פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 29: "גרין מייל" (1999)

בפעם השנייה בתולדות מעלליו של הסופר סטיבן קינג בקולנוע – והאחרונה נכון לפרסום הטקסט הזה – הגיע אחד מעיבודיו כל הדרך עד למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. זה קרה עם "גרין מייל" (The Green Mile) בשנת 1999, חמש שנים לאחר "חומות של תקווה" שאז צבר שבע מועמדויות לאוסקר והפסיד את הפרס הגדול ל"פורסט גאמפ".
ההישג של "גרין מייל" היה בעוצמה קצת פחות נמוכה – הוא היה מועמד רק לארבעה אוסקרים, והפסיד את פרס הסרט ל"אמריקן ביוטי". מצד שני, אנחנו מדברים על שנת 1999 המפלצתית, ו"גרין מייל" הצליח לעקוף בתור סרטים עצומים כמו "מגנוליה", "הכישרון של מר ריפלי", "מטריקס" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'".
אבל לא רק ההצטרפות לחמישיית הסרטים הנבחרת בכל שנה על ידי הוליווד משותף ל"גרין מייל" ו"חומות של תקווה". למעשה, נראה שהן שתי יצירות משלימות.
שני העיבודים של קינג שהועמדו לפרס הסרט הטוב ביותר הם סרטים המתרחשים בין כותלי בית כלא, שניהם נכתבו ובוימו על ידי פרנק דרבונט (על שניהם לא הצליח להיות מועמד לפרס הבימוי), שניהם הולחנו על ידי תומס ניומן, שניהם נערכו על ידי ריצ'רד פרנסיס-ברוס, שניהם כוללים מערכת יחסים בין אדם לבן לגבר שחור, שניהם מתרחשים בחציה הראשון של המאה ה-20, בשניהם דמות מרכזית שהואשמה בפשע נורא על לא עוול בכפה, והם חולקים גם כמה שחקנים משותפים שמגלמים דמויות שונות.

בשונה מ"חומות של תקווה", סרטו השני של פרנק דרבונט היה להצלחה קופתית עצומה. מתקציב בינוני של 60 מיליון דולר, הסרט הרוויח בארה"ב לבדה מעל 136 מיליון, וסכום גבוה קצת יותר ברחבי העולם. אלו הכניסו אותו למקום ה-12 בטבלת שוברי הקופות האמריקאים, ולמקום ה-13 בטבלה העולמית. אין ספק שאחת הסיבות להצלחה הזו הייתה קשורה לפופולריות המאוחרת של "חומות של תקווה", וגם לעובדה שהסרט הנוכחי התהדר בנוכחותו של טום הנקס, אז בשיאו לא הרבה אחרי האוסקרים הרודפים על "פילדלפיה" ו"פורסט גאמפ", ורק שנה אחרי מועמדותו על "להציל את טוראי ראיין".

ארבעה סרטים ביים פרנק דרבונט, שלושה מהם עיבודים לקינג: "חומות של תקווה", "גרין מייל" ו"הערפל", כך שבפרויקט כל סרטי סטיבן קינג אנחנו די נקיף את כל הפילמוגרפיה שלו. הסרט היחיד שהוא עשה מחוץ לעולמו של הסופר היה "מג'סטיק" עם ג'ים קארי בשנת 2001. אחד הכישלונות הקופתיים והביקורתיים הגדולים של תחילת האלף. "חומות של תקווה" באופן טבעי כבר קיבל את הפרק שלו, ושם הרחבתי גם על פרנק דרבונט והקשר שלו לקינג, אז אחסוך את זה מכם הפעם.
דרבונט עיבד בעצמו את התסריט לסרט, מבסס אותו על סדרת נובלות שהוציא לאור קינג בשנת ב-1996, פחות משלוש שנים לפני תחילת ההפקה, ולאחר מכן אוגדו לספר אחד שזכה להצלחה גדולה. דרבונט נשאר נאמן לתבנית הסיפורית, ולכן הסרט לא לגמרי הולך בדרכי החלוקה המסורתית לשלוש מערכות, אלא מתנהל כמו בחלוקה שקופה לפרקים שהקשר של כולם הוא זירת ההתרחשות (קינג לא מיקם את "המייל הירוק" במיין או בכלא שושנק, אלא בלואיזיאנה) והדמות שדרך עיניה נפרש מולנו סיפור הפנטזיה: מנהל אגף הנידונים למוות, פול אדג'קומב (טום הנקס). בנוסף, העלילה עטופה בשתי שכבות של סיפורי מסגרת. האחד הוא פלאשבק אותו מספר אדג'קומב הקשיש בבית האבות, והשני הוא הגעתו ועזיבתו של אסיר חדש באגף, ג'ון קופי ("כמו המשקה, אבל מאוית אחרת"), גבר שחור עצום מימדים שנאשם ברצח ואונס של שתי אחיות קטנות ולו כוחות שאינם מהעולם הזה (מייקל קלארק דאנקן).

