• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • לא הפסד גדול: שני סרטים שדילגו על המסכים בישראל
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

אוסקר 2019/20: הטקס ההיסטורי וסיום העונה

10 בפברואר 2020 מאת אורון שמיר

חצי יממה חלפה מאז ננעל טקס האוסקר ה-92 ותחושת האופוריה עדיין מחזיקה מעמד. כמה שיאים היסטוריים הושוו, פרק חדש בהיסטוריה של הקולנוע נכתב והשמחה הייתה רבה. בכדי להחזיר את הרגליים אל הקרקע, רצוי אחת אחת ובעדינות, חשבתי לסכם בקצרה את הבולטים שבאירועי הערב הגדול של הוליווד (ודרום קוריאה). לפני כן, למקרה שהתעלמתם או התעלמתן מהחדשות מאז הבוקר, הרשו לי להפנות אל הסיקור החי והמוצלח של אור, שהולך לנוח אחרי עונה מתישה בה כתב פוסט חדש על האוסקרים בממוצע של לפחות פעם בשבוע במשך כמה חודשים. מגיעה לו המנוחה הזו לפחות כמו לקולנוען הדרום-קוריאני בונג ג׳ון-הו, שבפרס השני שלו אתמול בערב כבר ביקש ללכת לשתות, אבל לא ידע שצפויים לו עוד שניים. מעטים ידעו, או העזו להמר כך. אני אפילו לא נכנסתי לתחרות התחזיות המקדימה של סריטה, כי העונה הזו לא עניינה אותי מספיק בהתחשב בסיכויים הנמוכים שהסרט החביב עליי יזכה. אבל זה דווקא מה שקרה. לראשונה מאז האוסקרים של 2008 לסרטי 2007, סרט השנה שלי גם לקח את הפרס הגדול. אז החלטתי שהסיכום בכל זאת באחריותי.

״פרזיטים״ הוא לא רק הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר אלא גם זה שיצא עם מירב הפסלונים, ארבעה בסך הכל. הזכיות בפרס התסריט (בתמונה לעיל) ואחר-כך בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, בשנה הראשונה תחת השם החדש במקום ״הסרט הטוב ביותר בשפה זרה״, היו צפויות ואכן נחזו על ידי רוב מי שקראתי. פרס הבימוי היה ההפתעה הגדולה הראשונה, וכמו שאור כתב בעבר, כנראה שיש משהו נגד במאים אמריקאים בקטגוריה הזו לאחרונה. דמיאן שאזל (״לה לה לנד״) הוא האמריקאי היחיד בעשור הקודם שזכה בפרס, וטום הופר (״נאום המלך״) מצטרף אליו כדובר אנגלית נוסף. כל השאר הם מה שמכונה בארה״ב זרים: הזנוויציוס, אנג לי, דל טורו, קוארון (פעמיים), איניאריטו (פעמיים) ועכשיו גם בונג. בזכות פרס הסרט הטוב ביותר, הקוריאני יצא מהטקס עם ארבעה פסלונים, שכן הוא גם התסריטאי והמפיק, במשותף, והאוסקר לנציג של מדינה הולך גם הוא אל הבמאי. קוארון, שהזכרתי הרגע, היה אמור להשוות בשנה שעברה את השיא של וולט דיסני ולצאת מהטקס עם ארבעה פסלונים עבור ״רומא״. הוא הסתפק בבימוי וצילום (היה מועמד גם לתסריט ולסרט) ומי שהשתווה אל הנפיל של 1954 הוא בונג.

עוד שיא היסטורי בערך מאותה תקופה ש״פרזיטים״ השווה הוא זכייה גם בדקל הזהב של פסטיבל קאן וגם בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקרים. זוכי דקל שקטפו גם אוסקרים משניים יש בהחלט, למשל ״הפסנתרן״, אבל בשביל למצוא סרט שסחף גם את הריביירה הצרפתית וגם את הוליווד שבלוס אנג׳לס נאלצתי להיעזר בידע של אור. מסתבר שהפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-1955, אז הזוכה הכפול היה ״מרטי״. ולאחר כל השוואות השיאים האלה, ״פרזיטים״ הוא גם פורץ דרך בפני עצמו. אלה לא רק הזכיות הראשונות של סרט דרום-קוריאני באוסקר, אלא גם המועמדויות הראשונות של המדינה, שעבורי ועבור רבים עקפה את הקולנוע ההוליוודי בסיבוב בערך בתחילת המאה. אז נחמד מצד הוליווד להודות בכך סוף סוף, ועוד יותר מקסים מצידה להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר לראשונה לסרט שאינו דובר אנגלית דווקא לקוריאנים. ״הארטיסט״ מתחילת העשור הקודם רק חצי נחשב כי אין בו דיאלוגים, למעט בסיום וגם זה באנגלית. כך יצא שאת מה שניבאו שיעשה ״רומא״ אשתקד, עשה השנה ״פרזיטים״, הסרט שלעד ייזכר כראשון שהצליח להפיל את מחסום השפה.

