• סרטים חדשים: ״אי האשליות״ של בלומהאוס
  • סקירה
  • ״ציפורי הטרף״, סקירה לסרט של הארלי קווין וחברות
  • דוהרת
  • ״חיים נסתרים״, סקירה
  • אוסקר 2019/20: ערב היסטורי לאקדמיה האמריקאית
  • אוסקר 2019/20: הטקס והזוכים
  • אוסקר 2019/20: מה לעשות עד הטקס
  • צמד הסרטים הסוריים שמועמדים לאוסקר התיעודי
  • אוסקר 2019/20: הימורי הזוכים בכל הקטגוריות
  • סקירה כפולה: ״סיד וג׳ודי״ + ״ג׳ודי - מעבר לקשת״
  • אימת החודש - ינואר 2020
  • המלצות סינמטקים - פברואר 2020
  • ״יהלום לא מלוטש״, סקירת נטפליקס
  • הפרידה

סיכום 2019: מגמות השנה ומשמעותן

24 בדצמבר 2019 מאת עופר ליברגל

סיכום השנה הקולנועית הוא תמיד אתגר כיוון שתהליכים רבים ניתן להעריך רק בדיעבד ולא בזמן אמת. בנוסף לכך, התאריך הוא בסופו של דבר סימן שרירותי, וכמה מן הסרטים האמריקאים המוערכים ביותר יוצאים בארץ באיחור, כך שנראה אותם רק בשנת 2020. עם זאת, אירוע תקשורתי אחד שהחל באמירה שולית בראיון לקידום סרט, מספק בעיניי שער לעיסוק בכמה מן התופעות הבולטות של התקופה, כאלה שזכו להבלטה השנה. אני מדבר על האמירה של מרטין סקורסזה לפיה סרטי מארוול "אינם קולנוע".

אחד מבמאי הקולנוע הכי מוערכים אי פעם, יצר השנה שני סרטים עבור חברה שאת סרטיה רואים לרוב בבית ולא בקולנוע (אם כי לפחות בארץ, השנה נטפליקס היו נוכחים גם על המסך הגדול), ובראיון יצא נגד החברה שהוציאה את הסרט הכי מצליח קופתית של השנה (ושל כל הזמנים). מאז, סקורסזה הסביר את עצמו מספר פעמים, כולל טור ארוך בעיתון, ואחריו עוד ראיונות בהם אמר שמארוול זה כן קולנוע שיש בו היבטים שעשויים היטב, אבל הוא לא בשבילו, מבהיר כי הדבר העיקרי שמפריע לו הוא הדחיקה מן המסכים של סרטי קולנוע אישיים של יוצרים. זה כבר קשור לא רק למארוול, שהיא הדוגמה הכי מצליחה לתהליך הכללי של שינוי אופן הצריכה של הקולנוע.

קולנוע הוא דיסני?

ראשית, יש להתייחס לעכבר רומס הפילים שבמרכז החדר. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, שישה מתוך שבע הסרטים הכי קופתיים של השנה בארה"ב הופצו מסחרית על ידי חברת דיסני. יוצא הדופן הוא "ספיידרמן: השיבה הביתה" שיתוף פעולה בין אולפני דיסני לאולפני סוני שחב לא מעט מהצלחתו לסדרת סרטי הנוקמים שהיא כולה של דיסני. ניתן לסייג נתונים אלו בכך שהטבלה הבינלאומית מעט שונה: שם "ג'וקר" מטפס מן המקום השמיני לשישי, אם כי עד פרסום הטקסט הוא כבר צפוי לרדת למקום השביעי. יש גם הסתייגות נוספות: שורות אלו נכתבות כאשר נתוני הקופות של הפרק התשיעי בסדרת מלחמת הכוכבים רחוקים מלהיות סופיים, אחרי שהכנסות סוף השבוע הראשון שלו אכזבו ומיקמו אותו בתחתית העשירייה הרווחית. אולם עד סוף השנה, הוא כבר יהיה במקום גבוה יותר, כנראה בתוך השביעייה ורחוק מסיום ההקרנות המסחריות שלו.

