לא חלק ממנה עד כמה שידוע לי, אבל בעולם הקומיקס העלילות מצטלבות. גם בסרט החדש, הדמות של הארלי קווין היא הדבר הכי טוב בפער ניכר מיתר הסרט, אבל הדבר פחות צורם מאשר ב"יחידת המתאבדים". זאת משום שהפעם הציפיות והשאיפות האמנותיות נמוכות יותר ובעיקר מכיוון שהסרט הזה מודע להיותו המופע של הארלי קווין, יותר שמהוא סיפור מקור לקבוצת גיבורות על שאולי מוכרת לחובבי הקומיקס אך לא לכל צופי הקולנוע.

ב"יחידת המתאבדים" קווין הייתה אחת הדמויות הבולטות בסרט אנסמבל, בסרט זה מופיעה בכותרת המשנה ("הארלי קווין המהממת" בעברית, the Fantabulous Emancipation of One Harley Quinn הבלתי ניתן לתרגום במקור), אבל היא לא רק מובילה את קו העלילה המרכזי אלא גם המספרת. אפשר גם לדון בציפורי הטרף עצמן, אבל אני דוחה זאת לשלב מאוחר יותר בסקירה כי הן רחוקות מלהיות העיקר, וגם חלפו כמה ימים מן הזמן בו צפיתי בסרט ודרוש לי קצת זמן להיזכר. הארלי קווין כמספרת זו החלטה חכמה של יוצרות הסרט, התסריטאית כריסטינה הודסון, הבמאית קת׳י יאן, וגם מרגו רובי שראויה לקרדיט רב לא פחות, כאחת המפיקות וכשחקנית שעיצבה את הדמות בקולנוע.

הארלי קווין היא פסיכיאטרית שהתאהבה במהלך טיפול בג'וקר, נבל הקומיקס שאתם מכירים גם אם אינכם מכירים אף נבל האחר. ג'וקר הוא נבל שזוכה לגלגולים חדשים בגלל שהוא לא מונע בידי רדיפת בצע וכוח כמו רוב הנבלים, אלא בשל אימוץ של אנרכיה כהשקפת עולם, יותר ברמה הפילוסופית מברמה הפוליטית (התייחסות לדמות זו כמייצגת את תנועת האנרכיה הפוליטית עושה עוול לדמות ולתנועה, אף כי יש השקות). הוא לא בז לטוב ולצדק, אלא להפרדה בין טוב לרע ולבניית סולם ערכים כלשהו. הסרט המצליח שקרוי על שם הדמות ויצא בשנה שעברה אינו חלק מן היקום הקולנועי של DC, ובעיניי פספס מעט את הפן הזה באישיות שלו לטובת הסבר פסיכולוגי רחב וניתוק הקשר בין הרצון שלו להיבטים הפוליטים והמחשבתיים שהוא מייצר. הארלי קווין של ״ציפורי הטרף״ קרובה ממנו לאימוץ הדרך של הג'וקר הקלאסי יותר, גם אם היא כמובן מוצגת קודם כל כדמות שונה בפני עצמה. כבעלת ידע בפסיכולוגיה, היא מאוד טובה באיבחון המצב הנפשי של אחרים, אבל היא מסרבת לעבור או להתייחס לכל איבחון כזה בנוגע לדמותה שלה. אם יש לה מודעות לגבי הפעולות שלה, היא משתדלת להתהג בצורה הפוכה מן הצפוי. היא בזה למחשבה כי הגורל שלנו מוכתב בידי כוח כלשהו, כולל ההסברים הפסיכולוגיים שהיא עצמה מספקת. ניתן לפרש את הדמות שלה כמונעת בידי היצר ומחשבה לטווח קצר, אבל בדומה לג'וקר היא פשוט בזה להגדרות של החברה לכל מניע אפשרי ולכל הבניה של היגיון.

בדיוק ככה היא מספרת את הסרט הנוכחי: עם הרבה קפיצות בזמנים, פנייה ישירה לקהל, השמטת פרטים ויצירת פער בין האופן בו הדברים המתוארים בפסקול לבין מה שנראה על המסך. הדבר דומה לשימוש בדמות המספר בסרטי "דדפול" אבל עם כמה הבדלים. ראשית, זה לא משתלט על כל היצירה ומדי פעם הסרט לוקח הפסקה ומקדם את הסיפור בצורה קונבנציונלית יותר. שנית, אמצעי זה פחות מכוון לבדיחות ויותר להכנסת כאוס לעלילה. כאוס הוא מה שהג'וקר מייצג ובעלילת "ציפורי טרף" הארלי קווין רוצה להראות כי היא מסוגלת לעשות זאת לא פחות טוב בעצמה ובלעדיו. פרידה בין הארלי לג'וקר היא המאורע המחולל של הסרט וקווין מגלה כי כל האנשים בגות'האם שפחדו ממנה כשהייתה עימו בזוגיות, לא מפחדים ממנה יותר ולרובם יש מניעים די טובים לנקום בה. הדבר מכניס אותה למנוסה, אך לא כזאת שתגרור תכנית לטווח ארוך מעבר לאכילת כריך טוב. במנוסה הזו היא גם נדרשת בשלב מסיום לחלץ כייסת מתבגרת בשם קסנדרה קיין (אלה ג'יי בסקו, שחקנית ממוצא פיליפני-קוריאני), המסתירה יהלום שהרבה אנשים אחרים רוצים. אותו יהלום הוא המקגאפין שמעניין את כל הדמויות האחרות בסרט וקווין צריכה אותו נקודתית כדי להתחמק מצרה. בשלבים שונים היא גם נקשרת רגשית לנערה המחזיקה בו או פועלת נגד הקשר הרגשי הזה. היא מעדיפה להיות קרה ואכזרית על פני מחושבת או חמור מכך: לספק את הצריכים הפסיכולוגיים של עצמה.

