• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 17: "מיזרי" (1990)

23 באוקטובר 2018 מאת אור סיגולי

כאשר חושבים על במאי הקולנוע המזוהים ביותר עם סטיבן קינג, ישנם שני שמות שקופצים לראש לפני כולם: מיק גאריס ("סהרורים", "עיר ושמה יאוש" והמיני-סדרות "שק של עצמות", "העמדה" ו"הניצוץ", בין היתר) ופרנק דרבונט (היחיד שהצליח להכניס עיבוד של קינג לסרט הטוב ביותר באוסקר, ועוד פעמיים). אלו שניים שחייבים לקינג את רוב תהילתם. כמובן שאחר כך גם נזכרים בסטנלי קובריק ובריאן דה פלמה, מכיוון שהם עשו את העיבודים המהוללים ביותר, אבל נדמה שאף אחד לא חושב על רוב ריינר, לפחות לא בהתחלה.
מצד אחד זה מוזר, כי ריינר לא רק שביים שניים מעיבודי סטיבן קינג המצליחים ביותר, הוא גם גרם להערכה מחודשת לסופר בשני המקרים, מרים סרטים שהפכו לקלאסיקות בתחומם. מצד שני, זה גם הגיוני מכיוון שרוב ריינר מזוהה עם כל כך הרבה סרטים אחרים, אהודים ונהדרים בפני עצמם, שהפלירטוט שלו עם קינג איננו משמעותי בהסתכלות הרחבה על הישגיו.

כך או כך, השילוב הכה לא טבעי הזה בין קינג וריינר העניק לנו שתי מתנות שלעולם לא נשכח. הראשונה היא כמובן "אני והחבר'ה" שכבר זכה לפרק משלו, ושם דיברתי לא מעט על רוב ריינר אז ברשותכם אניח לזה הפעם. כן אזכיר שדרמת ההתבגרות העלתה מחדש את קרנו של הסופר בעיני תעשיית הסרטים והקהל, וגם הייתה לעיבוד הראשון לקינג שאיננו אימה, מתח, פנטזיה או מד"ב.
עכשיו אנחנו במפגש השני והאחרון של קינג וריינר, עם "מיזרי" (Misery) מ-1990, המבוסס על הספר באותו השם שיצא לאור ב-1987. המפגש הזה גם יצר משהו שלא קרה לשום עיבוד של קינג לפני או מאז – הוא היחיד שהצליח לזכות באחת מקטגוריות האוסקר. נגיע לזה בהמשך.

1990 התחילה לא משהו בהקשר של קינג והקולנוע. באוקטובר של אותה שנה יצא "משמרת בית קברות" שאיננו אחת מפסגות קינג בקולנוע נאמר זאת ככה, ובעולם הטלוויזיה שודרו לראשונה שני חלקי המיני-סדרה המבוססת על האפוס הקינגי "זה" (It), שעל אף שקיבלה מעמד של קאלט בהמשך, הרסה את הספר לחלוטין. יעברו 27 שנים עד שהספר המסויט יקבל עיבוד נוסף, קולנועי הפעם, ויהפוך להיות להיט עצום (אם כי גם אכזבה בפני עצמו, אם אתם שואלים אותי).
רוב ריינר היה בשיאו באותה תקופה. שנה לפני כן ביים את הקומדיה הרומנטית המפורסמת "כשהארי פגש את סאלי" שהמשיכה את רצף הסרטים שהפכו אותו לאחד היוצרים האהובים ביותר בקולנוע האמריקאי. את "מיזרי" ביים על פי תסריט של וויליאם גולדמן, התסריטאי עמו עבד על "הנסיכה הקסומה", ובאמת נורא מוזר לחשוב שהשניים שאחראים על הפנטזיה הרומנטית המתוקה ההיא אחראים על אחד הסרטים המצמררים ביותר במיינסטרים האמריקאי של הניינטיז. גולדמן הוא כמובן גם האיש מאחורי התסריטים של "קיד וקאסידי", "כל אנשי הנשיא" ו"איש המרתון". בעתיד יעבד שוב את קינג לקולנוע, עם "לבבות באטלנטיס" ו"לוכד החלומות", שנחשבים לנקודות חלשות ביותר בעולם הקולנוע על פי קינג.

