• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: מבט בתוכניה והמלצות (ואזהרות) לסרטים שכבר ראינו

7 ביוני 2018 מאת מערכת סריטה

ביום ראשון ייפתח בפעם ה-20 הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, מיסודו של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (כיום ביה״ס טיש). הקשר של סריטה לאירוע הקולנוע הוותיק בישראל שהקדיש עצמו לסרטים קצרים, סטודנטיאלים וגם לא, הולך לא רק אל ראשית ימי הבלוג אלא גם הרבה לפני כן. ראשית דרך עופר, שזהו לא רק מוסד לימודיו אלא גם המקום בו הוא מלמד ועובד עד היום. כיוון שגם אורון עבד בעבר הקרוב בארכיון הסרטים של ביה״ס, אצל ליביו כרמלי שהיה ממקימי הפסטיבל, אפשר לומר שהאהבה שלנו לאירוע הקולנועי לא רק מוצהרת אלא גם ודאי שלא אובייקטיבית. בכל זאת ולגמרי בלי קשר אלינו, הפסטיבל שב ומוכיח את עצמו בכל פעם כמקום נהדר לא רק לצפות בסרטים קצרים שגם להם מגיע המסך הגדול, אלא גם להשלים חורים בהשכלה הקולנועית ולפטפט עם אושיות קולנוע עולמיות שמגיעות להתארח. צמד המנהלים החדש שנכנס השנה לתפקיד (ויפנה את מקומו כמיטב המסורת בעוד שנה) מורכב מאורי אהרון ודניאל אנג׳ל, וזו הזדמנות גם לאחל להם ולצוותם הצלחה במסע.

הפסטיבל יתקיים השנה בין ה-10 וה-16 ביוני, כלומר מיד ברגע שיסתיים בסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע הגאה, ובתקווה שלא ייפגע יתר על המידה מן העיצומים והמחאות של עובדי המקום, המצויים בסכסוך עבודה עם ההנהלה. אירועים והקרנות נוספות מתוכננות במתחמים אחרים ברחבי העיר, למשל אירוע הפתיחה שיתרחש בגן הפסגה ביפו העתיקה, וילווה בהקרנת צמד סרטים קצרים מן המיזם העדיין-חדש של הפסטיבל וקרן גשר, ״קצר על הדרך״, המיועד ליוצרים ויוצרות לפני סרט באורך מלא. אלו הם צמד הסרטים שזכו אשתקד במענק הפקה – ״רחל״ של אור סיני (״אנה״) ו״איך לשחות״ של נעה גוסקוב (״חייל לארג׳״), דואט יוצרות סופר-מסקרן. עוד מתחמים מעוררי עניין הרחוקים מן הסינמטק יהיו מספר ״בתי נרגילה״ בדרום העיר, מקומות בילוי עבור מבקשי המקלט מאריתראה וסודאן שיארחו במהלך השבוע סטודנטים וסטודנטיות לצפייה משותפת.

האורחים מחו״ל הם תמיד אחד הנדבכים היותר חזקים של הפסטיבל, כולם לא רק יציגו מבחר מסרטיהם ויענו על שאלות בסיום כל הקרנה, אלא גם יעבירו כיתות אמן. קרלוס רייגדס יקפוץ משדרות אל תל-אביב כדי להתארח גם בפסטיבל הזה, בו יוקרנו שני סרטים המוארים והמאוחרים ״אור חרישי״ ו״אור לאחר החשכה״. הבמאי הצרפתי ז׳אק אודיאר, שיש שיטענו שהוא השם הגדול שהביא הפסטיבל השנה, יגיע ארצה חמוש ב״ליבי החסיר פעימה״, ״נביא״ ו״חלודה ועצם״, אכן שלוש היצירות החזקות בקריירה שלו (חבל שסרטו החדש ״האחים סיסטרז״ אינו חלק מהליין-אפ). גם הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצו יצוות עם המפיקה ועורכת התסריט סוזנה קיראלי ויקרין את ״יוהאנה״ שהדגים איך הופכים את סיפורה של ז׳אן דארק למחזמר הרבה לפני ברונו דומון, ״האל הלבן״ עתיר הכלבלבים, ו״ירח צדק״ שהוא סרטו המאתגר או המוזר ביותר עד כה. מבין האורחות, המוכרת יותר היא אתינה רייצ׳ל צנגרי היווניה, שתקרין ותדבר על שני סרטיה הארוכים – ״אטנברג״ ו״שבאלייה״. הבמאית הגרמנייה סוניה הייס תעשה את אותו הדבר עם סרטיה ״הדי שניידר תקועה״ ו״מלון מאוד ברוכים הבאים״, לצד מקבץ מסרטיה הקצרים. לכבוד העורכת הרומניה דנה בונסקו יוקרנו ״אנה אהובתי״ של קאלין פטר נצר ו״שלושה חודשים, ארבעה שבועות ויומיים״ של מונג׳יו, ובהגיעו של המפיק האמריקאי אדם מירלס תינתן לקהל הזדמנות לראות על המסך הגדול את הסרט ״אינגריד הולכת מערבה״ של מאט ספייסר.