זה גם שלב הפרשנויות והנסיונות לייחס כל מיני כוחות חיצוניים להישג. אני מניח שכבר נכתב שזו זכייה פוליטית, אבל תסלחו לי אם אתרכז בכך שהקולנוע ניצח. אפילו חברי וחברות האקדמיה שידועים בטעם שמרני, הצליחו לזהות מעבר לכתוביות שמדובר בסרט ענק. ממש כפי שקרה לכל קהל שהפך את הסרט להצלחה בכל שוק קולנוע בו הוקרן בתבל.  זה ודאי לא הזיק שבונג הפך לרוקסטאר במהלך עונת האוסקר, רוכש לבבות בכל תוכנית אירוח או פאנל בו ישב (עם מתורגמנית). אבל בסופו של דבר, מעבר להישגים הקולנועיים שלו שמבקרים ואנשי מקצוע יכולים לשבח, זה קודם כל סרט עבור קהל רחב שאכן עובד נהדר איתו. או בקיצור, ממש לא ״רומא״.

צריך גם לקחת בחשבון שזכה סרט שהמתנגדים אליו היו מעטים עד לא קיימים. זה מתברר כקריטי יותר ויותר מאז שהאקדמיה עברה לשיטת הצבעה של דירוג אישי של כל המועמדים בקטגוריית הסרט. אפשר להניח שרבים כבר למדו את השיטה ומציבים במקומות האחרונים לא את הסרטים הכי פחות טובים, אלא אם אלה שיש להם סיכוי לגבור על המועמד המועדף שניצב ראשון. הרשו לי לנחש של״פרזיטים״ היו הכי פחות שונאים והכי פחות דירוגים נמוכים. אבל זה לא אומר שהוא זכה מן ההפקר, כי כפי שהוא המקום הראשון שלי יש בי אמונה שכך גם היה בקרב לא מעט חברי וחברות אקדמיה. במיוחד בהתחשב בכך שהמוסד הוותיק פתח את שעריו לרווחה בשנים האחרונות וקיבל חברים וחברות מקהילת הקולנוע העולמית, כאלה שלא בהכרח דחוף להם ולהן להצביע אמריקה. התוצאה היא היסטוריית אוסקרים.

בזכות ארבעת הפסלונים של ״פרזיטים״ יצא ששאר הסרטים, גם אלה שיצאו עם יותר מפרס אחד, חזרו לגודלם הטבעי או אפילו הצטמקו מדי. ״1917״ שהיה נראה כמו הבחירה הקלאסית לסרט ולבימוי, לקח בהליכה של שוט רציף את פרס הצילום והוסיף גם מיקס סאונד ואפקטים מיוחדים. לעניות דעתי, זה די והותר לסרט הבינוני הזה. ויותר חשוב, זהו אוסקר שני בתוך שלוש שנים לצלם שלו, רוג׳ר דיקינס (אחרי ״בלייד ראנר 2049״), משהו שאפשר לשמוח בו יותר מאשר בסרט עצמו. דברים דומים אפשר לומר על ״ג׳וקר״, סרט ששניים מן האלמנטים הבולטים בו הם שזכו לבסוף בפסלונים – ההופעה של חואקין פניקס בתפקיד הראשי והמוזיקה של הילדור גונאדוטיר. אל האחרונה אתייחס בהמשך אז נתמקד בכך שכולנו חיים סוף סוף בעולם שבו לפניקס יש אוסקר, לא משנה על איזה תפקיד. ״פורד נגד פרארי״ לקח גם הוא צמד פסלונים שהולם סרט מירוצים, עריכה ועריכת סאונד, והדאבל של ״היו זמנים בהוליווד״ ביאס כנראה רק את קוונטין טרנטינו. כי אם תשאלו אותי, ואין סיבה כי ממש השתעממתי למוות מהסרט, שני הדברים היחידים שאזכור ממנו הם באמת אלה שלקחו אוסקר – ההופעה של בראד פיט בתור הפעלולן קליף בות׳, והעיצוב האמנותי ששיחזר את הוליווד של סוף הסיקסטיז. ואיזה כיף שיש לבראד פיט אוסקר גם על משחק, לא רק על הפקת ״12 שנים של עבדות״.

