״120 פעימות בדקה״, סקירה

סרטו של רובין קמפילו, ״120 פעימות בדקה״ (120 BPM), מגיע לארץ כמעט שנה לאחר שהיה הסרט הכי מדובר בפסטיבל קאן אשתקד ובו זכה בפרס הביקורת מטעם פיפרסקי, בפרס הדקל הגאה ובפרס הגדול (השני בחשיבותו) מחבר השופטים הראשי, אף כי רבים ניבאו לו זכייה בדקל הזהב. במשך הרבה זמן הוא נחשב למועמד מוביל לפרס האוסקר לסרט בשפה זרה, אבל בסופו של דבר אפילו לא נכנס לתשיעית המועמדים הסופיים. עובדה זו גורמת לתחושה כי הוא מגיע לארץ אחרי שהדיבור עליו קצת נחלש וייתכן שבמקום להפוך לאירוע מעורר שיח גם בארץ, הוא ייעלם. מה גם שהסרט יצא לאקרנים ביום העצמאות ומתחרה על המקום בעיתוני התרבות עם שלל מצעדים וסיכומים (זה בערך גם המצב בבלוג זה). אולם מגיע לסרט זה קהל צופים גדול, גם אם יש בו לא מעט דברים מאתגרים וקשים לעיכול, לא רק בקשר לנושא בו הוא עוסק: מאבק של קבוצת פעילים בשנות התשעים לעלות את המועדות בצרפת למגפת האיידס ולצורך במציאת תרופה, כאשר רוב הפעילים הם גם נשאים בעצמם של הוירוס.

בסיום פסטיבל קאן, אורון כתב על הסרט בהסתייגות ואני מבין את הניתוק שלו מן הסרט, כמו גם קושי אשר יתעורר אצל צופים אחרים מסיבות שונות. קמפילו מציג סרט מתיש ומרהיב, מזעזע ומנוכר, מרגש ומרוחק – סרט הנע בין קצב מהיר ההולם את שמו למתיחת גבול הסבלנות של הקהל בסצנות ארוכות של דיונים, או של טיפול במוות. חלק מן הכוח שלו נובע מן הסתירות הללו, כמו גם מדרך העברת המידע בה נוקט הבמאי, אשר בארץ מוכר בעיקר כשותף לתסריטים של הבמאי לורן קנטה. דרך זו של מסירת מידעשמתחילה בדיונים קרים וחושפת רקע בשלב מאוחר יותר ורק על חלק מן הדמויות, תוך כך שאיננו יודעים הרבה או בכלל על דמויות רבות המופיעות שוב ושוב בסרט. קמפילו מתעניין קודם כל במכלול אנושי בתקופה סוערת, מבקש להציג את הכאב של ההמון.

אולם, באופן הדרגתי הדורש לא מעט ריכוז והשלמת פערים מצד הקהל, הוא בונה לא מעט דמויות מורכבות ורגעים אנושיים עדינים ונוגעים, אשר הופכים את היצירה למפוארת. זה בעיקר ברגעים בהם היא מתקרבת לצילום תקריב של חלק מן הגוף האנושי, בו המוות הצפוי מקבל פנים, בו המגע של אדם באדם הופך להצהרה. הבידוד של רגעים אלו מתוך דיונים פוליטיים ארוכים ומציאות בלתי מתקבלת על הדעת מעניק לסרט את כוחו. האורך של היצירה (143 דקות) ובעיקר של חלקים ספציפיים ממנה, לא מאפשר לקהל לברוח – זה מראה עד כמה כואבים הם הרגעים הכואבים ביותר בחיים, במוות. זה לא קל לעיכול, זה מטריד, לפרקים כואב פיזית. יש בכך גם משהו מזכך. משהו שנשאר אחרי הצפייה וממשיך להתבשל. הסרט נוקשה ותובעני אבל הוא בסופו של דבר לא רק מעלה שאלות, אלא מייצר גם סוג של תקווה ממעמקים.

הסרט עוקב אחר הסניף הפריזאי של תנועת "אקט אפ" תנועה לפעילות לא אלימה (אם כי הגדרה זו נמתחת או נשברת מן ההתחלה) להגברת המודעות לאיידס, מגפה אשר פגעה בצרפת של התפר בין שנות ה-80 וה-90 באופן חומר יותר משאר אירופה, כך לפי הסרט. דקות הפתיחה מסבירות למצטרפים חדשים על אופי התנועה: היא לא מספקת טיפול בתסמינים, אלא פעילות מול גופים אחרים; הדיונים נערכים על דרך הפעולה והם כוללים דרך מוגבלת לשיח ולוויכוח. מי שמזוהה עם התנועה ייחשב בעיניי הציבור כנשא של המחלה, גם אם אינו כזה. הפעילות כוללת גם עימותים עם תנועות פחות לוחמניות ובעיקר עם הממסד. הסרט מתחיל בהפרעה לנציג הממשלה המופקד על הטיפול במחלה, שלא עושה יותר מדי, ומתמקד במשך זמן ארוך במחאה נגד מעבדה אשר מעכבת פרסום נתונים על מולקולה אשר יכולה להיות חלק מן התרופה לנגיף.

