הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "אחי, איפה אתה?"

האחים ג׳ואל ואיתן כהן הם מלכי הסקרים ברשת בכלל וגם בישראל, אחרי ניצחון צמוד בסינמונדיאל של עין הדג. בינתיים בסדרת הפוסטים השולית שלי, אחרי שבשני הפרקים הקודמים בפרויקט דנתי בשתי יצירות שהן אולי המזוהות והאהודות ביותר של הכהנים, כעת אני מגיע לסרט שייתכן ומעט נשכח עם השנים – ״אחי, איפה אתה?״ (?O Brother, Where Art Thou) זה לא מפני שהוא לא היה מהותי ואפילו חדשני מכמה בחינות, אלא משום שדומה כי המעמד הפולחני חמק ממנו באופן יחסי עבור צמד היוצרים, שרוב הסרטים שלהם נהנים מסוג כלשהו של פולחן.

הרקע לסרט

כתוביות הפתיחה מבשרות כי בפעם הראשונה, האחים כהן לא התבססו על תסריט מקורי אלא עיבדו יצירה קיימת, ועוד יצירה קאנונית במיוחד: ״האודיסיאה״ של הומרוס, יצירה שיש שרואים בה את נקודת היסוד לתרבות המערבית, שירה אפית שהיא מהיפות ומהמשפיעות שאי פעם נכתבו והבסיס לכל סיפור מסע שנכתב או צולם אחריה. היצירה הזו כל כך מפורסמת עד שהאחים כהן לא ראו כל צורך לקרוא אותה לפני כתיבת הסרט. ניתן לראות בקרדיט הזה סוג של בדיחה: אומנם ההרמזים להומרוס ברורים לאורך היצירה בדברים כמו שמות הדמויות, הבחירה בסיפור מסע וגם בווריאציות על כמה אירועים מן המקור הספרותי (לא בסדר ההתרחשות שלהם ולא תמיד באותו הקשר), אבל באמת ש״ביג ליבובסקי״ היה קרוב לא פחות לשינה הגדולה של ריימונד צ'אנדלר. המטרה כאן הייתה פחות לעבד בצורה ישירה ויותר לשלב בין הסיפור הקלאסי לסוג של מיתולוגיה אמריקאית – הדרום בשנות השפל הכלכלי הגדול. שנות השלושים כפי שהם השתמרו בזיכרון האמריקאי הם מוטיב חשוב בסרט לא פחות מן המסע.  אבל על כל זאת ארחיב בחלק הבא.

מן הצד הכלכלי, החברה הבריטית פוליגרם אשר נתנה לאחים כהן יד חופשית בתור המפיקה של שני הסרטים הקודמים, נקלעה לקשיים ונמכרה לתאגיד יוניברסל, בעיקר בגלל מחלקת המוזיקה. כתוצאה מכך חברת ההפקה של החברה, ״וורקינג טיטל פילמס״ נמכרה גם היא ליוניברסל (מאז החברה גדלה והפכה לכוח מהותי אף יותר בשוק הקולנוע החצי-עצמאי, לא תמיד נאמנה ליוניברסל). עבור האחים כהן הדבר לא שינה הרבה, כל עוד הסרט נותר עם תקציב בסדר גודל בינוני (כלומר תקציב שמספיק ל-10 עד 20 סרטים ישראלים לפחות) והם זוכים לחופש אמנותי.

אם בסרט הקודם עבדו עם אחים כהן עם ג'ף ברידג'ס, כוכב קולנוע שמעמדו היה אז בירידה, העבודה עם ג'ורג' קלוני בסרט הזה מסמנת שיתוף פעולה עם כוכב קולנוע ענק בשלב בו הקריירה שלו נמצאת בנקודת זינוק. קלוני כבר היה אחד מכוכבי הטלוויזיה הכי גדולים בעולם כאשר האחים כהן הציעו לו את התסריט, אבל בשנות התשעים טלוויזיה נחשבה נחותה לעומת הקולנוע. הניסיונות להפוך אותו לכוכב קולנוע שובר קופות זכו להצלחה בינונית כמו ב״פיסמייקר״ או הפכו לקטסטרופה כמו ״באטמן ורובין״. קלוני בנה את עצמו מחדש דרך קולנוע עצמאי כמו ״הקו האדום״ של טרנס מאליק ובעיקר הופעה קומית-דרמטית בסרט הפעולה של סטיבן סודרברג ״רומן לא חוקי״. האחרון שכנע את האחים כהן כי קלוני הוא הליהוק המושלם לסרטם. השחקן הסכים להשתתף בלי לקרוא את התסריט ושיתף מאז פעולה עוד מספר פעמים עם האחים כהן, גם כאשר הפך לכוכב גדול הרבה יותר.

בתפקיד השני בגודלו בסרט, מי שמלווה את הגיבור לכל האורך, משחק טים בלייק נלסון. זו הפעם הראשונה שלו אצל האחים כהן, בסוג של תפקיד פריצה, אף כי גם הוא היה ב״הקו האדום״ של מאליק בתפקיד קטן. תפקידים אחרים נכתבו עבור שחקנים ספציפיים ששבו לעבוד עם האחים כהן – בראש בראשונה ג'ון טורטורו בתפקיד המלווה הנוסף. אבל גם ג'ון גודמן, הולי האנטר, צ'ארלס דורנינג ומייקל באדאלוקו שבו לשתף פעולה בתפקידים אשר תואמים היטב את המידות שלהם.