מלבד הסרטים והאורחים, כל ערב יסתיים בחגיגות ומסיבות כיאה לפסטיבל סטודנטיאלי ברוחו, אבל גם במהלך שעות האור ישנם לא מעט אירועים חובקי פסטיבל. ביניהם שווה לציין קודם כל את ערב ההוקרה למורה האגדי נחמן אינגבר שפורש מהוראה בתום שנת הלימודים הנוכחית, ולאחר מכן את יום העיון ״Life Is Shorts״ המוקדש לאמנות הסרט הקצר ויתקיים השנה תחת הכותרת ״מבקשי מקלט״, אירועי פיצ׳ינג ומפגשי תעשייה, כנסים מקצועיים תחת הכותרת ״הצעד הבא״, מסגרת מיוחדת למדיה דיגיטלית, ואפילו יום שלם שיוקדש לקולנוע ואופנה עם סרטים מכל הזמנים והמינים, שאחד מהם יהיה המלצת הבונוס בסוף הפוסט. בזאת כדאי שנתחיל כבר את הפוסט עצמו, שיכלול לינקים לסרטים שכבר כתבנו עליהם בגוף הטקסט ובעיקר דעות מקוצרות טריות יותר על סרטים שדגמנו לקראת הפסטיבל ובאדיבות היח״צ. שווה להזכיר שזהו רק מדגם, בתקווה שמייצג, ושכל המלצה שלנו יכולה להיקרא כאזהרה לקהל מסויים בבואו לבחור את הסרטים. עם זאת, כיוון שהם מסודרים במקבצים, ביקשנו להבליט את אלה ששווה לבחור משבצת לכבודם. לפרטים מלאים כמו שעות הקרנה וכמובן לכל מידע על כרטיסים רצוי להיעזר באתר הפסטיבל עצמו.

התחרות הבינלאומית

״סמיך ממים״

כמעט 50 סרטי סטודנטים וסטודנטיות מכ-30 מדינות ברחבי העולם מרכיבים את התוכנית העולמית של הפסטיבל השנה, המסגרת בה חברי הבלוג לא ממש מכירים אף סרט מראש בעוד הפסטיבל יכול להתגאות על שסימן במרוצת השנים כמה תלמידי ותלמידות קולנוע ששמם הולך לפניהם כיום. כפי שתוכלו להתרשם, יש גם סרטים ישראליים במסגרת זו, למרות שיש אחת המיועדת רק להם ועליה בהמשך.

בריטי מכורח המציאות

הסרט הזה הוא הפקה של בית הספר קולומביה בניו יורק, אבל הוא בריטי (ליתר דיוק סקוטי) הם בנושא והן בסגנון. הסרט עוקב אחר יומיים בחיי משפחה סקוטית מן המעמד הבינוני נמוך, לקראת ההצבעה הגורלית לגבי יציאת בריטניה מהאיחוד האירופאי. אב המשפחה הוא לאומן פרוטסטנטי התומך בהיפרדות ויוצא להפגין. דומה כי האם מקבלת את השקפת עולמו, לפחות בשתיקה. לבני הזוג יש גם בן אשר כמעט אינו נראה בסרט ודומה כי הוא מנסה לא לנהל מגע ישיר עם הוריו, מסיבות שהקהל יכול לנחש אם הן פוליטיות או לאו. האווירה הציבורית של חשש ממהגרים עוברת בסרט ברקע, תוך שדומה כי האם, שהיא הדמות המרכזית, מנסה לחמוק מלבטא את דעתה באופן ישיר.
כל יום מסתיים בסוג של מסיבה – ביום הראשון מסיבה בפאב בה האם רוקדת, ביום השני מסיבה עם חברים בבית בה האם מתבקשת לשיר לפני הקהל. אולם בשני המקרים יש גם לא מעט דברים המתרחשים מתחת לפני השטח. הבמאי שון דאן נע בסרט בין סגנון ריאליסטי המתבונן גם בדברים הקורים לצד העלילה הראשית לרגעים קצרים של שפה קולנועית אקספרסיוניסטית מרשימה, בעודו משלב בין לספר הרבה על הדינמיקה במשפחה דרך הפעולות לבין אי-חשיפה מלאה של הנרטיב. מי שמככבת בסרט היא השחקנית קייט דיקי הזכורה בעיקר מסרטה של אנדראה ארנולד ״דרך אדומה״. דיקי היא שחקנית נהדרת ולדעתי הסרט מתכתב עם תפקידה המפורסם בדרך המעניקה לו רובד נוסף.
(עופר ליברגל)

בתי

הסרט הפולני הזה מתחיל באב אשר אוסף עוגת יום הולדת עבור בתו בת ה-16, רגע לפני שהקונדיטוריה נסגרת. פתיחה זו מצולמת מרחוק, בסגנון שונה מיתר הסרט הן מבחינת הדרך בה נבנה המתח ונחשף הנרטיב והן מבחינת הטון של היצירה. היא באה ללמד את הקהל משהו על השגרה של הגיבור – הוא מגדל את בתו לבד אבל עיסוקיו האחרים לא מאפשרים לו להיות תמיד לידה והוא נאלץ להספיק דברים ברגע האחרון, גם ביום הולדתה. אולם, מה שיתגלה לו באותו יום הולדת ישנה את הפוקוס בחייו: מאב שלא תמיד יכול להיות שם עבור בתו, הוא הופך לאיש היחיד אשר נמצא שם עבורה ברגע של משבר.
הרגע גם דורש ממנו להפוך לסוג אחר של הורה – מהורה גאה והוא הופך למגן על כבודה של בתו ולמחפש צדק במערכת אשר לא מקבלת את הגרסה של בתו לאירועים אשר גרמו לה לטראומה, מערכת אשר נוח לה לראות בה נערה סוררת ולא קורבן, לפחות כל עוד אין ההוכחה. האב, אשר ייתכן והוא גם מרגיש אשמה על כך שלא הגן על בתו, מקבל את גרסתה מבלי לערער, תוך ביטול עצמי ותוך חציית גבולות החוק. ההתמקדות של הבמאית מארה תמקוביץ' היא באב, אך גם הבת עוברת תהליך התבגרות, ולא רק נוכח האירוע הכואב אשר משליך על כל סרט. אולי בגלל המסע שעובר האב, היא עוברת לשלב שבו גם היא צריכה לדאוג לו ולטפל בו, כפי שהוא ניסה, לא תמיד בהצלחה, להיות שם עבורה. בהתאם למסורת של סרטי הסטודנטים הפולניים, הצילום מתגלה כמעלה נוספת.
(ע.ל.)