כן, גם מלחמת הכוכבים זה מותג ששייך לדיסני. כמו פיקסאר, כמו סרטי מארוול שכבשו השנה את המקום הראשון בקופות בכל הזמנים (ללא חישובי אינפלציה) עם "הנוקמים: סוף המשחק". הם הדיחו מן המקום הראשון את "אווטאר", שגם המותג שלו החל מהשנה נמצא בבעלות דיסני. אולי היא תחזיר אותו לאקרנים בעתיד לפני יציאת סרטי ההמשך, על מנת לגנוב שוב את המקום הראשון מעצמה (במידה והסרט של מלחמת הכוכבים לא יעשה זאת). הדומיננטיות של דיסני בטבלת שוברי הקופות בימינו היא הגדולה ביותר של אולפן בודד בקולנוע האמריקאי מאז… נדמה לי שמאז הקמת הוליווד, לפחות.

המהלך הגדול של דיסני השנה הוא השלמת רכישת אולפני פוקס, על כל נגזרותיו השונות. בינתיים זה לא התבטא בשילוב דמויות מסרטי אקס-מן בסרטי הנוקמים כפי שמעריצים מקווים, ובלי נוכחות של ממש בשוברי הקופות. אף כי השיוט של "פורד נגד פרארי" לעבר הקו הסמלי של 100 מיליון דולר הכנסות בארה"ב בלבד הוא סוג של הפתעה נעימה עבור האולפן, שלא ממש יודע מה לעשות עם הסרטים היוקרתיים לכאורה שפוקס מפיקים. בחלק מן המקרים, הוא פשוט קובר את סרטי האיכות של פוקס על ידי דרישה מבתי קולנוע להקרין אותם מספר גדול של הקרנות כאילו היו שוברי קופות, לא ממש משהו שבתי קולנוע יכולים לעשות עם סרט של טרנס מאליק.

אולי אין זה מקרי שהתקווה של דיסני למועמדויות לאוסקר השנה הוא סרט על מרוצי מכוניות. דיסני הם הרי אולפן שהוא גם שם נרדף לבידור לילדים/כל המשפחה. דומה כי הם שמחים להמשיך להיות מזוהים בעיקר, אם לא רק, עם קולנוע מסוג זה, גם במחיר צמצום או מניעה של קולנוע מסוג אחר. בתי קולנוע ברחבי ארה"ב שנוהגים להקרין סרטים מכל הזמנים, בדומה לסינמטקים אצלנו, התעוררו השנה למציאות בו כל הסרטים הקאלסיים שהיו בבעלות אולפני פוקס הפכו ללא זמינים בצורה מחולטת, עד להודעה חדשה.

הקולנוע היה תמיד מדיום בו קיים מתח בין הצד האמנותי לצד המסחרי, אך האיזון בין השניים נבע מכך שהאולפנים תמיד הבינו כי תוצר מוערך ביקורתית יכול להעניק להם יוקרה שתתבטא גם בהצלחה מסחרית, גם אם לא סביב כל סרט. המעבר למונופול של דיסני מייצר תפיסה חדשה של הכוח החזק בשוק: סרטי אפקטים וסרטים לילדים הם מה שחייבים לראות בקולנוע. תכנים למבוגרים? אולפני וורנר הלכו על כיוון של סרט למבוגרים על סמך מותג קומיקס, עם ״ג׳וקר״. גם זו מגמה שתימשך בעתיד –  ערבוב של ז'אנרים פופולריים עם אסתטיקה של קולנוע אמנותי, תמהיל של שני נוסחות מוכרות כסוג של מקוריות.

״הנוקמים: סוף המשחק״ – כבשו את הפסגה ויפנו אותה רק עבור סרט אחר של דיסני

חופש אמנותי הוא נטפליקס?

מול הנעשה באולמות, חברת נטפליקס ממשיכה לנסות לצבור לעצמה יוקרה (לצד הפסדים כלכליים) על ידי הענקת חופש אמנותי ליוצרים. זה לא דבר חדש, אך השנה החברה הגבירה את המגמה שהחלה בשנה שעברה – הוצאת התכנים שלה לקולנוע גם מעבר לשבוע בודד לצורכי עמידה בתנאים של האוסקר, ורשמה מספר שיא של סרטים מדוברים. מכיוון שחברות ההפצה הגדולות עדיין מתנגדות למודל עליו מתעקשת החברה, הקרנה בלעדית בקולנוע לזמן מוגבל ולאחר מכן הפצה בקולנוע במקביל לצפייה ביתית, התוצאה בארץ ובעולם היא הפצה חלקית בלבד. אולם, מינון הסרטים של נטפליקס שזוכים לשבחי הביקורת עלה השנה, לא מעט בזכות אותו מרטין סקורסזה. לצד תקווה שאנשים יצפו בסרטיו על המסך הגדול הוא הוציא השנה שני סרטים דרך נטפליקס, המתכתבים עם סרטים שיצר בעבר ולוקחים אותם לכיוון חדש.

"בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה" לקח את סרטי הרוק התיעודיים שיצר הבמאי בעבר והדגיש את הצורך שלהם לבנות מיתוס סביב האמן. הוא עשה זאת דרך משחק בין תיעוד ובדיה בשאיפה לחשוף סוג של אמת פנימית דווקא דרך שקרים השזורים בחומר גלם שצולם בשנות השבעים, עבור סרט ששאף לשלב בדרך אחרת בין סרט תיעודי לסרט בדיוני. אחר-כך הגיע "האירי", הסרט הכי מדובר של נטפליקס השנה שפילג את הקהל בגלל אורכו ומידת ההצלחה של טכנולוגיית הצערת השחקנים שלו. לצד זאת, הסרט גם קיבל ובצדק שבחים רבים על בנייה מחדש של סרטי הגנגסטרים המזוהים עם הבמאי, באופן שפחות מאדיר את האלימות ויותר מהרהר על זקנה, מוות בדידות אנושית במצב קיומי ולקיחת אחריות במקרה של מילוי פקודות. יש לציין כי שני הסרטים של סקורסזה קשורים זה בזה גם בתקופה המתוארת וגם במשחק בין מיתוס ואמת היסטורית, כפי שחברת ההפקה שלהם מטשטשת את הגבול בין קולנוע לצפייה ביתית.

מעבר לכך, נטפליקס הצליחה ליצור השנה כמות גדולה של סרטים שזכו לשבחים: "סיפור נישואים" של נואה באומבך שנותן לסקורסזה תחרות על תואר הסרט המוערך ביקורתית של החברה השנה; "האפיפיורים" שזוכה אף הוא לסיבוב בבתי הקולנוע גם אצלנו; שני סרטים של סטיבן סודרברג שמוצא בחברה בית לקולנוע השנון שלו אחרי שהתייאש מעבודה עם אולפנים מסורתיים; "קוראים לי דולמייט" שמספק קאמבק לאדי מרפי ומחייה את האהבה לסרטי בלקספלויטיישן; "מפעל אמריקני" התיעודי שמתהדר בברק ומישל אובמה כמפיקים; ועוד שורה ארוכה של סרטים שנרכשו בפסטיבלים על ידי החברה.

פסטיבל קאן נותר עבורה מחוץ לתחום? נטפליקס מסתערת על סרטים בלי מפיץ בינלאומי וכך משיגה את זוכה הפרס הגדול של קאן, "אטלנטיקה" ואת סרט האנימציה האלטרנטיבי-פיוטי "יד אבודה". כך שיכול לקרות מצב בו לחברה יהיה מועמד לאוסקר בכל קטגוריה אפשרית. אחרי שבשנה שעברה "רומא" הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר (וזכה באחרים), לכאורה בגלל הצבעת מחאה נגד החברה, הטקס השנה עשוי להיות מעניין אפילו רק מן הבחינה הזו – מאבק של התעשייה המסורתית מול החברה שמערערת על דרך הצפייה אבל היא כמעט היחידה שמשקיעה כסף בסרטים הנראים כמו סרטים זוכי אוסקר.

כל זאת מתרחש וימשיך לקרות בחודשים בהם השליטה של החברה בתחום הסטרימינג עומדת למבחן עם כניסה של שני שחקנים חדשים מגובים בתאגידי ענק, כאשר תאגידים נוספים יצרפו למאבק התוכן המקוון בקרוב. על מנת לשרוד, נטפליקס צריכה לבנות את עצמה לא רק כפורצת הדרך אלא גם כסממן של איכות ויוקרה. או לפחות בתור מקום שמאפשר גם איכות ויוקרה לצד מספר גדול של סרטים שפחות הצליחו, או השקעת-עתק בפרויקטים כמו "מחתרת השישה" של מייקל ביי, סרט פעולה עתיר פיצוצים ונטול היגיון. גם בתחום של סרט פעולה להמונים, נטפליקס יכולה לטעון כי היא היחידה שמשקיע בסרטים שלא מבוססים על מותג קיים. ייתכן ושנה זו תיזכר כשנת השיא של החברה בטרם תיבלע בידי מותג אחר, או כשנה נוספת בבניית של נטפליקס ככוח תרבותי שחורג מן הצפייה הביתית.