אולם, הסרט הזה לא נזכר בזכות הקאסט המוצלח, אלא דרך שני היבטים אחרים אשר הופכים אותו לבעל חשיבות תרבותית. למעשה, זהו כנראה הסרט היחיד של האחים כהן שניתן לומר כי הוא פורץ דרך מבחינת הטכנולוגיה. האחים כהן רצו שהסרט יהיה צבעוני אבל דומה לצילומי הספייה שמזוהים עם תקופת התרחשות העלילה, שהסרט יותר תחושה של אבק וגוונים כתומים. הצלם הקבוע שלהם, רוג'ר דיקינס, לא ממש ידע כיצד לעשות זאת, בעיקר בגלל שאתרי הצילום של הסרט בראשית הקיץ במיסיסיפי היו ירוקים באופן בולט. הוא ידע כי תיקוני צבע בשיטה המסורתית לא יספקו את התוצאה. לכן, הצלם והבמאים בחרו לעבוד עם צילום בפילם אבל תיקון צבע בשיטה דיגיטלית, תוך שלפני הצילומים הצלם הכיר את שיטת העבודה עם הטכנולוגיה החדשה-יחסית ובנה את התאורה בהתאם. התוצאה היא סרט מרהיב בעל גוון כתום-צהוב ומראה מאובק, אשר בפתיחה ממש עובר משחור לבן לספייה ואז לסוג של צבע לא בדיוק ריאליסטי.

זה לא היה הסרט הראשון שנעשה בו שימוש בתיקון צבעים דיגיטלי, אבל כן הסרט הראשון בו הדבר נעשה על מנת לעצב את המראה ולא להשיג אפקטים ספציפיים (כגון שימוש בצבע ובשחור לבן בדרגות שונות בסרט ״פלזנטוויל״) וגם הסרט הראשון בו כל פריים עבר תיקון צבע דיגיטלי. בכך הוא למעשה פרץ דרך למה שהוא סוג של סנדרט היום, אם כי התהליך של תיקון צבע דיגיטלי לסרט שצולם (והוקרן) בפילם הוא שונה מן התהליך בו גם הצילום עצמו דיגיטלי. מה גם שתיקוני הצבע בסרט זה הם מאסייבים במיוחד. דיקינס היה מועמד לאוסקר על צילום (מועמדות רביעית מתוך 14 עד כה) במה שמסמל קביעה של במאי הצילום כאחראי על עיצוב הפריים, גם כאשר חלק ניכר מן העבודה נעשה בחדר העריכה ולא על הסט. האחים כהן סמכו עליו להיות שם על מנת לתקן כל פריים ספציפי. המועמדות הנוספת של הסרט לאוסקר הייתה לתסריט של האחים כהן. הסרט זכה לעוד מספר פרסים קולנועיים וגם השתתף בתחרות בפסטיבל קאן, והוא גם היה הצלחה כלכלית יפה לסרט בסדר גודל בינוני. אבל ההצלחה האמתית הייתה הפסקול שלו.

בפעם הראשונה בסרטי האחים כהן, הקרדיט הראשי למוזיקה אינו לקרטר בורוול (אף כי הוא זה שכתב את מעט המוזיקה המקורית אשר משולבת בסרט) אלא לטי בון בארנט, ששב לספק בחירה של שירים אשר יתאימו לפסקול. הפעם עבודת התחקיר שלו הייתה מקיפה יותר וחזרה אחורה לתקופה פחות מפורסמת במוזיקה: בארנט ליקט שירי פולק שהיו פופולאריים בשנות השלושים, בהן רוב השירים הפופולאריים נכתבו בתקופה קדומה יותר. הוא יצר בסרט תמהיל של סגנונות שונים של מוזיקת עם, לבנה ושחורה כאחד, דתית וחילונית, שירים אשר שימשו פוליטיקאים ושירים אישיים. השירים הוקלטו מחדש (לא על ידי הקאסט ששר אותם בסרט) בעיבודים המשלבים בין התקופה למקצבים קצת יותר מודרניים, באופן אשר עושה כבוד למקור וגם החזיר כמה סגנונות ישנים למצעדים של מוזיקת הקאנטרי. למעשה, פסקול הסרט היה אלבום הקאנטרי הנמכר ביותר של שנת 2001 (הוא יצא קצת אחרי הסרט) וניצב גם בראש מכירת האלבומים הכלכלית בארה"ב. הפסקול זכה בפרסי גראמי לאלבום השנה, פסקול השנה ואם הבנתי נכון עוד שני פרסים ספצייפים יותר. גראמי זה טקס עם הרבה פרסים.