פעילות אחרת של הקבוצה כוללת פריצה לבית ספר תיכון במהלך יום לימודים למען חלוקת קונדומים וחומר הסברה לתלמידים, אשר לא מקבלים חינוך מיני מלא או הולם ממערכת החינוך השמרנית ולא בהכרח יודעים על דרכי ההידבקות או ההתגוננות. רוב הסרט מצליב בעריכה בין הפעולות הללו לבין הדיונים המתקיימים במפגשים השבועיים של התנועה, דיונים אשר יכולים להיות רלוונטיים לכל תנועת מחאה – מתי נחצה הגבול, כיצד מגייסים אמפתיה ושיתוף פעולה מצד גורמים אחרים, אך מבלי להתפשר על האני מאמין של התנועה. במקרה הספציפי הזה, המאבק גם צריך להניב תוצאות לפני שחלק מן הלוקחים בו חלק ימותו בטרם עת.

אבל יש בסרט גם רגעים אחרים. כותרתו מתייחסת גם לקצב פעימות לב מואץ, אך גם לקצב של מוזיקת האוס אשר מלווה את הגיבורים, חולים, נשאים ולא-נשאים, במסיבות ומצעדי גאווה. יש בסרט תמהיל של מחאה כואבת וחיי שגרה, פעילות פוליטית רדיקלית וכמה סיפורי אהבה – אהבה של אם לבנה, אהבה בין נשא ללא-נשא, ואהבה בין שני נשאים. הסרט גם כולל סצנות רומנטיות, מנשיקה ועד מין, תוך שהאתיקה של פעילות מינית בקרב החולים מומחשת בצורה הקרובה ביותר והשאלה כיצד ניתן לבטא אהבה במצב בו האהבה יכולה להיות קשורה למוות עולה במספר דרכים. רגעי המגע בין גברים הם הרגעים היפים ביותר בסרט, רגעים אשר אולי ירגישו ברוטליים או אף וולגריים עבור חלק מן הצופים, אך הם מלאים בעדינות וחמלה. ביניהם, רגע שובר לב ומרומם נפש בו זמנית בבית חולים, במה שנדמה כנקודה הקרובה לסיום הסרט.

אבל הסרט עוד ממשיך, ממשיך להראות לקהל את הדברים שהוא לא בהכרח רוצה לראות, אבל אולי צריך להראות. ממשיך למקום בו הפעילות שאולי תעורר בקהל זעזוע וסלידה לו היה רק קורא עליה, מתגלה כדבר המובן וכנראה הנכון לעשות. הוא לא ממשיך עד לסוף חיובי, כי לא ממש היה כזה למרות מציאת הקוקטייל אשר בולם את התפתחות המחלה. הוא גם לא חוגג את המוות יותר מדי – הסרט מתחיל מספר שנים אחרי הקמת הסניף הפריזאי של התנועה ומסתיים אחרי אירועים דרמתיים אבל בנקודה שהיא גם אקראית. הוא מתאר רגע היסטורי לא כסיפור שהסתיים, אלא כמשהו נצחי, מאבק נואש וכואב אך גם נחוש, רוח שלא ניתן לשבור אותה גם כאשר הגוף שבור לגמרי, לא מסוגל להגן על עצמו. זהו סרט על אהבה ותשוקה של אנשים אשר האהבה והתשוקה שלהם הורגת אותם, אבל הם לא מתכוונים לוותר – אם לא על התקווה האישית, אז על הצלת אחרים, או לפחות על רכות ונתינה במקומות הנחוצים. הם גם לא מוכנים להיות חלשים, לא משנה המצב הגופני או עד כמה החברה מנסה להפנות את הגב לחייהם ומאבקם.

קמפילו מספר סיפור קרוב ללבו, סיפור אישי מאוד. אבל הוא יודע כיצד להשתמש בקולנוע גם על מנת לייצר ריחוק. הוא עושה זאת על ידי כך שהוא עובר בין צילומים מקרוב לצילומים מרחוק, עורך במקביל בין אירועים המתרחשים בזמנים שונים וחוברים זה לזה כמו שיר, עם או בלי קשר ישיר. חלק מן הסצנות נראות מנקודת מבט של דמות, אחרות הם של מספר כל-יודע, שכמו משקיף מרחוק על העבר. התוצאה היא כאמור פסיפס מאתגר, אשר נע בין ניכור לבין חיבור רגשי הכי עמוק שיש.