"מיזרי" יצא בנובמבר, תקופת יוקרתית למדי בלוח ההפצה האמריקאי, כזו שבעיקר מיועדת לסרטי האוסקר. הוא גם היה שונה יחסית בנוף הקולנוע הקינגי מכיוון שהוא לא היה הפקה קטנה או איזוטרית במיוחד, והתהדר בשמות מוכרים ומוערכים מאוד. מעבר לריינר ולגולדמן (שכבר היה עם שני אוסקרים על המדף), על המצלמה היה אמון בארי זוננפלד, הצלם הקבוע באותה תקופה של האחים כהן ("רציחות פשוטות", "בייבי אריזונה", "צומת מילר") לפני שהפך לבמאי בזכות עצמו ("משפחת אדאמס"); ואמנם קאסט השחקנים איננו גדול במיוחד, אבל הוא כלל את ג'יימס קאן (שהיה מועמד לאוסקר על "הסנדק"), את אגדת המסך לורן בקול ואת שחקן האופי האהוב ריצ'רד פרנסוורת'. אם כי כולנו יודעים מי גנבה להם את ההצגה. אבל גם לזה נגיע עוד מעט.
אלוהים, יש כל כך הרבה מה להגיד על הסרט הזה שאני לא יודע מאיפה להתחיל.
הכישרונות שמאחורי הסרט גרמו לו לפתוח במקום השני בקופות האמריקאיות (אותו עוקף הלהיט הענק "שכחו אותי בבית" אז זה לא חוכמה) ומתקציב משוער של 20 מיליון דולר הכניס פי שלוש מזה. גם הביקורות נעמדו לצדו, ואפשר לומר שזאת הפעם הראשונה שזה קרה לסרט קינגי מאז 1986. אתם זוכרים איזה סרט על פי קינג יצא ב-1986, נכון?

הדבר הנכון בשלב הזה של הפרק יהיה לתאר את עלילתו, אבל יש משהו אחד שאני חייב לעשות לפני, עכשיו כשראיתי את הסרט שוב לקראת הכתיבה, כי אני לא יכול להתאפק: "מיזרי" הוא, לסוגו, מאסטרפיס. פשוט סרט ענק. לא הגיוני בכלל עם איזו מערכת רתמות ומגבלות מהודקת הדבר הזה נעשה, ואיך הוא ניצל כל אלמנט שברשותו לייצר סרט שמרגיש עצום, מותח בכל שנייה, מספק כמה מההופעות הנפלאות ביותר בתולדות קולנוע הז'אנר, וטומן בחובו התפתחות עלילתית והבנה קולנועית שלא הייתה מביישת את היצ'קוק. הסרט הזה הוא בית ספר לבימוי וכתיבה, הוא מחזיק יותר מצפייה אחת, כמות הסצנות הבלתי נשכחות שנוכחות בשעה וארבעים שלו היא לא הגיונית, והוא פשוט הנאה צרופה גם ברגעים בהם אי אפשר להסתכל על המסך מרוב חרדה ואימה.
טוב, הוצאתי את זה. בואו נחזור לעובדות.