העלילה והז'אנר

נניח רגע לאודיסאה בצד ונפתח את החלק הזה של הפוסט עם סיפור מסע שהאחים כהן מכירים כנראה טוב יותר – מסעו של סאליבן בסרטו של פרסטון סטרג'ס מ-1941 ״מסעות סאליבן״, אחד מן הסרטים הכי טובים שהוליווד יצרה על עצמה ואחד מן הסרטים ההוליוודים הכי טובים נקודה. סטרג'ס, במאי ותסריטאי אשר עבד פחות או יותר רק בקומדיות, יצר סרט על במאי קומדיות בשם ג'ון סאליבן שלא רוצה להפיק עוד קומדיות טיפשיות אלא סרט על האדם הפשוט הסובל, יצירה אפית אשר תיגע במציאות האמריקאית ושמה יהיה ״אחי, איפה אתה?״. בנקודה זו ברצוני לעצור למחאה קצרה על התרגום העברי לסרט – זה אכן תרגום מילולי לשם הסרט, אבל המהות של הכותרת ״?O Brother, Where Art Thou״ היא בעיקר ברמה הלשונית של המילים, רמה שהייתה אראכית וגבוהה מדי כבר בשנות הארבעים בהם נעשה הסרט של סטרג'ס, וגם בשנות השלושים המתוארים בסרטים של האחים כהן. "הו, רעי, אייכה?" היה תרגום נאמן יותר, בנבדל מן השפה העממית של השם העברי הרשמי, אשר חותרת תחת כוונת המקור.

בכל מקרה, בסרטו של סטרג'ס נאמר לבמאי כי הוא אינו מכיר באמת את האדם הפשוט. סאליבן מסכים ומתחזה לנווד בניסיונו לגלות את הנפש האמתית של האדם הפשוט. אחרי כמה ניסיונות כושלים להבין את העניים והעממיים, הוא נעצר ומושלך לשלשלות אסיר. הקשר של המפיקים עמו אובד והוא נערך לחיים בכלא. בסופו של דבר הוא משתחרר בעזרת הברקה תסריטאית שלא אחשוף, אבל בדרך הוא לומד להבין כי מה שבאמת משפר את הרוח של האדם הפשוט אינו סרטים אודותיו, אלא בידור הוליוודי אשר מספק מפלט מן המציאות, מה שמובא אצל סטרג'ס בסרט קצר של וולט דיסני. לכן, בסופו של דבר הבמאי מחליט לא להפיק את התסריט הרציני שלו, שאמור היה להיקרא ״אחי, איפה אתה?״.

ברמה הפשוטה, האחים כהן יוצאים לצלם את הסרט שנגנז לטובת עוד סרט קומי. אולם המצב מורכב יותר: סאליבן הרי רצה לייצר סרט שלא יהיה קומדיה וסרטם של האחים כהן אומנם עוסק באסירים ובאנשים קשי יום, אבל הוא בהחלט קומדיה ואפילו קומדיה מופרכת רוב הזמן. כמו כן, הסרט מתכתב עם מסעו של סאליבן עצמו: למשל בסצנה בה אסירים מובלים לצפייה בקולנוע, או בתפקיד החשוב שמסילות רכבת מגלמות בשני הסרטים.

סרטם של הכהנים עוסק בשלושה אסירים המחוברים בשלשלאות בעודם עובדים בפרך במיסיסיפי. בראשית הסרט הם בורחים בגלל שאחד מהם, יוליסס אוורט מק'ג'יל (המכונה בשמו האמצעי) טוען כי קבר אוצר ליד בית הולדתו ובעוד חמישה ימים סכר חדש יציף את האזור ויטביע את הכסף מתחת למים לנצח. יחד עמו בורחים גם דלמאר ופיט, כל אחד מהם טיפש בצורה הייחודית לו. השלושה עושים את דרכם לעבר האוצר ונפגשים בשורה ארוכה של דמויות, בעודם חומקים משריף שטני אשר רודף אחריהם. הסרט למעשה מורכב מאפיזודות מבודדות אשר לא כולן זוכות להמשך בעוד התנועה לעבר אזור ילדותו של אוורט נמשכת. כפי שמבטיח להם אדם עיוור אשר מניע באיטיות עגלה על פסי רכבת, בסופו של דבר הם מוצאים עושר, אך לא בדרך לה ציפו.

בעימות בין הקולנוע שמספק מפלט מן המציאות לבין קולנוע הוליוודי אשר דן בסוגיות חברתיות, הסרט לא מספק הרמזים רק למקור אחד. הבחירה בשלשלאות אסיר והשימוש בהתעללות באסירים המועברת בחלק מן הזמן תחילה דרך הפסקול היא רפרור לסרט שהוא אולי הסרט החברתי הכי משפיע של שנות השלושים – ״נמלטתי משרשראות האסיר״ (I Am a Fugitive from a Chain Gang), שביים מרווין לירוי בשנת 1932. הסרט עושה שימוש מודגש בסאונד על מנת למחות נגד תנאי המאסר בדרום ארה"ב, בעיבוד לסיפור חייו של אסיר נמלט אמיתי, מה שהפך אותו למקרה נדיר של סרט אשר משנה את המציאות ביותר מדרך אחת – חוקי המאסר השתנו באופן אשר הקטין את ההתעללות הפיזית באסירים והאדם שסיפור חייו שימש השראה לסרט קיבל חנינה על הפשע הזוטר בו הואשם. סרט זה הוא גם במידה רבה הבסיס לסרטי כלא ובריחה מהכלא, ש״אחי, איפה אתה?״ מרפרר לכמה מהם, כאשר הסרט הבולט הנוסף הוא ״המורד״ (Cool Hand Luke) שעימת בין פול ניומן הכוכב למנגנון הדיכוי של הכלא.