״האירי״ – אחד משני סרטים של מרטין סקורסזה עבור נטפליקס השנה

דיון מעמדי 

בונג ג'ון הו הקוריאני כבר עשה את המעבר לסרטים בינלאומיים, וכבר נהנה בעבר מן החופש האמנותי של נטפליקס, אבל דווקא השיבה למולדתו הביאה אותו לייצר את סרט הארט-האוס המדובר של השנה. בונג כבר מוכר שנים כבמאי המשלב בין ז'אנרים שונים כמקובל בדרום-קוריאה, וכגם כיוצר בעל אמירה אישית שלא מעטים ראו בו את אחד מטובי יוצרי הקולנוע בעולם. אבל מחוץ למולדתו, הצלחה מסחרית של ממש לא הגיעה עד כה מעבר לקהל של עכברי סינמטקים. עם "פרזיטים" דומה כי ההכרה בבונג בעולם עברה שינוי משמעותי. מסתבר כי זכייה בדקל הזהב בקאן, הפרס הכי יוקרתי בקריירה של בונג עד כה, הייתה רק השלב הראשון. הסרט מצליח מעבר למצופה בכל מקום בו הוא הוקרן וכובש את הקהל באופן שלא ניתן ליחס רק לפרס היוקרתי.

אם הזכרתי את האוסקר בסעיף הקודם, נכון לרגע "פרזיטים" הוא אחד משלושת הפייבורטים לזכייה בפרס. לא בפרס הסרט הבינלאומי, אלא בפרס הסרט הטוב ביותר. אבל התופעה התרבותית שהיא הסרט הזה גדולה יותר מסך הפרסים: היא מזכירה לאנשים את חדוות הצפייה בסרט על המסך הגדול, מעלה דיונים רבים על ההזדהות ועל הסיום שהוא השיא של היצירה/הרגע הלא-מובן. כמו רוב סרטיו של הבמאי, הסרט הולך לכיוונים שונים אך הלב החברתי-פוליטי שלו דן ביחסים בין המעמדות כזרע לפורענות מעצם קיום הפערים. הוא עושה זאת בלי להאדיר את העניים, במבט מוקצן, אך דומה כי גם הדברים שהם ספציפיים מאוד לקוריאה בסרט חלחלו הפעם אל רחבי העולם.

עוד סרט ז'אנרי שהצליח מעל למצופה לקראת סוף השנה היה "רצח כתוב היטב" של ריאן ג'ונסון, במאי ששב לעשות את מה שעשה בכל הסרטים שביים שהם לא חלק מ"מלחמת הכוכבים" – לקחת חוקים של ז'אנר אהוב אל הקצה ובמבט אוהב משלו, תוך שבירת הציפיות אך בלי שבירת החוקיות. מעבר לתעלומה הבלשית האפופה בקומדיה, בסופו של דבר מסתבר כי גם סרטו דן בפערי המעמדות כחלולים מיסודם. בשני הסרטים, של ג׳ונסון ושל בונג, העשירים חושבים כי הם רואים את האדם שלידם אבל הם עיוורים במספר דרכים. בשני הסרטים, ביקורת ישירה של היוצר על המדינה בה הוא חי הפכה למשהו אוניברסלי. בתקופה בה הרבה נושאים פוליטיים יכולים לפגוע בביצועים בקופות, דומה כי זהו נושא שהעיסוק בו מפריע לפחות אנשים (למרות ש"רצח כתוב היטב" עורר מחאות) ואף יכול לתרום להצלחה בקרב קהלים שונים. גם המעמד הגבוה נהנה מן הביקורת ולא מתנגד לשיווין ומהפך בחברה, כל עוד הוא רק על המסך.