על פני שלוש שעות, מה שהופך אותו לעיבוד הקולנועי הקינגי הארוך ביותר מאז ומעולם, מכניסים אותנו דרבונט וקינג אל עולמו של אדג'קומב ואל עולמם של העובדים תחתיו ומעליו ושל האסירים היושבים שם ומחכים לגזר דינם בדרום ארה"ב של ימי השפל הכלכלי. אל תוך הסטינג הריאליסטי והקשוח הזה, "גרין מייל" מחדיר אלמנטים סוריאליסטיים ועל-טבעיים, ועושה זאת בצורה כל כך עדינה ומחוכמת שהסרט כמעט ולא נתפס כמשתייך לז'אנר הפנטזיה, מה שבהחלט עזר לו עם האוסקרים ולהגיע לקהל רחב. ובזמן שהעיבוד האחרון לסטיבן קינג במאה ה-20 הגיע לאחר שהקהל נחשף לצד הדרמטי והרגיש של הסופר, נדמה שעדיין שמו של קינג הוסתר משהו בשיווק של הסרט, ועל הפוסטרים אמנם הדגישו את "הבמאי של 'חומות של תקווה'" אבל לא את האיש שמוחו ברא את שתי העלילות.

נראה שדרבונט נקט בגישה קצת שונה בעבודת הבימוי שלו מסרטו הקודם. מה שלי מאוד בלט בצפייה האחרונה של ב"גרין מייל" לקראת הפרויקט הוא הדיסוננס המאוד קיצוני שהוא טומן בחובו. מצד אחד, מדובר בסרט שמתעסק בדברים מאוד לא נעימים, שלא נאמר מזעזעים לחלוטין. יש בו לא פחות משלוש הוצאות להורג מול המצלמה (אחת מהן היא מהסצנות המטרידות ביותר של המיינסטרים ההוליוודי של תום המילניום), הדמות שאנחנו הכי זוכרים מהסרט מואשמת ברצח ואונס של שתי ילדות שלדעתי לא מלאו להן עשר שנים, יש בו גזענות, אלימות, מחלות איומות, ודמות משמעותית שמעדיפה למות כי העולם הזה אכזר מדי בשבילה להמשיך ולהתקיים בו. כל זה על פני לא מעט דקות מסך. ועם זאת, גישת הבימוי והכתיבה של דרבונט היא הפוכה לחלוטין, וזאת כנראה אחת הסיבות העיקריות לפופולריות שלו. "גרין מייל" מצולם ומסופר כולו כמו אגדה. הצלם הבריטי דיויד טאטרסול (אחד מאנשי הצוות הבודדים שלא היה ב"חומות של תקווה"', אותו צילם רוג'ר דיקינס) השתמש בתאורה רכה במיוחד שמלטפת את השחקנים ואת הסטים ובקומפוזיציות מעוצבות ונוחות לעין, כאשר המעצב האומנותי טרנס מאש (זוכה האוסקר על "דוקטור ז'יוואגו" ו"אוליבר!") השתמש בפאלטת צבעים רכים גם הוא, אפילו באגף הכלא השמור. מבחינת התסריט, כל הדמויות כולן שייכות לצד אחד של האור והחושך, או שהן טהורות וטובות לב או שהן סדיסטיות ואכזריות, משני צדי הסורגים, משהו שיותר מאפיין סיפורי ילדים מאשר איפיון אנושי מורכב ומציאותי.