דיינו

סרטה של נעמי מרוז מביה״ס טיש מתרחש בערב פסח ומשתמש בחג היציאה מעבדות לחירות של העם היהודי כביטוי ליציאה אישית לחירות. הדמות הראשית בסרט, גבי, מפנה את בגדיה ורכושה מן הדירה של בן זוגה בתחילת הסרט והיא מצויה כעת ללא כבלים. אמה מצויה בחו"ל ואת ליל הסדר היא מבלה בחברת משפחה של חברה, בלי קשר של ממש. אבל דווקא בחירות הזו, דומה כי אין לה די והיא מנסה לבחון בדרכים שונות את המקומות בהם היא כן יכולה להתחבר למשהו שמעבר לחירות האישית שלה, או למה שהיא לכאורה חירות. בניגוד לשיר ״דיינו״ אשר חוזר יותר מפעם אחת בסרט, דומה כי עבורה, גם אם היא תקבל את כל מי שהיא שואפת לו לא היה בכך די. הסרט מצייר דיוקן כואב של הדרך בה אירועים בודדים יכולים לתת ביטוי לתחושת אובדן, להיעדר כיוון גם כאשר נדמה כי יש לגיבורה יותר מרשת תומכת אחת בחופש שהיא לכאורה מבקשת לעצמה.
(ע.ל.)

סמיך ממים

קים היא קיקבוקסרית מקצועית והדבר ניכר גם בפציעות בגופה החטוב וגם בכל אורח חייה – דומה כי מערכת היחסים שלה עם הגבר בחייה מתנהלת כמו קרב ולא כמו סיפור אהבה שוויוני. הוא זה המחזר אחריה, אך ביציאה לבילוי, דומה כי הוא מעדיף להיראות בציבור בחברת נשים "נשיות" יותר, גם במחיר שבו היא רואה את חוסר נאמנותו. הדבר מוציא את הזעם מקים וגם מעלה את השאלה האם הדבר לא יפר את האיזון שלה כספורטאית, אשר צריכה לשמור את הזעם שלה לזירה.
הבמאי ההולנדי לאראס ריינסטאר מייצר סרט שהוא בעיקר דיוקן של דמות אשר קרועה בין הרצון למערכת רגשית מורכבת לבין הספורט ממוקד המטרה. גם שהוא מראה מין או קטע שיחה, הסרט מרגיש כמו אימון סיזיפי או קרב – דבר אשר ייתכן וקצת נופל לקלישאות של סרטים על ספורטאיות. כך שחווית הצפייה בסרט לא הייתה עבורי ייחודית במיוחד לאורך רוב הצפייה, אף על פי שכל הדברים בו מבוצעים היטב. אולם, יש רגעים בהם הסרט מתרומם וזה קורה בזכות הפנים הנחושות, הפצועות והפגיעות של השחקנית הראשית מילו ואן דויינבובן.
(ע.ל.)

פישי

סרט האנימציה האמריקאי הזה, שביים ג'ו סולסנטי, משתמש במיתוס של בתולת ים על מנת לערוך דיון עכשווי במיניות ובפחד הגברי מפני מיניות נזילה. הדבר למעשה נוכח גם במיתוס בתולת הים שנתפסת כסוג של פנטזיה גברית. בסרט, מלח גברי קשוח מושלך לים ונאלץ להתמודד עם כוח חזק ממנו, אשר מנסה להגדיר אותו ואת הגבריות שלו מחדש. הסרט הזה בנוי כסיוט, אבל הוא למעשה עוסק במשהו אחר לגמרי, מה שמקנה לו עוצמה רגשית.
(ע.ל.)

רעב

בפאב שכונתי זעיר בסרביה, מהסוג שבו במקום מכונת תקליטים יש נגן אקורדיון שמקבל בקשות מהקהל, מתרחשת כל עלילת סרטה של תמרה טודורוביץ׳ מהפקולטה לאמנויות הדרמה. בשנייה שנכנסת אל המקום מי שתהיה הדמות הראשית, צעירה מאופרת בכבדות בשם מיליצה, ברורים שני דברים באופן מיידי: היא באה לחפש צרות וכנראה שזה לא ייגמר טוב. אחרי תדלוק אצל הברמנית היא ניגשת אל מטרתה, גבר נשוי בשם מילאן שמימש את העניין שלו בה לפני כחודש אך אינו מעוניין עוד. הערב הופך למשחק פיתוי שנהיה לתחרות השפלות נטולת מנצחים.
אבל הכיוון אליו הולכת העלילה, שכאמור מתבטא באופן בלתי מרומז עוד ברגע בו מוצגת הדמות הנשית שתניע את המהלכים, אינו העיקר בסרט. אחרי שלכד את העניין מצד הצופים הוא הופך אותם ללכודים בפאב יחד עם יתר השתיינים והבליינים, שבעל כורחם נעשים לצופים בטקס החיזור/משחקי שליטה והפגנת כוח המתנהל מולם. למרות שאפשר להניח על פי גודל הפאב כי כולם מכירים את כולם, הזוג המרכזי בוחר בו כזירה אינטימית לבחינה מחודשת של מערכת היחסים, כמו כל זוג שפוצח בריב במקום ציבורי והופך אותו לחלל הפרטי שלו. העניין נשמר כיוון שלא לגמרי ברור עד כמה רחוק ילכו הסרט וגיבוריו ומחזיק לכל אורך הסרט. זאת למרות כמה החלטות אמנותיות שבלוניות (אין סיבה שהמצלמה תרעד גם כששתי דמויות יושבות לשולחן ועדיין לא באמת החלו בשתייה) ובזכות המוטיבים הכלביים, החל מן הרעב שמגולם גם בשיר המתנגן ברקע ועד הקולר שעונדת הגיבורה.
(אורון שמיר)