לצד פיט ופניקס, כלת אוסקר טרייה נוספת היא לורה דרן (בתמונה), אצולה הוליוודית שגם היא טרם זכתה לכבוד. בעוד פיט נשא נאום נונשלנטי ופניקס ניצל את הבמה לדבר על נושאים הקרובים לליבו, דרן הנרגשת הקדישה את הפרס להוריה, דיאן לאד וברוס דרן. הפרס שלה הוא גם היחיד של ״סיפור נישואים״, ואשקר אם אומר שזה לא מבאס-אך-מובן ברמה אישית. את רביעיית המשחק משלימה הזכייה של רנה זלווגר, היחידה שיש לה כבר אוסקר בבית וכנראה הקאמבק המרשים של השנה. לא צפיתי עדיין ב״ג׳ודי – מעבר לקשת״, אז לא נותר לי אלא לנחש שהיא משחקת שם פשוט פנומנלי. זאת משום שבעוד האוסקר מתגלה כתחרות פופולריות בעיקר בקטגוריות המשחק, ויעידו על כך הפרסים לשחקני המשנה השנה שהוענקו לשתיים מהדמויות האהובות ביותר בתעשייה, הזכייה של מישהי כמו זלווגר אינה מובנית מאליה. גם בנאום שלה, ברגעים בהם לא נרדמתי, נרשם חוסר אהדה די בולט בקרב יושבי האולם. בהתחשב בכך שהיא אימצה את הנראטיב של הנזנחת והפגועה, קשה להאשים אותם.

מבין תשעת המועמדים לפרס הסרט, נותר להזכיר עוד שלושה. ״ג׳וג׳ו ראביט״ שזיכה את טאיקה וואיטיטי בפרס התסריט, ברגע משמח נוסף, הוא דוגמה קלאסית לאופן בו הוליווד מחלקת פרסי ניחומים לסרטים שלא הצליחו לסחוף את ההמונים. הניצחון שלו בקטגוריה זו הותיר את ״נשים קטנות״ עם פרס עיצוב התלבושות בלבד, אבל אולי זה עדיף מאשר לצאת בידיים ריקות כמו שקרה ל״האירי״. לא שמי מאיתנו ציפה שזה יהיה אחרת בהתחשב באיך שהדברים התגלגלו, אולי רק קברניטי נטפליקס מאוכזבים מכך. גם ״האפיפיורים״ שלהם סיימו בלי כלום והאוסקר של ״סיפור נישואים״ הציל את המצב והוא הראשון של נטפליקס בקטגוריות המשחק. גם הזכייה של ״מפעל אמריקני״ בפרס הסרט התיעודי ודאי שהוסיפה כבוד ויוקרה לענקית הסטרימינג. במקרה של הבמאית שלו, ג׳וליה רייכרט, מדובר בסגירת מעגל של 42 שנים מאז הפעם הראשונה שהייתה בטקס האוסקר. בקטגוריית האנימציה עסקים כרגיל עם זכייה של דיסני-פיקסאר על ״צעצוע של סיפור 4״, על פני סרטים יצירתיים ממנו יש לציין אבל מיותר להתלונן, וגם בקטגוריית השיר המקורי קשה היה להמר שום דבר אחר מלבד זכייה של סר אלטון ג׳ון על ״רוקטמן״. אם כי קשה לומר שלא עסקתי בעניינים אחרים בזמן ההופעות החיות של השירים המועמדים, או שנתקע לי בראש שיר שאינו ההופעה הלא-קשורה של אמינם.