הבחירה בטום הנקס כשחקן הראשי גם היא קשורה לכך. הנקס הוא אולי השחקן המייצג ביותר של אמריקה היפה, של התום וטוב הלב, ללא טיפת התנשאות או זחיחות. הוא אמריקה כפי שהיא רוצה לראות את עצמה, והעובדה שהוא גם שחקן נפלא בהחלט לא פוגעת בזה. זה הרי רק הגיוני שהוא נבחר לגלם השנה את מיסטר רוג'רס בביוגרפיה הקולנועית החדשה על אושיית הטלוויזיה האהובה ביותר בתולדות ארה"ב. הנקס מביא ל"גרין מייל" את כל המאפיינים הקבועים שלו, וזה מדהים איך לא נמאס ממנו, ואיך הוא מצליח להיות החוט המקשר בין כל מאורעות הסרט ולא מאבד את אחיזתו לשנייה בצופים. וברגעים בהם הוא עומד על שלו, ואפילו קצת מכופף את חוקי המוסר (אבל ממש לא יותר מדי), אנחנו בעדו לחלוטין, כי אין לו מניע אחד על פני כל 180 הדקות שאיננו ממקום טוב וחומל.
הצוות שמקיף אותו גם הוא מרהיב, ואין פה שחקן או שחקנית שאינם מהבולטים בשחקני האופי של התקופה.
את חבריו לעבודה של אדג'קמוב מגלמים דיויד מורס הנהדר, בארי פפר ("אומץ אמיתי", "השעה ה-25") באחד מתפקידיו הקולנועיים הראשונים וג'פרי דמאן, שגם גילם תפקיד קטן ב"חומות של תקווה". המנהל של אדג'קומב הוא ג'יימס קרומוול, שבאותה תקופה היה מוכר בעיקר בזכות הופעתו המועמדת לאוסקר כחוואי טוב הלב ב"בייב". הסוהר הנוסף, זה שמייצג פחות או יותר את כל מה שרע בעולם, מגולם על ידי דאג האצ'ינסון, שב-1999 נחשב לכוכב עולה, אבל מסתבר שהייתה לו אישיות די בעייתית והקריירה שלו סבלה בלימה די רצינית כשהיה בן 51 והחליט להתחתן עם צעירה בת 17. לא עבר טוב, הסיפור הזה. אני מניח שגם האמינות שהוא מביא ל"גרין מייל" בתור אחת החלאות הגדולות של הקולנוע לא בדיוק עזרה לו.
שתי הנשים בסרט, בתפקידי משנה מאוד מצומצמים ושתיהן "הרעיות", הן בוני האנט ופטרישיה קלארקסון, שנתיים לפני באז האוסקר הראשוני שלה על "הרחק מגן עדן" וארבע שנים לפני מועמדותה היחידה בזכות "רסיסי אפריל". כיום היא נחשבת לאחת השחקניות הטובות ביותר בעסק. תפקידי אורח קטנים ניתנו לגארי סיניס (כנראה כדי לייצר לנו נוסטלגיה לסרטיו המצליחים עם הנקס, "פורסט גאמפ" ו"אפולו 13"), הארי דין סטנטון הנפלא, וביל מקינלי ("משחק הדמים", "פורע החוק ג'וסי וולס") בין היתר.

גם הצוות שנבחר לתפקידי האסירים הוא עבודת ליהוק מרשימה של מלי פין האגדית ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", "אלפנט", "נערי פלא", "מטריקס", "טיטניק", "סודות אל.איי" ו"הבלתי משוחדים" אם למנות קומץ): גרהאם גרין שהיה מועמד לאוסקר בתחילת העשור על "רוקד עם זאבים"; סם רוקוול באחד מתפקידיו הפרועים ביותר; ובעיני מצטיין הקאסט – מייקל ג'טר בתפקיד לאקרואה, שעושה לכולם בית ספר. אם הוא נראה לכם מוכר, זה בגלל שהוא הצליח לגנוב את ההצגה מענקים אחרים בסדרות כמו "שיקגו הופ" ו"סודות העיר", ובמיוחד כשגילם את ההומלס הקברטי הבלתי נשכח ב"פישר קינג". ג'טר הלך לעולמו בגיל 50, ארבע שנים אחרי "גרין מייל", ואני לא חושב שזכה להערכה המגיעה לו.
וזה כמובן מביא אותנו ל-MVP הגדול של הסרט, מי שהפך לא רק לדמות המזוהה ביותר עם "גרין מייל" ולמועמדות האוסקר היחידה של הסרט בקטגוריות המשחק, אלא גם נחשב לאחת מתגליות 1999 ולא מעט זמן אחר כך לאחד הסיפורים העצובים – מייקל קלארק דאנקן בתפקיד ג'ון קופי.