התחרות הישראלית

״הגברים שמעבר לגדר״

ממש כמו במסגרת הבינלאומית, רק נציגי בתי ספר לקולנוע משתתפים כאן, אבל הפעם כולם מישראל. ביניהם אפשר למצוא סרטים שכבר סקרנו בעבר בבלוג, דוגמת ״תמונת משפחתי בשנתי הי״ג״, זוכה פסטיבל ירושלים מאת אמרי דקל-קדוש, שגם ינסה את מזלו בתחרות פרסי אופיר ממש במקביל לפסטיבל. על עוד כמה וכמה סרטים בולטים אפשר לקרוא ממש כאן בהמשך, ונתחיל עם זוכה נוסף של פסטיבל גדול.

אב ובנו

זוכה תחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל דוקאביב אשר ננעל לא מכבר, הוא הסרט על בן אשר לא מצליח להשתחרר מאביו. צמד הגיבורים הם עולים מברית המועצות המתפרנסים מצילום דרשות דתיות אשר מעביר האב. במקביל, הבן מנסה למצוא לעצמו שידוך בעולם השידוכים הדתי-לאומי/חרדי, אך הקשר שלו לאביו וצדדים נוספים באישיות שלו גורמים לכך כי הוא גמלוני למדי במפגש עם נשים, מה שהופך אותו לרווק מזדקן, אך גם מלא תקווה ואמונה.
יש בסרטו של הלל ראטה מביה״ס מעלה משהו מרומם באופן בו הוא מביט בחיבה על הגיבור הראשי שלו, אשר מנסה שוב ושוב דברים אשר כקהל אנו מרגישים שלא יעבדו. לצד הכבוד הניכר לדמות בסרט, יש גם משהו קשה במבט הממושך בחיים אשר לא לגמרי התממשו. הסרט הרגיש לי מעט ארוך מדי תוך שהוא חוזר על סצנות דומות, אבל ייתכן וזו הייתה חלק מן הכוונה של היוצר: לייצר וריאציות שונות על הכישלון, מתוך מטרה להעצים את ההערצה לתקווה.
(עופר ליברגל)

הגברים שמעבר לגדר

סרטה של אינס מולדובסקי מבצלאל מבוסס על ביצוע מוקפד ויעיל של רעיון פשוט אחד: ניסיון של הבמאית לפגוש באתרי היכרויות גברים פלסטינים. היא מתעדת את השיחות עמם ברשת, בטלפון או פנים מול פנים, לצד תיעוד של הדרך שעליה לעבור מתל אביב לגדה, מעבר לגדר ההפרדה. הסרט מעלה שאלות לגבי מספר סוגיות – יחסי ישראל-פלסטין, יחסים גברים-נשים ויחסי היצירה מול החיים האמתיים, כאשר דומה כי הבמאית הופכת את הדבר האינטימי ביותר בחייה לכלי אמנותי.
מערכת יחסי הכוחות בכל אחד מן הסוגיות הללו זוכה לטיפול מגוון תוך שינוי בדינמיקה, דבר אשר עולה מדרגה ברגעים הרבים בהם קיים מאבק כוח בין הנושאים השונים: הרומנטי מול הלאומי, מאבק מגדרי מול נוכחות הכיבוש. בד בבד, הבמאית מראה תמונה אנושית מגוונת של הגברים אשר רוצים להכיר אותה או לנהל עמה רומן ודרך ההבדלים בניהם ניתן גם ללמוד כי לא ניתן לבודד את האוכלוסייה הגדולה לכמה מייצגים, כאשר דומה כי אפילו הבמאית עצמה לא תמיד בטוחה עד כמה היא מצליחה לבטא את עצמה בדברים אותם היא אומרת, אולי גם בחומרים אותם היא מצלמת. אין אני אומר דברים אלו בגנות הסרט: הגוון האמביוולנטי הוא חלק מכוחו של הסרט מעורר המחשבה וההתפעלות הזה.
(ע.ל.)