הדיון במעמדות יכול גם לחבור לנושאים אחרים, כמו לדיון במאבק בין המינים. השנה זה בא לידי ביטוי בשני סרטים של במאיות צרפתיות שעסקו גם במעמד האישה בחברה וגם בהבדלים בין המעמדות: "אטלנטיקה" של מאטי דיופ הוא המאוזן יותר בשילוב בין שני הנושאים הללו, ו"דיוקן של נערה עולה באש" של סלין סיאמה לכאורה מתמקד יותר ביצירת אמנות ובמעמד האישה בתקופה אחרת, אך עוסק גם בחיבור ובשוני בין המעמדות השונים. האמירה שלו על העבר נוגעת גם להווה, למשל על כך כי שני סרטים אלו, שזכו בפרסים בפסטיבל קאן, הם חלק מקבוצה מצומצמת מאוד של סרטי במאיות שזכו להיות מוקרנים בפסטיבלים גדולים או זכו להפצה מסחרית בעולם. למרות המחאות בעניין בשנים האחרונות, שינוי סטטיסטי במספר הסרטים בהובלת נשים עדיין לא הגיע.

״פרזיטים״ – זכייה בפסטיבל קאן לצד הצלחה קופתית בכל מקום בעולם בו הוקרן

סיכומי קריירה

כפי שהזכרתי קודם, שני הסרטים שמרטין סקורסזה ביים השנה הם גם סוג של בחינה וסיכום של חלקים מן הקריירה שלו. אבל הוא לא הבמאי הגדול היחיד שעשה זאת השנה, ויש אפילו כאלה שעשו זאת בצורה ישירה יותר. אנייס ורדה יצרה רגע לפני מותה את "ורדה על אנייס", הסרט השני בו היא מסכמת את חייה ויצירתה. היא עושה זאת באופן שמצדיק את החזרה, ומכיל כהרגלה מספר משחקים וניסיונות קולנועיים. פדרו אלמודובר יצר השנה את "כאב ותהילה", לא הסרט הראשון בו הוא עוסק בבמאי קולנוע כדמות ראשית, אבל כן סרט ראשון שבוחן את העבר האישי ולדעתי גם הסרט הכי טוב של היוצר הפופולרי מזה שנים רבות.

דוגמה ישראלית הגיעה עם גור בנטביץ' וסרטו "קצפת ודובדבנים". בסרט על עשייה קולנועית, בו הוא גם מככב כבמאי בעת בכורה של סרט, אפשר למצוא לא רק שורה ארוכה של במאים בתפקידי משנה, אלא גם מחוות לכל סרטיו הקודמים. זהו סרט שגם הוא יכול להיתפס כסיכום שלב בקריירה, אלא שבמקרה של בנטביץ' יש לקוות כי זה רק מעבר לשלב חדש. בכל אופן, לא מדובר בהיבט חדש: הקולנוע תמיד עסק בקולנוע, במאים תמיד אהבו לתעד או לעסוק בעצמם, אך דומה כי מקבץ הסרטים הזה על אותו נושא בלט באיכותו השנה.

משהו קטן (ועצוב) על נורווגיה

בשנה שעברה נוצרו שני סרטים על אירועי ה-22 ביולי 2011, יום בו לאומן ביצע פיגוע ירי המוני ורצח עשרות בני נוער במחנה קיץ לבני מפלגת השלטון. ואילו השנה, ראיתי שלושה סרטים נורווגים שלכאורה לא נוגעים ישירות באותו אירוע או במציאות, אך במקרה או שלא, בכל שלושת הסרטים נפגעים ילדים ובני נוער. אלו הם "יוצאים לגנוב סוסים", "בליינד ספוט" ו"זהירות, ילדים". הסרט השלישי הוא דווקא הפחות ידוע מן השלושה עד כה, אך עבורי הוא זה המייצג ביותר את המסר של הסרטים. על פיו, הילדים אינם בהכרח תמימים, אבל חוסר היכולת להגן עליהם צריך לגרום גם למבוגרים לעשות חשבון נפש, לא רק לגבי הטיפול בדור הבא, אלא גם במבט על העולם שלהם ובקבלת העמדות האחרות ולקיחת אחריות. גם על דברים קטנים יותר, גם שאין דבר שדורש זאת פרט למצפון.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.