• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 23: "מטחנת הבשר" (1995)

29 בינואר 2019 מאת אור סיגולי

זאת תהיה הפעם הראשונה ששמו של מאסטר האימה טובי הופר מוזכר בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, אבל זו בהחלט איננה הפעם הראשונה שהבמאי והסופר שיתפו פעולה. המפגש הראשון שלהם היה במיני-סדרה "Salem’s Lot" שיצאה ב-1979, אבל אני נאלצתי לפסוח על זה, כמו על שאר המיני-סדרות על פי קינג, כדי שגם נצליח לסיים את הפרויקט הזה טרם האפוקליפסה.
בעצם הופר, שהותיר את חותמו על עולם האימה לנצח בזכות "המנסרים מטקסס" ב-1974 ואז שוב עם "פולטרגייסט" ב-1982, היה הראשון מבין חבריו לדור האימה החדש של הקולנוע האמריקאי בסוף שנות השישים – ביניהם ג'ורג' רומרו ("קריפשואו") וג'ון קרפנטר ("כריסטין") – שהביא את בשורת האימה הקינגית לקולנוע.
והנה, שני עשורים לאחר מכן, הוא שוב חזר לכתביו של הסופר הפופולרי, והפעם עם "מטחנת הבשר" (The Mangler), שהתבסס על סיפור קצר שהתפרסם ב-1972 ולאחר מכן נכלל באסופת "משמרת לילה". למרבה הצער, הגרסה הקולנועית הייתה במתכונת פחות מצליחה וקאנונית מזו של חבריו.

עברה רק חצי שנה מאז יצא "חומות של תקווה", העיבוד הקודם לסטיבן קינג. "מטחנת הבשר" השתחרר בדיוק בתקופה בה סרט הכלא האהוב שאיכזב בקופות זכה לעדנה מחודשת בזכות טקס האוסקר. הסרט מ-1994 קיבל מאז מעמד של אחד הסרטים הגדולים של הקולנוע, רק מחריף את הפער מול סרט האימה הנשכח של הופר, שהתחבב בערוב ימיו רק על חובבי טראש אדוקים או מעריצים ממש ממש מושבעים של הופר וקינג.
"מטחנת הבשר" בעיקר מרגיש כמו פארודיה על קינג. כמעט הכל כאן – משהו יומיומי שהופך להיות מפלצתי בזכות בני אדם בזויים ופעילות על טבעית כלשהי, עיירה קטנה, גיבור עם טראומה ואלמנטים של עולם אימה ישן. רק חסרים ילדים מרושעים ואנחנו סוגרים את הפינה. אבל האמת היא שבפועל הכל מוגזם הרבה יותר.

הסרט נפתח במין שילוב של "כריסטין" ו"משמרת בית הקברות", עיבוד מפוקפק אחר לקינג. אנחנו מוצאים את עצמנו במכבסת ענק, מיוזעת ומטונפת הנמצאת בעיירה קטנה, בה עמלים שורת פועלים, ובעיקר פועלות, בתוך תנאי עבודה מחפירים למדי, כאשר שני דברים מחשידים מאוד נמצאים בסביבה. האחד הוא דמותו של מנהל המפעל, איש זקן ומרתיע למראה אשר עומד בקומה העליונה ברגליו הנתונות בסד מתכת, משקפי פארוק לעיניו וכל כולו חדשות רעות (אותו מגלם פרדי קרוגר בכבודו ובעצמו, רוברט אנגלנד). השני הוא מכונת גיהוץ וקיפול אימתנית הידועה בכינויה "מנגל" שנמצאת באמצע המכבסה, שבאמת נראית כמו משהו שיצא מסרט של דיויד קרוננברג, כולה מבשרת רעות.
האמת היא שכל הדקות הראשונות של הסרט זרקו אותי לעשרות כיוונים סגנוניים. זה נראה כמו "מטרופולין" אם היה מבוים על ידי טרי גיליאם, עם זוויות מצלמה קיצוניות, צבעים רוויים, ואווירה עתידנית למרות שהסרט מתרחש בימינו אנו. האמת שזה נראה לא רע, בהתחשב במפגעי הניינטיז, אם כי זה באמת יותר מדי.
לכן, תארו לכם את תדהמתי כאשר גיליתי שעל הצילום בסרט אחראי לא אחר מאשר אמנון סלומון, אחד הצלמים האגדיים של הקולנוע הישראלי. סלומון, שנפטר ב-2011 לאחר שזכה באופיר הראשון שלו על "התגנבות יחידים", הוא הצלם של "פעמיים בוסקילה", "זולגות הדמעות מעצמן", "הדוד פרץ ממריא", "גמר גביע", "נישואים פיקטיביים", "אלכס חולה אהבה", "אל תוך הלילה", "ספר נשים" ו"צ'רלי וחצי" בין היתר. מסתבר שיש לו גם עיבוד לקינג ברזומה.