הדב

כשגיבורת סרט האנימציה הקצר והנהדר הזה רוכסת את מעילה ולוקחת נשימה לפני שהיא עומדת להיכנס בשערי ביתה שלה, ברור שהיא עוטה שריון ואולי אפילו מתכוננת לקרב. מה שמפתיע הוא שפעולת ההצטנפות וההתכנסות נועדה דווקא להגן עליה מפני איום פיזי, שכן הטמפרטורה בבית קרובה לאפס. ככה זה כשעל הספה בסלון מחכה לה דה קוטב עצום במקום אביה, הצופה בלאות בטלוויזיה ונראה שמח עם שובה של בתו הביתה. הדב מדבר רוסית ומעלה זכרונות מן המקום הקר ומלא הדגים אליו הוא מתגעגע, בעוד הבת שותקת – עד שאינה יכולה עוד.
על הזיכרון המריר-מתוק הזה, העוסק בעצמו בזיכרון ובערגה שעלולה להוביל להתעלמות מן ההווה בכל מובן, אחראית דורין שוורצמן מבצלאל. בעזרת שילוב בין אנימציית רקעים מוקפדת ועתירת פרטים, דמויות תלת-מימדיות הנראות תלושות מסביבתן וגם צילומים המרצדים על מרקע הטלוויזיה, מפרידה הבמאית את שכבות המציאות המרכיבות את סרטה – מתוך תקווה שיוכלו דווקא להתחבר ולמצוא מכנה משותף, גם להנפשה עצמה.
(אורון שמיר)

היה שווה כל שקל

פרוייקט האנימציה הזה של תלמידי ותלמידות מכללת ספיר הושק בשנה שעברה בפסטיבל קולנוע דרום, ושלושה חלקים מתוכו מגיעים להתחרות בתחרות גם בפסטיבל הסטודנטים. השלושה הם ״אוהב״ של פז ברנשטיין, ״עצם בגרון״ של מולי אסידו ו״צייד מבקר״ של אריקה קמפטון. כל אחד מהם עומד בפני עצמו אבל לא לחינם הם מצוותים באותו מקבץ – כדי לחוות את האימפקט המלא רצוי לצפות בפרויקט כולו, אוסף של סרטי אנימציה קצרים המבוססים על טקסטים אמיתיים של צרכני זנות או נשים שעסקו בזנות. חלק מהטקסטים הללו פורסמו לשם נראות ברשתות החברתיות, הרחק מן הבועה המגינה של הפורומים הייעודיים בהם נכתבו, אבל הקראתם בידי שחקנים והוספת פרשנות של סגנונות אנימציה שונים מעניקה להם אפקט מזעזע פי כמה. כל מי שצורך שירותי מין בתשלום, אפילו בלי לרוץ ולהתרברב על כך בעילום שם – ככה אתם נראים ונשמעים. אין בכך גבורה או אפילו גבריות יתרה, ועם כמה שהסרטים הקצרים הללו משחירים את הנפש, כך גם זוהי חובה לצפות בהם.
(א.ש.)

ילדה

אניה, בגילומה של אנסטסיה פיין האקספרסיבית והמצויינת, היא כבר לא ילדה כפי שמרמזת כותרת הסרט שהיא הכוכבת שלו. אבל גם באמצע שנות ה-20 של החיים היא עדיין ילדה של מישהו, של אב שהוא מה שמפריד בינה ובין מעבר מאוקראינה לישראל. כדי לעשות עלייה נדרשת הגיבורה לטפס פיזית במדרגות כדי לפגוש דמות אב שלא ראתה מספיק זמן כדי לא לזהותו, רק כדי שיחתום עבורה על מסמך שיאפשר לה חיים במקום טוב יותר עבורה. למצוא אותו היה החלק הקל.
כמה סרטים בתחרות הישראלית מתרחשים במקומות שאינם ישראל, וגם לא דוברים עברית, אבל סרטה של דריה טורצקי מביה״ס טיש מוכיח רלוונטיות להוויה הישראלית כיוון שהוא עוסק בכמיהה לעלות ארצה, בישראל כהבטחה למקום טוב יותר. בזכות אופן חשיפת הסיפור ניתן להבין ולהזדהות עם מצבה של הדמות הראשית שחולמת על מקום אחר, והודות למשחק רב המבע של השחקנית הראשית קל לחוש את תחושותיה. היות שהכל מגובה בעשייה קולנועית מוקפדת, בדגש על קומפוזיציות וצבעוניות לביסוס יחסי כוחות או המחזת מצב נפשי, הסרט מוצלח לכל אורכו.
(א.ש.)

״כל הכבוד״

כל הכבוד

ההישג המרשים של סרטם של עומר בן סימון ואריה הספרי מביה״ס טיש הוא היכולת שלהם ליצור תמונה אמינה של משפחה מורחבת, תמונה שהיא בו זמנית מעריצה את החום והתמיכה וגם לועגת לזיוף שבגינוני הנימוס, בצורך לומר את הדברים הנחמדים והנכונים. גיבור הסרט מגיע לארוחת חג בקרב המשפחה כסוג של עוף מוזר – אמן/קולנוען שהקריירה שלו לא בדיוק התרוממה, בעוד בת דודתו זוכה להצלחה רבה ככוכבת לילדים ובני נוער. הצלחתה נובעת בדיוק מסוג הדברים שהוא כנראה לא אוהב באמנות המסחרית, בעודו לא מצליח לממש את עצמו גם בשוליים אליהם הוא שואף. אף כי הסרט מתמקד כגיבור המורד כנגד המכלול והמכלול המשפחתי מוצג בצורה קומית, התחושה היא כי הסרט לא מעדיף צד אחד של התנהגות על פני האחר והוא בסופו של דבר מוביל למקום בו ניתן למצוא מכנה משותף של הבנה, אפילו בתוך כאוס הזרות של המשפחה.
(ע.ל.)