הסיפור של "מיזרי" מתחיל כאשר פול שלדון (ג'יימס קאן) מסיים לכתוב את ספרו החדש והאישי ביותר. את הונו הוא עשה בזכות סדרת רומנים רומנטיים בכיכובה של דמות בשם מיזרי צ'סטיין, שהיו ללהיטים והפכו אותו לאחד הסופרים הפופולריים ביותר. אבל שלדון יודע שהספרים האלו הם זבל, ולכן החליט להיות נאמן לעצמו – בספר האחרון בסדרה הוא הרג את מיזרי, ועכשיו סוף סוף כתב את מה שהוא מחזיק כיצירת המופת שלו.
שלדון מסיים את הכתיבה בבית מלון בקולרדו החורפית, ואחרי שהוא משלים את הטקס הקבוע שלו (בקבוק יין וסיגר) הוא יוצא חזרה לניו יורק, שם יוכל להשיק את הספר האחרון של מיזרי העומד לצאת לחנויות ולהניח את הפרק הזה של הקריירה שלו מאחוריו. בדרך תופסת אותו סופה קשה, והוא מאבד שליטה על הרכב ומתרסק בשולי הדרך. אבל, ישתבח שמו, רגע לפני שהוא נופח את נשמתו, הוא ניצל ונלקח משם. אלו בערך 7 הדקות הראשונות של הסרט.
הוא מתעורר במיטה זרה ושם מתגלה זהות המושיע שלו – אנני ווילקס (קאת'י בייטס), שעוד לפני שהוא פוקח את עיניו היא אומרת לו את המשפט התמים שעד סוף הסרט יהפוך להיות אחד המצמררים ביותר בתולדות הקולנוע: "אני מעריצה מספר אחת שלך". אמנם לא לגמרי ברור עד כמה יד המקרה גרמה לאנני להיות שם בעת התאונה של שלדון, אבל הוא מודה למזלו הטוב. ווילקס, אחות רחמנייה לשעבר, מספרת לו ששתי רגליו נחבלו קשות בתאונה, והיא סועדת אותו עד שקווי הטלפון שנפלו בגלל הסערה יחזרו לתפקד, וברגע שהדרכים יתפנו היא תיקח אותו לבית החולים שם כבר מחכים לו. תוך שתי סצנות נבין שזה שקר מוחלט, אם כי הידיעה שאנחנו בסרט על פי סטיבן קינג כבר מערערת לנו את תחושת הביטחון עוד לפני זה.
על אף הפיתוי, לא אמשיך לפרט מה קורה החל מנקודה זו כי אני לא רוצה להרוס לאף אחד את החוויה. רק אגיד ששלדון מבין די מהר שהוא חייב להימלט משם ושהאנני הזו, אם להשתמש במילותיו של שלום חנוך, משוגעת על כל הראש היא. עד תום הסרט אנחנו נעבור עם שלדון כמה רגעים מורטי עצבים, כאלו שיכאיבו לנו פיזית בגוף, ונגלה מה במאי מוכשר יכול לעשות מסרט ששבעים אחוז ממנו הוא שני אנשים בחדר.

מה שהופך את העיבוד של גולדסמן לבאמת יוצא דופן זה שהוא אמנם יצר לעצמו נסיבות מקלות ובניגוד למקור הכתוב כן יוצא החוצה מהדירה המבודדת לטובת סיפור משנה שהוא רקח על השריף שמחפש את שלדון (בזמן שהספר כמעט כולו בתוך הבית, להוציא הזיות וזיכרונות של הסופר), אבל עשה את זה בצורה כל כך מוצלחת שאי אפשר שלא להעריך את זה. הרגעים שאינם כוללים את שלדון ואנני מובלים על ידי ריצ'רד פרנסוורת' (שמוכר בעיקר בזכות המועמדות לאוסקר השנייה שלו על "סיפור פשוט" של דיויד לינץ', שיצא בשנת 1999, שנה לפני שלקח את חייו בגיל 80) שבונה דמות מעולה, חכמה ומצחיקה.
התסריט גם מקל במעט על המתרחש בספר, שהוא יצירה קיצונית ומטרידה הרבה יותר ממה שהגיע למסך. אם חשבתם שסצנת הפטיש היא בלתי אפשרית, דעו שבספר מדובר בגרזן ולהביור, והדברים שעובר שלדון איומים עשרות מונים. בואו רק נגיד שהוא לא מגיע לסוף הספר עם עשר אצבעות.

גדולתו של "מיזרי" בכך שמעבר לסיפור מתח מצטיין, הוא גם יכול להיתפס כסיפור מרתק על התמכרות והתמודדות, כאשר מיזרי מייצגת את ההתמכרות ואנני את הכוח האפל שלא מאפשר להתרחק ממנה. זה גם סרט על היחס בין אמנים והמעריצים שלהם, שלעיתים כל כך מתחברים ליצירות שהם מרגישים שיש להם חזקה עליהן ומאמינים שמגיע להם גם את נפשו של היוצר, וגם בחינה מרתקת של מערכת יחסים מתעללת. הקולנוע המיומן של ריינר הוא רק קביים של סיפור רב רבדים על בן אדם במשבר, וזה מה שגורם לרוב סרטי ז'אנר להיות קלאסיקות.