האמת היא שמאוד קשה למקם את "מטחנת הבשר" לא רק סגנונית, אלא גם תקופתית, ונראה לי שזה בטעות יותר מאשר בכוונה. אמנם המכוניות והבגדים כולם ניינטיז, אבל יש צלם משטרתי שמשתמש במצלמת נורה כאילו משנות הארבעים, מנהל המפעל נראה כמו איזה קארטון אקספרסיוניסטי, ובעצם שום דבר לא מתגבש לכדי תקופת זמן מסודרת. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.
בכל מקרה, בעקבות שילוב קטלני של, שימו לב, כדורים נגד צרבת, פצע מדמם של אחת העובדות, ואיך לא – מקרר שעובר שם במקרה, מכונת הקיפול והגיהוץ התעשייתית הופכת למרשעת, שואבת לתוכה את אחת העובדות המבוגרות, ומוציאה אותה מהצד השני מקופלת ומגוהצת למשעי. אותו מנהל מפעל לא נראה שמתרגש יותר מדי מהסיפור, וגם צוות הבידוק שמגיע למקום פותר את העניין כתקלה טכנית מצערת למגינת לבו של הבלש שאחראי על הקייס, ביל גארטלי, אותו מגלם טד לוין – וכך קיבלנו סרט אחד שיש בו גם את פרדי קרוגר וגם את באפלו ביל של "שתיקת הכבשים". על זה נאמר, הישמרו ממשאלותיכם.
לאותו ביל, שעדיין מתמודד עם מות אשתו בתאונת דרכים, יש גיס שהוא גם מומחה למכונות כביסה וגם לתופעות על טבעיות, שילוב די סביר כשחושבים על זה, שלאחר שהוא שומע על התקרית טוען בכל תוקף שהמכונה נשלטת על ידי שד.

לא הספקנו להתאושש מתקריות המכבסה, וילד קטן מוצא את מותו באותו מקרר שכבר הזכרנו מקודם. ביל מכה בהתקף זעם במקרר בעזרת פטיש (ובכך, כך נראה, הורס ראיות), הוא מוציא ממנו את הדיבוק שכנראה היה בו, העולה למעלה השמימה במגוון אורות תוצרת מיטב האפקטים החזותיים של 1931. לאחר שהמכונה במכבסה תוקפת שוב, הבלש וגיסו יוצאים לבדוק האם אחייניתו של מנהל המפעל המרושע היא בתולה, ומסתמן שכן למרות שמגלמת אותה שחקנית שנראית בת איזה 35. אה, רגע, אנחנו צריכים לחזור שנייה למנהל המפעל. כי הוא בעצם גר מעל המכבסה, או לפחות מבלה שם את רוב זמנו, יחד עם כנראה אחיינית נוספת ושם הוא ספק מנצל אותה מינית ספק מכין אותה להמשיך את המזימה המרושעת שלו. בעצם סביר להניח שזה שילוב של שני הדברים. באמת שהסצנות ביניהם הן המטרידות במיוחד בסרט.
ביל מחליט לפרוץ למכבסה בשעת לילה, מה שכמעט עולה לו בחייו כשה"מנגל" מנסה לטרוף גם אותו וכל התאוריה המופרכת של גיסו פתאום נראית סבירה. אני אעצור כאן גם כי אני לא רוצה לספיילר עוד וגם אני לא בטוח שתאמינו לי, אבל זה ממשיך למקומות ביזאריים הרבה יותר, ובסופם נמלטים שלושה מגיבורנו מאימת אותה מכונה שהופכת ליצור חי או משהו ומנסה לאכול גם אותם.
כמובן שלא אספר אם היא מצליחה, אבל רק דעו שלמרות שהסרט היה כישלון גדול, יצאו לו לא פחות משני סרטי המשך: "מטחנת הבשר 2" מ-2002, ו"מטחנת הבשר נולדת מחדש" משנת מ-2005. תופתעו מאוד לדעת שאף אחד מאלו לא הופיע ברשימות המקוצרות לאוסקר של אותן שנים.