סבתא חיה, רותי מתה

כותרת סרטה של גל רוזנבלוט מביה״ס סם שפיגל חושפת את העימות בין שני הקצוות של החיים, הנעורים מול הזקנה, כאשר הצורך בתמיכה ובטיפול בקשישה גוזל מרותי הצעירה חלק אינטגרלי מנעוריה. דומה כי בכל מצב בו היא שרויה, רותי הנערה מוותרת על מרכיב בזהותה וברצונותיה: כאשר היא מטפלת בסבתא, היא מספידה את הפעילות והמגע עם בני גילה; כאשר היא יוצאת לבלות או מנסה לפתח מערכת יחסים רומנטית, היא בוגדת במחויבת המשפחתית בה היא לא בחרה; אך היא כעת חלק מרכזי ממה שרותי היא כעת, חיה או מתה. את העולם הזה מעבירה הבמאית ב-15 דקות קולחות, אבל ייתכן ויש בהם משהו קולח מדי – כל רגע מרגיש נחוץ ונכון מבחינת התסריט, מה שהותיר את בניית העולם מעט חלקית עבורי, אף כי הלב הרגשי של הסרט נותר אמין ונהיר.
(ע.ל.)

שנייה מהבית

כותרת סרטה של תמר גורן מביה״ס מנשר משתמשת במילת תואר לזמן על מנת לתאר קרבה פיזית של מקום לבית. אבל בפועל דומה כי הנושא העיקרי הוא הימצאות קרובה ורחוקה של הגיבורה המתבגרת של הסרט לתחושת שייכות כלשהי, לבית במובן התומך המכיל. נגה (המגולמת בידי מילי עשת הזכורה מ"ממעבר להרים ולגבעות") בת ה-17 מתחילה בקשר מיני עם גבר המבוגר ממנה בכמה שנים, גבר שנמצא על התפר שבין תחליף לאב לגרסה מגובשת יותר של צעירים בני גילה. אביה הביולוגי גם הוא נוכח בחייה, אבל דומה כי היא זו אשר צריכה לטפל בו: ההורים מתגרשים והאב עוד חי בבית, פוסל דירות שהיא מוצאת עבורו על מנת שיעבור לגור בהם, עמה בחצי מן הזמן.
כמו בסרטים רבים על הורים גרושים, דומה כי הנערה חשה כי אף אחד מן ההורים לא מתחשב בה מספיק ועליה לגדל את עצמה. בנוסף, ובדומה להרבה סרטי התבגרות, התחושה של חוסר התאמה גם למקומות שאמורים להיות אינטימיים ותומכים (משפחה, קבוצת חברות, בן זוג) עולה בצורה השואפת להיות מרומזת בכל סצנה, לרוב באורח מוצלח. הסרט לא נע לעבר מסקנה חד משמעית, או רגע בולט של שינוי או משבר, אלא עוסק בהפנמה האטית של הדמות את מצבה.
(ע.ל.)

תחרות הקולנוע העצמאי

״אינטרגלקטיק סמוראי״

זהו המקום של הפסטיבל לחגוג לא רק את העשייה הסטודנטיאלית, אלא גם את הסרט הקצר כאמנות בפני עצמה. בתחרות השנה אפשר למצוא סרטים של יוצרים ותיקים, למשל ״נפילות״ זוכה האופיר של תדמור (שמצלם בימים אלה את גרסת הפיצ׳ר), לצד ״בדרך חזרה״ של משה רוזנטל ו״קילומטר 147״ של בעז פרנקל, שני שלישים מ״שלושה סיפורי ערבה״ שינסו את מזלם באופיר הנוכחי. שילוב של השניים, כלומר גם יוצרת בעלת שם וגם סרט השייך ליבול הנוכחי של פרסי אופיר, אפשר למצוא בסרט הבא:

אינטרגלקטיק סמוראי

החזרה של הגר בן אשר לפורמט של הסרט קצר ממשיכה את הקו של שני הפ'יצרים הקודמים שביימה בארץ (״הנותנת״ ו״הפורצת״), בדרך בה היא עוסקת בדמות נשית המנסה למצוא את מקומה בסביבה דרך שבירה מסוימת של טאבויים של ההתנהגות המקובלת בחברה. אפשר למצוא פה גם את האופן בו הבמאית משתמשת בצילום משדר תחושה של חיפוש אחר דרך חיים אחרת, פורצת גבולות. ההבדל הוא שבסרט זה הגיבורה היא צעירה יותר והחיפוש פחות מדגיש את הגוון המיני ויותר את הרצון בשליטה, דרך סיפור על קנאה בין אחיות. גיבורת הסרט היא נערה אתיופית אשר חשה קנאה באחותה הקטנה אשר נולדה עם שיער חלק, מה שהופך את האחות הקטנה לדמות בולטת בחברה, לסוג של מבורכת, ברכה אשר באה לידי ביטוי גם ברבדים אחרים.
במשחק ילדות בראשית הסרט האחות הקטנה מוכתרת ל"אינטרגלקטיק סמוראי" מונח המייצג כוח, גם אם הילדות לא מבינות את פירושו. דומה כי עבור הסביבה, האחות הקטנה היא זו בעלת הכוח, אך בעוד שתי האחיות מצוית לבדן, הכוח נמצא אצל הבחירה. לכן, עיקר הסרט עוסק במסע ברחבי הארץ אשר יוזמת האחות הגדולה, על מנת להשיב לעצמה את הבכורה, מסע אשר כולל שבירה של כמה מסגרות וחוקים והוא מעורר עניין בעיקר בגלל שהוא מעורר חוסר נחת, גם כאשר לא יודעים מהי מטרתו הסופית. בפחות מ-20 דקות, הבמאית מייצרת סרט התבגרות שהוא גם סרט מסע בנופים מגוונים בישראל. הנוף של הסביבה היה חלק בלתי נפרד מכל סרטיה הקודמים של בן-אשר וכן היא מצליחה להפוך אותו לגיבור מבלי להשתהות זמן רב בכל אחד מאתרי הצילום המגוונים בהם מתרחש הסרט.
(עופר ליברגל)