הדינמיקה הקומית בין שלושת האסירים מזכירה את "שלושת הסטוג'ס" אשר החלו לייצר את הסרטים הקצרים המפורסמים שלהם בשנות השלושים. במהלך הסרט הגיבורים אף צופים בסרט הנשכח ״מירט ומארג'״ (Myrt and Marge), עיבוד לא מצליח לתכנית רדיו שמיוחד בכך שהיה אחד מן הסרטים האחרונים בהם הסטוג'ס הוצגו כ"טד היילי והסטוג'ס", בטרם היילי נפרד מן המלווים שהפכו להרבה יותר מפורסמים ממנו, כאשר הם מבינים כי הם יכולים להכות ולהשפיל את עצמם לבד בלי העזרה שלו. ההומור של הסטוג'ס נחשב לנמוך ועממי והוא לכאורה מנוגד לתרבות הגבוהה אשר מזוהה עם האודיסאה.

השחזור של שנות השלושים בסרט מתייחס לא רק לתרבות הקולנועית. המראה מנסה לשחזר בעיקר צילומי סטילס מן התקופה ופחות סרטים. כמה מן הדמויות אשר שלושת האסירים הנמלטים פוגשים במסע מבוססות על אנשים אמיתיים – שודד הבנקים ג'ורג' נלסון קרוי על שם שודד בנקים אמיתי באותו שם, כאשר הכינוי" פני תינוק" משותף לשניהם. אלא שנלסון האמיתי נהרג בקרב עם הרשויות ב-1934 ולא נאסר ונשפט ב-1937 כפי שמוצג בסרט. גם הבנייה שלו כדמות עם הפרעה דו-קוטבית ולא כאחד מראשי המאפיה היא וריאציה של הסרט. בעלילת משנה, הסרט מציג מושל מיסיסיפי שפונה אל הקהל במהלך תכנית רדיו. השם הפרטי שלו הוא מנלאוס, אף הכינוי שלו פאפי ושם המשפחה או'דניאל מרמזים על מושל טקסס לי פאפי או'דניאל שהשתמש ברדיו כאמצעי קידום עצמי באופן דומה למתואר בסרט.

במהלך הסרט האסירים שנמצאים בדרכם למציאת אוצר שאחד מהם טוען שהחביא פוגשים מספר דמויות שוב ושוב, כאשר היחיד אשר חובר אליהם ולמעשה הופך לחבר רביעי בהרכב מוזיקלי מאולתר הוא צעיר שחור בשם טומי ג'ונסון, מוזיקאי אפרו-אמריקאי אשר טוען כי מכר את נשמתו לשטן על מנת לנגן היטב בגיטרה. המיתוס הזה מוכר בתרבות האמריקאית דרך המוזיקאי האגדי רוברט ג'ונסון, שהקליט במהלך שנות השלושים ומת צעיר, בטרם הפך לאגדה מוזיקלית עם עליית הרוק שנים אחרי מותו. אולם, מסתבר כי המיתוס על מכירת הנשמה לשטן תמורת נגינה בגיטריה קיים גם לגבי מוזיקאי בשם טומי ג'ונסון (כשם המוזיקאי בסרט) שנשחב גם הוא לאגדת בלוז, אולם הוא קצת פחות ידוע – אף כי טומי נפטר בשנות החמישים, ההקלטות היחידות שלו הם מסוף שנות העשרים, כלומר לפני התקופה המתוארת בסרט. כמו כן, יש לציין כי אין אף עדות שאחד מן הג'ונסונים באמת מכר את נשמתו לשטן, אם כי הגרסה של טומי המקורי לסיפור כנראה הגיע מאחיו של המוזיקאי, בעוד הגרסאות למקור האגדה לגבי רוברט רבות.

המוזיקה הנשמעת בסרט מושפעת קצת מן הבלוז אשר ניגנו האפרו-אמריקאים, אבל רוב השרים הם עיבודים לבנים יותר והם למעשה מקור המשיכה העיקרי של הסרט ומה שמשמר אותו בתודעה. טי בון בארנט אכן מצא דרך להחיות שירים מוכרים יחסית כמו ״You Are My Sunshine״ (שהוקלט במקור ב-1939, אך בסרט מתחייסים אליו כלהיט ישן בשנת 1937) וכמובן הלהיט ״Man of Constant Sorrow״ אשר הופך להיות מקור העושר הלא צפוי של שלישית האסירים. שיר זה חובר בידי דיק בראנט מקנטקי לפני מלחמת העולם הראשונה והולקט לראשונה ב-1928 בידי חברו של המחבר, ארמי ארתור. מאז השיר זכה ללא מעט תחיות וחזרה לשכחה, כאשר בין היתר בוב דילן ורוד סטיוארט הקליטו אותו בתחילת דרכם. אבל עכשיו זה לנצח השיר שג'ורג' קלוני שר בסרט – אם כי קטעי השירה של קלוני דובבו.