זוכה אחרון שטרם הזכרתי, להוציא את שלושת הקצרים בקטגוריות הייעודיות שלהם, הוא ״פצצה״ שלקח את פרס האיפור ועיצוב השיער. אם נחזור רגע אל הזכייה הבודדת של ״נשים קטנות״, על פניו זה לא נראה טוב עבור האקדמיה – שני סרטים עם קאסט של כוכבות זוכים בפרסים על איפור ועל תלבושות. שלא לומר, האירוניה כבר צוחקת על עצמה. הרי עוד בשלב שמות הסרטים האחד נשמע כמו הקטנת נשים והשני כמו החפצה שלה. כיוון שזו הסתמנה מראש כשנת הגברים הזועמים או המקוננים, כפי שאפשר לראות ברשימת המועמדים או במערכון של SNL, אין פה הפתעה גדולה. אבל הצעתי היא דווקא לא להתאכזב מהפרסים הללו אלא להסתכל על הדברים כפי שהם. עבודת האיפור ב״פצצה״ היא אכן מרשימה במיוחד באופן שבו פוסלו מחדש הפרצופים של שרליז ת׳רון וחברותיה, כדי שידמו לדמויות האמיתיות עליהן מבוסס הסרט העלילתי. והתלבושות ב״נשים קטנות״ הן הכל חוץ מקלישאה של דרמות תקופתיות. עבורי הייתה ניכרת ההשקעה של הבמאית ושל המעצבת שלה, ז׳קלין דוראן, לא רק בשמלות ערב בסצנות המתאימות לכך, אלא גם בלבוש היומיומי של הגיבורות, שלא מסתבבות עם מחוכים בנוחות ביתן כנהוג בסרטים כאלה אלא מתעטפות בסוודרים קסומים בצורת איקס. ואם אני שמתי לב לזה, למרות חוסר הבנה טוטאלי בנושא אופנה, אני בטוח שגם המצביעים והמצביעות.

כל זה כמובן לא אומר שאין לאקדמיה מקום לשיפור, במיוחד בכל הקשור לאינקלוסיביות. לכן, את החמצת הפנים מול היעדר גיוון אני מסוגל להבין, אבל האמת היא שאינני שותף לה כלל השנה. במיוחד כי הטיפול של האקדמיה בנושא לאורך הטקס עורר בי אי נוחות. ״אני שמחה לפתוח את טקס האוסקר כאישה שחורה וקווירית״ אמרה ז׳אנל מונה, ואני לא יודע אם היא גם הרגישה כמו עלה תאנה או רק נראתה כך. כי לחפות על רשימת המועמדים בבדיחות של חברי האקדמיה על עצמם מעל הבמה, זה קצת הרצחת וגם התלוצצת. אם אתם חושבים ויודעים שאתם לא בסדר, יש רק דרך אחת לתקן זאת והיא בטופס ההצבעה, מה שלא קורה שוב ושוב. ואם אתם מאמינים שעשיתם את המיטב ובחרתם בתום לב בסרטים ובבעלי המלאכה הכי ראויים לפרס, אז על מה יש פה להתנצל בעצם (המשפטים האחרונים נכתבו בכוונה בלשון זכר).

הטררם המוגזם סביב כל אישה שנעדרה או עלתה על הבמה, או ההחלטה של הפקת הטקס לזרוק על הבמה מגישי ומגישות פרסים בכמה שיותר צבעים, היה בעיניי ניסיון לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. מעין הודאה באשמה בלי רצון אמיתי להשתנות, כמו ההתנצלות המפורסמת והנאלחת ״סליחה אם מישהו נפגע״. מצד אחר, זו הייתה חגיגה מאולצת מדי של הישגים שהם שווי ערך לאלה של הגברים באולם, למשל כשזכתה המלחינה הראשונה מאז שפרס המוזיקה אינו מחולק לדרמה וקומדיה/מחזמר. גם אני הייתי שמח לקום מחר בבוקר אל אוטופיה זוהרת ומושלמת מבחינת תקינות פוליטית, אבל זה כולה האוסקר. האקדמיה הרי פשוט לא מצליחה לקחת יותר מצעד אחד קדימה בכל כיוון שהוא, לרוב על חשבון מה שהיא תיקנה בשנה קודם לכן, אז באופן אישי אסתפק בטקס שאחריו העולם הוא מקום רק קצת פחות גרוע. עולם בו סרט בקוריאנית שובר חומות ומחיצות, ובמאי שאינו אמריקאי אבל איכשהו למרות זאת הוא גאון עצום, לוקח ארבעה פסלונים בערב אחד. זה הרי המקסימום שטקס פרסים די מאובן, מאוד מפונפן ובעיקר נורא אמריקאי מסוגל לו, וזה בדיוק מה שקרה הבוקר.

/// התמונות בפוסט זה הן צילומי מסך משידור הטקס ברשת ABC, אז סליחה על האיכות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.