וידוי

סרטה של ורוניקה ניקול טטלבאום אינו מצולם בשחור-לבן אבל הוא בהחלט אפרפר במראהו. זאת משום שהוא מתאר מצב נפשי, שנדמה סטטי בתחילה, יותר מאשר עלילה. הגיבורה מצויה בביתה וניכר בכל פעולה שלה כי היא מתענה לגבי משהו המטריד אותה ומכביד עליה. אולי זה הקשר בו היא נמצאת, רומז הסרט ואז מעלה גם את האפשרות שזהו סיומו בטרם עת, או אולי רק מחשבה על פרידה שעדיין לא התרחשה אבל נדמית בלתי נמנעת.
בהנחה וזו הייתה כוונת המשוררת היא עוברת היטב ובקול צלול העומד בניגוד לעכירות המכוונת של התמונה. זה מתאפשר בעיקר הודות לכוחה של התמונה, לרגעים כמו זה בו הגיבורה קמלה בכסא שלה, הופכת לחפץ שנשאבו ממנו כוחות החיים, קצת בדומה לצורה של מנורת השולחן הכבויה שברקע. דוגמה אחת מיני רבות המרכיבות את עשר הדקות המדוייקות והמעיקות.
(אורון שמיר)

כלום לא קורה

סרטם של מיכל ואורי קרנות מתבסס על סבלנות, המתנה ומעט פעולות – לא דבר טיפוסי לסרט אנימציה. הסרט הוא למעשה הכלאה של "קולנוע אטי" האופייני לחלקים מן הקולנוע האמנותי עם אנימציה, מה שהופך אותו למעט חריג בשני התחומים. היוצרים בונים היטב עולם אפרורי הניצב בין יער בו לעצים אין עלים לבין עיר, עולם אשר הולך ומתמלא בעורבים ואנשים המצפים.
כותרת הסרט מרחפת מאליו וניתן לפרש אותה כאמירה או אפילו כשאלה אירונית – האם אכן כלום לא קרה, או שיש העדפה להתעלם ממשהו שאולי קרה ולאנשים נוח להכחיש את טבעו, את המשיכה שלהם לסוג זה של אירוע. יש בסרט הזה גם כיוונים שונים לפרשנות ואפילו סוג של עלילת משנה, לא מה שמצפים בו מסרט אשר מצניע את ההתרחשות שבו. זהו סרט אשר מקדיש את קור של הסביבה אבל מוצא גם דרך להחיות את הדרך הציור של כתמי הצבע בקרב הציפורים והאנשים, כך שמקבלים תחושה כי יש שאיפה לחיים, מבלי שהדבר שובר את האווירה.
(ע.ל.)

״כלום לא קורה״

המדריך לגינון

בעזרת אנימציה היוצרת הקבלה בין לידה לבין טיפול בצמח, הבמאית שרה ג'יין חתוכה לוקחת את הקהל למסע מרתק של כמה דקות אל תוך חווית הורות לא שגרתית וכואבת. זה קורה תוך ניסיון למצוא את הדרך למצוקה השורטת את האם ואת הילד. לכל אורך היצירה, הסרט עובד הן כמטאפורה סוראליסטית והן כתיאור אמין.
(ע.ל.)

עוד ניסוי

אחרי שהרשים עם בניית עולם עתידני בסרט הגמר שלו, ״מקליד״, סרגיי ולסוב בורא הפעם סביבת התרחשות שלקרוא לה מרהיבה יהיה אנדרסטייטמנט. אפשר בקלות לצרף את סרטו החדש, שהוקרן בפסטיבל אוטופיה, לשלל היצירות העורכות מחווה לסוג הדיסטופיה השואבת השראה ויזואלית מ״בלייד ראנר״, במיוחד בזכות שוט הפתיחה הפשוט מהפנט. אל מה שנראה כמו בית רחבת הכניסה לבית קולנוע ישן ומתפורר, עם הרבה ניאון ושאון ברקע, מתקדמת דמות מבוגרת שנראית כגבר בודד לפני שהוא עומד להיכנס לתא זימה. אך בפנים מתגלה כי זממו טהור בהרבה – הוא שחקן מובטל, כמו כל הקולגות שלו בעולם בו מתרחש הסרט, המשתמש בבודקה הנוצצת כדי לשוב ולשחק. כי גם אם בעתיד יוחלפו כל השחקנים בשר ודם ביצירי מחשב (ובכל שנה מחדש יש מאמרים גם במציאות שלנו על עתיד אפשרי מסוג זה), זה שהקהל יכול להתרגל לדמויות שכאלה לא אומר שהרצון של אמני המשחק להופיע פשוט ייעלם.
יש בסרט הרבה יותר מאשר עיצוב אמנותי, גם אם הוא זה שתופס את העין ותשומת הלב. למעשה, יש בכך הקבלה לעולם בו מתרחש הסרט ולדיון שלו על אמנות הנשענת על חזות לעומת כוחו של הרגש הטהור שקיים בהופעה של בן אנוש. את הרגש משיג הסרט הן מבחירת הטקסט המדוייקת והן מן התפקיד וההופעה של יצחק פקר הנפלא בתפקיד האנושי היחיד ביצירה, שמוכיח כי עם כל הכבוד למחשב ולהפקה – אין תחליף לשחקן טוב.
(א.ש.)