זה כמובן משייך את הסרט לז'אנר המוכר של המיוזיקל, אם כי בגרסה הפחות קיצונית שלו לכאורה. כלומר, רוב השירים מושמעים בסרט בצורה דיאגטית, מן הרדיו, בזמן הקלטה או בהופעה מול קהל בשני אירועי בחירות שונים. יש גם מקרים בהם ההמון הוא זה ששר בצורה אמינה, כמו שירה של אסירים או שירה בטקס הטבלה. אין בסרט קטעי ריקוד של ממש, אבל לדעתי יש בו שני קטעים בהם השירה לא ממש ריאליסטית והעמדה יצירתית בהתאם לז'אנר. זה קורה בפעם הראשונה כאשר שלוש סירנות מפתות את הגיבורים ובפעם השנייה כאשר שלושת הגיבורים עומדים להיות מוצאים להורג וחופרי הקברים שרים על גורלם הבלתי נמנע.

כל השירים הללו מייצגים את אמריקה הישנה, אמריקה שהולכת לאיבוד בעקבות המעבר לעולם המודרני המיוצג דרך הסכר שצפוי להגיע. האהבה לשירים היא הצדעה לאותו עבר, דרך שירים אשר המחבר של רבים מהם לא ידוע כיום ובטח לא היה ידוע בזמן אמת, שירים שאנשים הכירו דרך זמרים נודדים ולא דרך הקלטות. אבל לא מדובר בסרט שמונע מנוסטלגיה – ארה"ב עוצבה מחדש בשנות השלושים בגלל המשבר הגדול של השפל הכלכלי אשר משפיע על כל פרט בעלילה. הדרום האמריקאי שהסרט מייצג מובא כאן במלוא הכיעור שלו – אכזריות המשטר לפושעים זוטרים, שחיתות פוליטית, שנאה גזעית שבאה לידי ביטוי לא רק בעצרת של הקו קלוקס קלאן. אף כי הסרט לא עוסק בשום נושא ברציונת גדולה מדי, הוא מציג אומה בוגדנית ואלימה אשר ניצלת בידי שלושה פושעים, מלווים בידי אדם שמוכן היה למכור את נשמתו לשטן. אבל יש בסרט גם גאולה דתית, ביותר מצורה אחת.

גאולה היא משהו אשר מתרחש בסרט מסע וזהו כאמור סרט אשר מצהיר על עצמו כעיבוד לעלילת המסע הבסיסית ביותר. כמו באודיסיאה, גיבור בשם יוליסס (השם הרומי של אודיסאוס) עושה את דרכו חזרה לביתו על מנת להתאחד עם אשתו פנלופה (פני בלבד בסרט), אשר המחזרים שלה (מחזר בודד בסרט זה) עומדים לגזול את רכושו. בדרך, הוא חווה כמה חוויות אשר מתכתבות עם עלילת האודיסאה, אך בצורה לא ישירה. אוורט נלחם באיש בעל עין אחת בעל תאבון בריא בקרב בו נעשה שימוש בעץ ככלי נשק, אך במקור הספרותי אודיסאוס הוא זה אשר עושה שימוש בעץ והוא מעוור את הקיקלופ, מה שלא קורה בקרב הראשון בניהם וכמעט קורה בקרב השני (ואולי מתרחש לאחר מכן). הוא גם שומע את שירת הסירנות ונותר בחיים, אבל לא בגלל שמצא דרך חכמה לא להתפתות לקולן.

השם השלישי בסרט אשר מתכתב בצורה ישירה עם האודיסאה הוא השם מנלאוס, שמו הפרטי של המושל. אצל הומרוס, מנלאוס הוא מלך ספרטה שחטיפת אשתו הלנה מציתה את המלחמה שמהווה את הבסיס לאליאדה ולאודיסאה. בניגוד לאודיסאוס, בתום המלחמה מנלאוס שב לביתו ומספר לבנו של אודיאוס, טלמכאוס (הדמות השנייה בחשיבותה באודיסאה, שאין לה כל זכר בסרט. שבע הבנות של אוורט מתנהגות בצורה שונה לחלוטין) על מעשי אביו. אולם, מנלאוס פאפי או'דניאל כן מתכתב עם עלילת האודיסאה שכן הוא המושל הבכיר ביותר, זה אשר יכול לחון את הגיבור ועושה זאת לבקשת עמו, בדומה לזאוס במיתוס המקורי. וכמו באודיסאה, לא כל האלים הפחותים בדרגה (למשל השריף/שטן) מקבלים את החנינה.