בכל מצב, הארלי קווין מנסה להיראות כאילו היא בשליטה ולשמור על חיוך. הדבר הזה מזכיר כמובן את האקס המפורסם, אבל גם דמות שצפויה בעתיד של השחקנית המגלמת אותה: ברבי. רובי מגלמת את הארלי קווין בסוג של חמידות תוך הדגשת המראה שלה, דמות שמתנהגת כמו סוג של נבלית-על שהיא גם בובה. זוהי כמובן גרסה אפלה מאוד של בובת ברבי, אך האופן בו רובי מגלמת את קווין הוא בערך הדבר היחידי שגורם לפרויקט העתידי – סרט ברבי בכיכובה של רובי, עם תסריט עליו עובדים כעת נסיכי הדרמות העצמאיות גרטה גרוויג ונואה באומבך – להיראות הגיוני. קווין היא בו בזמן ייצוג של פנטזיה של פושעת סקסית ושבירה של הפנטזיה הזו תוך ביקורת על המבט עליה, או על הצורך להגדיר אותה דרך הקשר שלה עם גבר. הסרט הזה משלב בין בנייה של צוות גיבורות-על לבין שחרור של דמות נשית אחרת משיוך לדמות גברית, ובסופו קווין בהחלט מדגישה את הסטייל הייחודי שלה לצד מה שלקחה ומה שדחתה מן הג'וקר. האנרכיה שלה לא כוללת תוכנית על להדגשתה וכן כוללת הכרה של האויב שהוא הניתוח הפסיכולוגי.

ומה לגבי ציפורות הטרף עצמן? המוצלחת בהם היא הציידת, בגילומה של מרי אליזבת' ווינסטד. היא מוצלחת לא רק בגלל הופעה כריזמית של השחקנית, אלא בגלל שלרוב אורכו הסרט מראה אותה רק בפעולה להרף עין, ממתין כמעט עד לסיום על מנת לחשוף עוד רקע על דמותה. היא הכוח החזק והמיסתורי שאנו יודעים שבסוף יקבל הסבר וישפיע על הסיפור. מי שמקבלת הכי זמן מסך לפעול לבדה היא רוזי פרז בתור בלשית המשטרה רנה מונטויה, שנאלצת לצאת נגד הבוסים הגברים שלה. פרז היא שחקנית מוכשרת שנראית קצת אבודה בתוך הדמות, בזמן שהסרט לועג לכך שקו העלילה שלה הוא קלישאה של סרטי שוטרים. השחקנית ג'ורני סמולט-בל מגלמת את דמותה של ״הכנרית השחורה״, והיא מוצלחת כאשר היא שרה ופחות טובה כאשר צריך ללמוד על הדמות שלה. אף אחת מציפורי הטרף היא לא פספוס מוחלט של דמות קולנועית, אבל המבט הכללי עליהן רחוק מלהיות מוצלח. עוד פחות מוצלח הוא יואן מקגרגור בתור הנבל הראשי, כלומר זה שמתעלל באחרים מתוך תכנון מראש ותאוות בצע. מקגרגור מנסה בכוח לייצר דמות מוקצנת והוא נראה מגוחך בדרגות המזכירות את ״יחידת המתאבדים״.

מה שמחזיר אותנו לעיקר – ״ציפורי הטרף״ הוא המופע של הארלי קווין בגילומה של מרגו רובי. ככזה, הסרט אינו חובה אבל די מספק את הסחורה והוא ללא ספק מהנה יותר מהסרט שהציג את דמותה או מסרטי קומיקס אשר לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. הוא גם בהחלט מצליח לא רע בתחומי התקינות הפוליטית עם גיוון אתני ונרטיב המובל בידי נשים, גם אם הוא לא יוצא יותר מדי מגבולות, שכן בסרט זה אישה אלימה = אישה חזקה. כל זה הופך אותו לתוצר ראוי למעריצים – של השחקנית, הדמות, או סרטי קומיקס. עם זאת, אין בו די על מנת למשוך קהלים אחרים או להיוותר בזיכרון.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.