אבל האמת היא שהדבר שבאמת הפך את "מיזרי" לאייקוני הוא הופעתה של קאת'י בייטס, זאת שעשתה מ"מיזרי" זוכה אוסקר. האמת שאני עד היום בהלם שהיא הצליחה לקחת את פרס השחקנית הטובה ביותר של 1990, ולא בגלל שזו לא הופעה מושלמת וקשה להדהים לביצוע, אלא בגלל שזה רחוק מלהיות כוס התה של האקדמיה. "מיזרי" לא היה מועמד לקטגוריות נוספות אז לא הייתה לא תמיכה רחבה במיוחד, ועדיין בייטס הלא מוכרת בתפקיד מעורר פלצות הביסה את הכוכבת הכי גדולה של אותה תקופה ג'וליה רוברטס ("אישה יפה") ושלוש מהשחקניות המהוללות ביותר של אותן שנים: אנג'ליקה יוסטון ("הנוכלים"), מריל סטריפ ("גלויות מהקצה") וג'ואן וודווארד ("מר וגברת ברידג'").
בייטס תהיה מועמדת שוב פעמיים נוספות ללא זכייה ("צבעי השלטון" ו"אודות שמידט"), תגלם באופן מושלם דמות נוספת על פי קינג ב"חשדות מן העבר", ולאחר כמות מרשימה של תפקידי משנה היא תעבור בעשור הראשון לעולם הטלוויזיה ותהיה אורחת כמעט קבועה בפרסי האמי: החל מ-2010 היא תהיה מועמדת כמעט בכל שנה ללא הפסקה, בזכות הופעותיה ב"החוק של הארי" והסדרה שהחזירה אותה חזרה למרכז מעגל ההערצה "אימה אמריקאית", שעל הופעתה המפוארת בעונה השלישית זכתה באמי השני שלה.

ההוריקן שהוא קאת'י בייטס ב"מיזרי" לקח את תשומת הלב מקאן ופרנסוורת', כאשר מצד אחד הגיוני מאוד, ומאידך בכל זאת מצער. ג'יימס קאן קיבל גם הוא תפקיד לא פשוט, בטח בהתחשב בכך שהוא מאוד מוגבל בתנועה, אבל הוא בכל זאת בורא דמות מאוד ספציפית וגם מעביר את החרדה והסכנה מבלי לגלוש להיסטריה. זה בהחלט מבאס שהוא לא זכה לשום איזכור בעונת הפרסים של 1990 על הופעתו. יותר מכך, שנה לאחר מכן שוב יככב בסרט לצד מישהי שתתפוס לו את כל תשומת הלב ותגיע עד לאוסקר כשהוא יוותר בתפקיד השושבינה – הפעם זו תהיה בט מידלר ב"היום, אתמול ולנצח". קאן נצפה מאז בעשרות סרטים, ואפילו סידר לנו דור המשך חביב להפליא בדמות בנו, סקוט קאן ("אושן 11", "הפמליה").

"מיזרי" הוא גם אחד מ-17 ספרי סטיבן קינג שהספקתי לקרוא בימי חיי, והוא ללא ספק אחד הטובים שבהם כך שאני ממליץ מאוד לקרוא אותו, לפני או אחרי הצפייה בסרט. עוד משהו שאני לא יכול לסיים את הסקירה הזו בלעדיו, היא לספר שהספר זכה גם לעיבוד בימתי בלונדון ואז בברודווי, כאשר שני השחקנים הראשיים היו לא אחר מאשר ברוס וויליס כשלדון, ולורי מטקאלף ("ליידי בירד") כאנני, תפקיד עליו הייתה מועמדת לטוני.

בהמשך הקרוב מאוד של פרויקט כל סרטי סטיבן קינג כמה מספריו האהובים ביותר יהפכו לסרטים מאכזבים למדי וסמכו עלי שאהיה שם בכל אחד מהם, עד שבאמצע שנות התשעים יגיע הסרט שלא מעט מחזיקים ממנו, שימו לב לזה, הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם. לא פחות.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "מיזרי" (1990)
4. "אני והחבר'ה" (1986)
5. "בית קברות לחיות" (1989)
6. "סילבר בולט" (1985)
7. "בהילוך רצחני" (1986)
8. "קוז'ו" (1983)
9. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
10. "הנרדף" (1987)
11. "כריסטין" (1983)
12. "קריפשואו 2" (1987)
13. "יורקת האש" (1984)
14. "ילדי התירס" (1984)
15. "משמרת בית הקברות" (1990)
16. "קריפשואו" (1982)
17. "עין החתול" (1985)