יש עוד כמה קווי דמיון קטנים יותר, אבל הם ברובם לא ישירים ויותר מהווים וריאציה מאשר עיבוד ישיר. בעיקר, מדובר בשני גיבורים בעלי רקע ואופי שונה: אף כי כל אחד מהם מנהיג את החבורה שלו במחשבה כי הוא החכם ביותר, אוורט בסרט הזה לא שב ממלחמה אלא יושב בכלא על התחזות לעורך דין. ניתן לומר כי הוא מתחזה למנהיג חכם יותר משהוא חכם ובעל תושיה באמת, פרט לכוח הרצון שלו לשוב לביתו.

מעניינת יותר הדרך בה האחים כהן משלבים את הומורוס עצמו ולא רק את כתביו בתוך היצירה. המיתוס של היצירה כולל לא רק את הכתוב בה, אלא גם את זהות המחבר כמשורר נודד עיוור. דמות כזאת של משורר נביא פותחת ומסיימת את הסרט, כאשר בתחילה היא מצהירה על עצמה כחיה בצורה מופשטת (בלי שם ובלי עבודה) ומגלה לגיבורים מה יקרה לאורך כל העלילה. בסיום, אחת מבנותיו של אוורט מביטה לעברה עם סוג של הבנה כי מדובר כמשהו ייחודי וגדול.

מאידך, יש ביצירה גם הומרוס אחר, שכן זה השם אשר ניתן לאחד מן הנבלים בסרט – הומר סטוקס, כאשר האנגלוסכסים מבטאים הומרוס כהומר. הומר של הסרט הוא מנהג קו קולס קלאן אכזרי ולא נאמן, מייצג את כל מה שראוי לצאת נגדו בסרט. האם הוא גם מי שמחבר את היצירה, כלומר הרוע שולט בעולם? או ששמו הוא רק עוד צירוף מקרים? זה אומר שהגיע הזמן לעבור לחלק הבא.

האם יש משמעות?

יותר מכל סרט שיצרו האחים כהן לפניו, הדת מאוד נוכחות לכל אורך היצירה זהו, הן כאמצעי לגאולה והן כאופן הענישה הטוטאלי, החזק יותר מן המוות. אולם השאלה האם הדת הזו היא כלי להבנת חוקיות העולם או להשגת גאולה אמתית אינה חד משמעית. כמו בסרטים אחרים, יש דמות בתוך היצירה בעלת יכולת נבואית ואלוהית לדעת הכל – דמות זו היא עיוור הנע בקו ישר קדימה, נגלה לגיבורים אך לא מתערב. על הגיבורים להחליט בעצמם כיצד לנהוג ובמה להאמין – באל הנוצרי, במיתוסים שקדמו לנצרות, בקידמה, או בשילוב בין הדברים.

שלושת הגיבורים מייצגים שלוש גישות. דלמאר הוא המאמין המוחלט, בכל דבר אשר יאמרו לו ובכל סוג של דת – הוא מאמין כי הטבלה גואלת את חטאיו, מאמין  לנבואה של אדם עיוור, מאמין כי חברו הופך לקרפד. פיט לעומתו פועל בצורה הישרדותית לפי הרגש ולא לפי השכל – הוא לא דן בטבעו של העולם, הוא מגיב למציאות. הוא הראשון להתפתות, הראשון לזעום על אוורט או לבגוד וגם תמיד הראשון להתחרט פעם אחר פעם. סוגיות האמונה באל לא רלוונטית לגביו. הסוגיות הערכיות של מעשיו או מעשי קרוביו וחבריו היא משהו שהוא מעבד רק בדיעבד.

יוליסס אוורט הוא לא רק האיש אשר המסע מהווה עבורו שליחות אישית, הוא גם מתיימר להיות האיש עם הידע. הידע הזה מחבר אותו לקידמה ולמדע, אף על פי שהוא אינו מדען ואף לא למד את המקצועות בהם הוא מתיימר לעסוק. הוא מאמין כי נטישת האמונה ודרכי החיים הישנות הן העתיד וכך הוא מצהיר. הוא מזלזל הן בדיבורים על אפשרות לגאולה והן בקיומו של השטן, כל הסבר שהוא לא הדבר הרציונלי נראה לו כבדיחה או צירוף מקרים. כל זה נכון, כמובן, לאורך כל חייו פרט לרגע בו הוא ניצב בפני המוות. ברגע זה, גם הוא מתפלל כמו אדם דתי, לא רק כמוצא אחרון, אלא בגלל שהייאוש מחזיר אותו להאמין בכך שיש כוח כלשהו המניע את העולם וכוח זה יכול לגאול אותו. באופן אירוני אך מחושב, הכוח אשר גואל אותו קשור לקדמה, בניית סכר היא זו אשר מציפה את ביתו הישן, גואלת אותו ומנצחת את האויב, שהוא אולי רשויות החוק של המדינה ואולי השטן.

אז האם באמת יש אלוהות בעולם הסרט, כוח אשר מניע את הסיפור? הרי כמו בסרטים אחרים של האחים כהן, יש בעולם הסרט דמות אשר יודעת מראש את העלילה, גם אם במקרה היא רק נגלית לגיבורים ולא משנה בפועל את המציאות. מכירת הנפש לשטן (אשר אש תמיד משתקפת בעיניו) מביאה לכישרון רב וגם להצלחה כאמן, ותפילה מובילה לגאולה. יחד עם זאת, הסרט גם מעמיד הסברים אלטרנטיביים והעיוור יכול להיות פשוט הסופר אשר כתב את העלילה המוזרה. גם אם יש בעולם אל, האדם לא יכול להבין אותו ולא יכול לדעת האם הוא ממלא את הציווי שלו – הרי הקו קולס קלאן מאמינים שהם עושים את דברו והם משתמשים בסמלים נוצריים, אחד מהם אף מוכר ספרי תנ"ך.