לא אשקר, הצפייה בסרט הזה הייתה מהנה לחלוטין בשבילי, על אף, ואולי בגלל, שזה התקף טמטום חסר פשר מוחלט. באמת שלא הגיוני שמישהו חשב שהתסריט הזה סביר או שיש בו איזושהי הצדקה, וזה עוד לפני כל מיני החלטות קולנועיות משונות. כמו למשל שחקן אחד שמגלם דמות של שוטר ואז דמות אחרת של קברן למרות שאין שום קשר בין שניהם. למשל אותו השחקן של הצלם המשטרתי שדיברנו על מצלמתו המיושנת, עוטה שכבת איפור כל כך כבדה ולא אמינה, שהתחלתי לתהות האם הוא באמת דמות ריאליסטית לסרט או הזיה של ביל. למשל ליווי מוזיקלי מאת האוסטרלי ברינגטון פלונג שפועל כמעט כאנטיתזה למתרחש על המסך. למשל החלטות בתחום הקלטת קול בפוסט שההתאמה שלהם לדיאלוגים מפוקפקת במקרה הטוב.
אם לנסות להבין מדוע אני סלחן לסרט הזה, אהמר שההנאה שלי קשורה לזה שהשנתון בו נולדתי גורם לי לאבד אובייקטיביות בכל דבר שקשור לאימת ניינטיז, כי זו התקופה שהכניסה אותי לעולם האימה ועל כן כל דבר שתפס את המהות החמקמקה והמוטלת בספק של אותו עשור ישר מדברת אלי. מ"הדוקטור המגחך" ועד "האלווין 6", משהו בשנים האלו פועל עלי כמו קסם. לזאת אפשר גם להוסיף שאני אוהב מאוד את טד לוין, וזוהי אחת מההופעות הראשיות הבודדות שלו, אם כי הוא מדבר באופן כל כך לא ברור שלעיתים תהיתי האם ההופעה הזו שלו היא אחת ההשפעות המשמעותיות על כל בחירה שעשה טום הארדי אי פעם.

ל"מטחנת הבשר" יש כנראה כמה דברים להגיד על קפיטליזם, ניצול תעשייתי ומעמדה של האישה, אבל הוא עושה זאת בצורה כל כך מופרכת ומטופשת שבאמת שבלתי אפשרי לקחת אותו ברצינות. צריך שוב להזכיר – מדובר בסרט על מכונת גיהוץ רדופת שדים. ההיסטוריה בהחלט אמרה את דבריה, כאשר הדפה אותו הרחק ממנה, וכיום הסרט בקושי מוזכר אפילו לא בגוף העיבודים של קינג או בפילמוגרפיה של הופר, שהסרט הזה בהחלט לא עזר לו לחזור למרכז העניינים.
עוד דבר שעבד לרעתו הוא "מטחנת הבשר", שלא באשמתו, נמצא כלוא בין שניים מהעיבודים היותר מהוללים של קינג. מצד אחד "חומות של תקווה" שכבר הזכרנו, ומהצד השני "חשדות מן העבר" בו נעסוק בפרק הבא, שתי הצלחות שמאוד לא מאפיינות את היחס אל קינג בשנות התשעים. בכלל, אנחנו מעכשיו נכנסים אולי לתקופה האפלה ביותר בתולדות סרטי קינג, כזו שתמשיך עד סוף העשור ותאופיין בסרטים זניחים שכל שנותר לנו לקוות הוא שקיימים בה פנינים שהזיכרון השכיח. הישארו בסביבה.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "סילבר בולט" (1985)
8. "החצי האפל" (1993)
9. "סהרורים" (1992)
10. "בהילוך רצחני" (1986)
11. "קוז'ו" (1983)
12. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
13. "הנרדף" (1987)
14. "כריסטין" (1983)
15. "קריפשואו 2" (1987)
16. "יורקת האש" (1984)
17. "ילדי התירס" (1984)
18. "מטחנת הבשר" (1995)
19. "מכסח הדשא" (1992)
20. "משמרת בית הקברות" (1990)
21. "קריפשואו" (1982)
22. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
23. "דברים שצריך" (1993)
24. "עין החתול" (1985)