עמק השליטים

יפים גרבוי, הבמאי שזכה לפני שנה בדיוק בצל״ש במסגרת זו, שב להתמודד בה וגם מרחיק לכת מבחינת התוכן. אם סרטו הקודם התרכז בווטרן של מלחמת העולם, גיבורי סרטו הנוכחי נראים ותיקים אף יותר, עתיקים כמו הזמן עצמו. הסרט אינו מכיל דברי הסבר לפני המצולם בו או פטפוטי קריינות תוך כדי, ובכך מבקש הבמאי מן הקהל שלו להתרכז ולהתמסר לחוויה על חשבון הפרטים.
לאחר חשיפת הלוקיישן שהולך ונעשה מצומצם, ממקבצי בניינים ובתים אל מבנה אחד ספציפי, המצלמה חושפת את מי שנדמה כגיבור הסיפור – פסל קשיש העומל על יצירה המנסה ללכוד שילוב בין טבע למבנים מעשי ידי אדם, לרבות כנסייה. אבל דמות זו מתגלה עד מהרה כדימוי אחד מיני רבים המרכיבים את הסרט, שגיבורו האמיתי הוא המקום – בית אבות שדייריו מספרות מהגיגי ליבם, בעוד הסרט שעוטף אותם מציג את שגרת המוסד.
הדרך בה הבמאי בוחר בחשיפה הנוספת הזו היא לשפוך אור, פשוטו כמשמעו, קודם על המבנה ורק בהמשך על הנפשות הפועלות. כך שכפי שניתן להבין, יש המון קולנוע בסרט הזה, שרובו הרהור על ושל אנשים בערוב ימיהם, דואט למצלמה המתעדת והמפסלת את הסרט, כמו אותו רב-אמן המשחזר את הטבע, ולפסקול המורכב בעיקר מנעימות דתיות-נוצריות המזכירות מזמור לאל. כיאה לשמו, הסרט מעניק למושאי תיעודו המזדקנים כבוד מלכים באופן בו הם מצולמים ומורמים אל על מבחינה מוזיקלית, ונכנע לקצב המדוד והאיטי בו מתנהלים חייהם. כאילו הזמן נוזל אחרת כשמזדקנים, לא ממהר ואפילו עוצר לרגעים כדי לחשוב ולהיזכר, כל עוד ניתן, או אולי אפילו לדמיין חיים אחרים שלא נחוו.
(א.ש.)

שממה

מלון בים המלח מוצג בסרטו של מיקי פולונסקי הן כמקום בו שום דבר לא קורה וככזה המרוחק מן הזירה התרבותית, והן כמקום של זוהר ויופי מזויף, אסתטיקה משולמת אך סינתטית. החל משוט הפתיחה המרשים, בו התפיסה שלנו על מושא הצילום ונקודת המבט עוברת מספר תפניות, פולונסקי מביים את הסרט באופן אשר משקף את הדואליות הזו: שלמות תיירותית לצד הייאוש וחוסר התכלית בחיי המקומיים, בעיקר בחיי הגיבורה הראשית שלו.
הגיבורה היא לאה, חדרנית במלון החיה בעיקר דרך הבת שלה, זמרת אשר מופיעה במקום ורוצה לעבור למקום בו הקריירה שלה תוכל להמריא. דומה כי מערכת היחסים המשפחתית מהווה עוד סוג של מגבלה על שתי הנשים, כל אחת בדרכה, על מנת שיוכלו להשתחרר לשלב חדש בחיים – קריירה במקרה של הבת, אופציה לזוגיות במקרה של האם. הסרט מתקדם בקצב אטי המדגיש את המקום ואת השגרה שהוא מבטא ככוח מנוגד לשינוי ולדרמה, אך הסרט אכן מראה בצורה כואבת מספר רגעים של שינוי.
(ע.ל.)

״שממה״

המלצת בונוס לסיום, מתוך יום האופנה בקולנוע

מי את, פולי מאגו?

במסגרת ההקרנות המוקדשות ליום האופנה מסתתר אחד מן הסרטים הכי ביקורתיים כלפי תעשיית האופנה ואחד מן הסרטים הכי רדיקלים שנעשו בקולנוע הצרפתי בתקופת הגל החדש – לפני אירועי 68' שהפכו את התעשייה לרדיקלית יותר. הבמאי וויליאם קליין היה אמריקאי שפעל בצרפת ולמרות היותו בין היתר צלם אופנה, היצירה הקולנועית שלו היא ברובה ביקורת נוקבת על הקפיטליזם, לרוב של ארץ מולדתו, או התחומים בהם הוא פועל. במסווה של סרט על סרט טלוויזיה שנעשה על דוגמנית, קליין לוקח את הסגנון של גודאר ומקצין אותו ליצירה אירונית, מופרכת, שוברת גבולות ומרהיבה חזותית. יש בקולנוע של קליין משהו מוקצן מדי, אבל בסרטו הראשון הוא גם עובד מעט על ניאונסים בעזרת עבודה עם כמה אייקונים של צרפת בשנות הששים בתחום הקולנוע/אופנה או בתחומים אחרים. הוא מצליח לייצר סרט פרוע ומצחיק למדי, בתוך הבלאגן של שבירה תמידית של כללי הקולנוע של הזרם המרכזי.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.