ה-KKK הם גם ספק פתח לקריאה נוספת של משמעות לתוך היצירה – החשיבות של לעשות את הדבר הנכון מבחינה ערכית ופוליטית. שלושת גיבורי הסרט הם אולי מטומטמים, כל אחד בדרכו, אבל הם מתייחסים לכל בני האדם כשווים ומגלים כבוד כלפי האדם המקופח ביותר בחברה האמריקאית של שנות השלושים. גם אם על הדרך הם מנצלים את הכישרון שלו על מנת לייצר להיטי רדיו של מוזיקה של האדם הלבן, למשל מול מוזיקת הג'אז שכבר הייתה פופולרית בתקופה בה מתרחש הסרט. הדמות של האפרו-אמריקאי בסרט היא לא דמות של ממש, גם היא קרויה על שם אגדת בלוז אמתית. אף כי גם הנביא בסרט הוא בעל צבע עור שחור, הוא הנידח והמנודה בחברה כפי שהוא המספר או האל בסרט. הסיפור שהאחים כהן מספרים בסרט הזה הוא סיפור של הדרום דרך עיניי האדם הלבן וליתר דיוק הגבר הלבן, גם אם המסר שלהם הוא תקין פוליטית וכולל בסופו של דבר לפחות דמות אחת של אישה חזקה אשר עומדת לא פעם על שלה ושהספירה שלה עד שלוש חזקה יותר מכל אל או כללי טבע.

כמו כן, האחים כהן יוצרים סיפור אשר עוסק בטבעו של הסיפור דרך מחווה למספר הסיפורים המיתולוגי של התרבות המערבית ולמספר סיפורים קולנועי אהוד משנות הארבעים. הסרט שלהם הוא לא סרט על האדם הפשוט, אלא סרט על הרצון לספר סיפור על אדם הפשוט, מה שאולי מוביל לכך שערבוב הז'אנרים הוא קיצוני גם ביחס לאחים כהן והז'אנרים עליהם הם גדלו הם ז'אנרים של גברים לבנים. האחים כהן מתייחסים לפוליטיקה כסוג של בדיחה והם לא חתרניים כלפי הז'אנרים בהם הם עוסקים, כך שהם גם משמרים את הקיפוח הלא בהכרח מודע אשר היה קיים גם ביצירות חברתיות בשנות השלושים וגם למעשה בשנת 2000. יחד עם זאת, הסרט גם תוקף הליכה עיוורת אחר עקרונות, כן טוען שמי שיראה אחווה יזכה בגאולה וכן מחייה בדרכו יותר מתרבות דרומית נשכחת אחת. ההנאה והשעשוע תמיד נמצאים בקדמת הבמה עבור האחים כהן, אבל המסר החברתי, כמו גם התהייה לגבי טבעו של העולם, תמיד נוכחת דרך הרמה הלא מודעת.

דירוג הדמויות הבולטות

10. הסירנות (מיה טייט, כריסטי טיילור, מוסטה ואנדר) – הן לא ממש דמויות, אבל היה מפתה להכניס אותם, בין היתר על חשבון ג'וני ג'ונסון שגם הוא לא לגמרי מצליח להיות דמות של ממש.

9. מנלאוס פאפי או'דניאל (צארלס דורנינג)  – דורסני, רוקם מזימות ואנוכי, אולי ייצוג שכל מה שרע בפוליטיקה פרט לכך שיריבו הרבה יותר גרוע. אבל יותר מכך, הוא חם ואוהב.

8. הילד הוגוולופ (קוויין גסאווי) – הילד הוא היחיד אשר גם כאשר הוא נמשך לאלימות ולעימות מול החוק, נותר נאמן לצד שלו.

7. שריף קולי (דניאל ואן ברגן) – יכול להיות גם ידוע בשם "השטן". רודף בכל האמצעים, עם אש אשר תמיד משתקפת במשקפיו במקום היכולת לראות מעט יותר מן המציאות.

6. ג'ורג' "פני תינוק" נלסון (מייקל באדאלוקו) – שימוש מצחיק/רציני ומאוד לא נאמן למציאות בגנגסטר אמיתי על מנת להכניס לסרט הפרעה דו-קוטבית בייצוג הכי קיצוני שלה.

5. פיט הוגוולופ (ג'ון טורטורו) – דווקא בגלל שייתכן והוא החכם בין השלישיה, הוא התמים יותר, הולך למען הטווח הקצר בכל סיטואציה, מלא בזעם לא ברור כלפי מה, תמיד נאמן לעקרונות שלו אחרי שהוא בוגד בהם.