עד "גרין מייל", מייקל קלארק דאנקן הופיע בתפקידים קטנים בסרטים, בעיקר בתפקיד של באונסר או שומר ראש (הוא גם שימש כשומר ראש נחשק בהוליווד לפני הפריצה הגדולה), וזה לא מפתיע בהתחשב במימדיו העצומים של הבחור (143 קילו על פני 193 סנטימטר). הוא קיבל קצת יותר מקום על המסך שנה לפני "גרין מייל", בשובר הקופות "ארמגדון", אבל היה זה העיבוד לסטיבן קינג שהפך אותו לשחקן מחוזר ומהולל, וכמובן מועמד לאוסקר. את הליהוק שלו ל"גרין מייל" דאנקן תמיד שייך לברוס וויליס, שהמליץ עליו לדרבונט. דאנקן המשיך משם ל"כוכב הקופים" ולתפקיד הנחשק של קינגפין ב"דרדוויל" הקולנועי (שהתגלה כאכזבה מהדהדת) ו"עיר החטאים", אבל לא הצליח משום מה להשיג תפקידים בפרויקטים בולטים אחרים, ונדחק לטלוויזיה ולעבודות דיבוב בעיקר.
בשנת 2012, שלוש-עשרה שנים אחרי "גרין מייל", מת מהתקף לב בגיל 54.
הכוח של הופעתו של דאנקן קשורה באמת לדיסוננס בין גודלו לילדותיות של דמותו. קופי, שברור לנו מהשנייה הראשונה שלעולם לא יכל לבצע פשע מחריד כל כך כמו זה בו הוא מואשם (שאלתו הראשונה בכלא היא האם כל האורות כבים בלילה בלילה, כי הוא מפחד מהחושך), ודרכו בעיקר אנחנו חווים את הכאב והקושי של המתרחש על המסך. זה באמת תפקיד מרשים, אין פה וויכוח, אבל בצפייה האחרונה שלי היא עברה לי כמאוד מונוטונית, ללא הרבה ניואנסים. די ברור למה תשומת הלב הלכה בעיקר אליו, אבל אני חושב שההופעות של ג'טר או אפילו מורס היו מרשימות עוד יותר.

הדמות של ג'ון קופי זכתה לאהבה גדולה, לא רק בזכות ההופעה של דאנקן אלא גם בגלל העדינות וטוב הלב שלה, אבל כדאי לציין שזה לא עבר חלק לגמרי. בשנת 2001 הטביע הבמאי ספייק לי את המונח "הכושי הקסום" (Magical Negro) שבו תיאר ארכיטיפ פסול לדעתו של הדמות השחורה בקולנוע האמריקאי, זו שמורכבת כולה מסטריאוטיפים ומטרתה היחידה היא לעזור לדמויות הלבנות. בהסתכלות הזו, "גרין מייל" בהחלט חוטא בכמה תפיסות שמרניות במיוחד.

ל"גרין מייל" יש המון אלמנטים שמצדיקים את האהבה שהוא קיבל ואת ההשפעה שלו על הקהל, זו שהפכה אותו ללהיט. כמובן שבדיעבד היו מתמודדים חזקים ממנו לאוסקר, בטח ב-1999, אבל הוא בכל זאת אחת הסיבות מדוע מדובר בשנה קולנועית כל כך יוצאת דופן. על אף ששלוש השעות שלו עוברות היטב והוא עמוס בסצנות בלתי נשכחות, יש בו גם לא מעט שמרגישות כמו סרח עודף. סיפור המסגרת של אדג'קמוב הקשיש הוא באופן משמעותי פחות מוצלח משאר הסרט, והיה אפשר לטפל בו באופן פחות מליצי וקיטשי, הדמות של סם רוקוול תופסת הרבה יותר מקום ממה שהייתה צריכה, וכאמור חוסר העומק של כל הדמויות מעט מרדד אותו. בתוך היקום הקולנועי על פי סטיבן קינג הוא בהחלט אחד המרשימים, אבל בשונה מהרבה מהם – בטח כאלו שנחותים ממנו קולנועית – דווקא הוא מבחינתי לא מהסוג שדורש צפייה נוספת.
ההצלחה של "גרין מייל" שוב גרמה להוליווד לסמן את קינג, אבל הפעם לא כבסיס לסרטי אימה טראשיים, אלא כחומר לדרמות אוסקר. וכמו בכל פעם שתעשיית הסרטים האמריקאית חשבה שמצאה את תרנגולת מטילת הפרסים שלה, הדברים התדרדרו די מהר. עדות לכך נוכל לראות כבר בפרק הבא.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "מעופף הלילה" (1997)
19. "קריפשואו 2" (1987)
20. "יורקת האש" (1984)
21. "ילדי התירס" (1984)
22. "מטחנת הבשר" (1995)
23. "קללת הצועני / רזה" (1996)
24. "מכסח הדשא" (1992)
25. "משמרת בית הקברות" (1990)
26. "קריפשואו" (1982)
27. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
28. "דברים שצריך" (1993)
29. "עין החתול" (1985)
30. "משאיות" (1997)