4.  ביג דן (ג'ון גודמן) – קיקלופ מיתולוגי, הישר מן המיתולוגיה של ״ברטון פינק״. מוכר שלוות נפש דרך הספר היחיד בו יש את כל התשובות, אם כי התשובה האמתית היא אלימות.

3. דלמאר או'דונל (טים בלייק נלסון) – לכאורה, אידיוט טוב לב ומלא אמונה. אבל גם יותר מכך, משהו בו מייצג את הקבלה השלמה של הגורל או כל דבר אחר אשר נראה כמציאות: גאולה או מאבק, נצרות או עולם בו סירנות הופכת אנשים לקרפדים.

2. יוליסס אוורט מק'גיל (ג'ורג' קלוני) – מצחיק וטרגי, הגיבור הקלסי המצוי במסע הנצחי להשיג את מה שאבד לו – אישה, משפחה, ג'ל לשיער.

1. פני (הולי האנטר) – לכאורה, מעט מדי זמן מסך עבור מקום ראשון, אבל זו בעצם הדמות אשר מהווה זרז לכל הסרט, בוגדנית ונאמנה בדרכה. הדרך בה האנטר מגלמת גם את המשיכה לאוורט וגם את הרתיעה מן המעשים שלו עוברת בכל פעם בה היא מופיעה. אפשר גם לחבר לדמותה את שבע הבנות אשר לא נוכחות במצעד. חוץ מזה, מקורות יודעי דבר אמרו לי שהיא החליטה וספרה עד שלוש, אז לא נותרה לי עוד ברירה.

דירוג הסצנות הטובות ביותר

10. אנחנו במצב קשה – בפעם הראשונה בה הזרוע השטנית של החוק מאתרת את הנמלטים, התקווה נראית תמיד קלושה. אבל הגאולה תמיד מגיעה ממקומות לא צפויים.

9. ג'ורג נלסון מציע טרמפ – והופך את היציאה מחיי הפשע לדי בלתי אפשרית, שלא לדבר על השנאה שלו לפרות.

8. הקלטת השיר – הזכייה באוצר לא מתרחשת בדרך לה הם ציפו ועוברת דרך בנייה מחדש של המציאות עבור אדם עיוור. כמו כן, שיר נהדר.

7. ג'ורג' נלסון עוזב – אחרי ההיי מגיע הדכאון. זה אפילו לא עבור הכסף, השודד המהולל והאכזר הוא קודם כל אדם הסובל מהפרעה דו-קוטבית.

6. עצרת הקלאן – ברגע של ויכוח גדול, יש איחוד כוחות מחודש למען המטרה הגדולה יותר ועל הדרך גם חיבור בין קווי העלילה השונים והפיכת תופעה איומה למצחיקה בצורה שנראית לא מעליבה כלל.

5. שיעור מכירות מן הקיקלופ – ג'ון גודמן תמיד נהדר כאשר הוא נדרש לדבר הרבה, או לבצע פעולה פיזית (או כל דבר אחר). אבל המאבק הנואש של דלמאר וחוסר היכולת של הגיבור להבין כי האדם החביב שודד אותו מוסיפים לסצנה.

4. המפגש המחודש בקולנוע – שילוב של פיט מנסה להגיד מסר חשוב בכל רם ודלמאר לוחש "חשבנו שאתה קרפד".

3. השיטפון – קודם כל, הסוף הטוב הופך לרגע לסוף הרע המוחלט, דרך עוד נאמבר מוזיקלי סימבולי יותר. אבל אז מגיע הגאולה, רק אחרי שגם הספקן הופך למאמין באל, מגיע האל מן המכונה, ההתערבות האלוהית או הדבר שידענו שצריך לקרות לפי ההיגיון הבריא ומה שנמסר לנו. הכל דרך העמדה יפיפייה והכנסה טבעית של סוראיליזם לעולם הסרט.

2. שירת הסירנות – מעבר לכך שסצנת הפיתוי היא אחד מן הרגעים בהם החריגה של הסרט מן המציאות לטובת המיתוס היא הכי מובהקת ויפה, אחרי רגע הפיתוי מגיע רגע התעוררות אשר כולל העמדה נפלאה של הבגדים הריקים של פיט וכמובן האמונה האיתנה של דלמאר שהוא אכן קרפד.

1. ההופעה החיה – מעבר לכך שזה הרגע בו הסיפור הופך לפתע לסיפור הצלחה, יש כל כך הרבה קווי עלילה במקביל אשר מבוצעים בצורה נהדרת: המהפך הפוליטי המתרחש בין רגע, היכולת של ההמון לחבק דבר שינוי במחלוקת רק כי הוא מענג אמנותית, וההפתעה על פני הגיבורים כאשר הם מבינים כי הם סיפור הצלחה. אבל השיא הוא המבטים המופתעים/מעריצים של פני אשר חושפים את השמחה והאהבה שהיא לא יכולה לבטא במילים.

דירוג משתנה (באמת!) ולא מחייב של סרטי האחים כהן:

1. ברטון פינק
2. ביג לבובסקי
3. פארגו
4. הקפיצה הגדולה
5. צומת מילר
6. רציחות פשוטות
7. אחי, איפה אתה?
8. בייבי אריזונה