אונס ונקמה בקולנוע – פרק 1: "אני יורקת על קברך" ו"הבית האחרון משמאל"

אחד הדברים שהופכים את ז'אנר האימה למרתק במיוחד בעיניי, היא העובדה שהוא אמור לעורר רתיעה ודחייה. הוא לא מבדר באופן חד משמעי כמו קומדיה, ואין לו את העידון של מתח. מדובר בסוגה שמעמתת אותנו באופן חוזר ולפעמים אגרסיבי עם הפחדים שלנו, ומאפשרת לחוות אותם בצורה מבוקרת בסביבה בטוחה בתוספת פופקורן. נוסף על הרובד הגלוי של הפחדים שהם מציגים – פלישה ביתית, הלא נודע, אלימות רנדומלית ובובות מדברות, הכל נהיה מעניין יותר כשמזהים את הפחדים שמחכים לנו ברבדים הסמויים של הסרטים.

כל יצירה יכולה להוות מראה שמספקת תובנות על החברה שממנה היא נוצרת. יש משהו בבוטות של סרטי אימה שמספק מראה חדה במיוחד, כזו שמאפשרת התבוננות עמוקה אל הלא מודע שלנו כחברה. לפעמים מדובר בחיטוט בפצעים תרבותיים וחברתיים, עם הרבה מוגלה שצריך לנקז כדי להצליח לראות את התמונה המלאה. אחת ההשערות שלי היא שככל שהפחד שמוצג בסרט, ברובד הגלוי או הסמוי, "מציאותי" יותר עבורנו כצופים, ומרגיש קרוב יותר – הוא מעורר תחושות קשות והופך את הסרט לאפקטיבי יותר במלאכת ההפחדה, אבל גם מתקרב לחציית קו שיהפוך את הצפייה לבלתי נסבלת.

זו הסיבה, אולי, שבעוד צפייה עם חברים במגוון רחב של סרטי אימה, הפעם הראשונה שבה רוב החדר זע באי נוחות הייתה בצפייה בסצנה מ"גבעות הפחד" המקורי של ווס קרייבן, שכוללת תקיפה מינית. מדובר בסצנה "קלה" יחסית לסרטים שתכף אדון בהם, אבל היא עדיין צרמה לחלק מהצופים יותר מאשר סצנות אלימות ממנה. אחת הסיבות לכך היא שרצח ברוטאלי על ידי יצור או פסיכופת הוא ייצוג מרוחק של אלימות, בזמן שתקיפה מינית מרגישה קרובה ומוחשית, כמשהו שמעוגן במציאות היומיומית שלנו, אם לא בחוויה האישית, אז לבטח בסיקורים חדשותיים.

אי הנוחות הזו אולי גרמה לכך שתת הז'אנר בקולנוע האימה שנקרא "אונס-נקמה" (rape revenge) הוא אחד המושמצים, וגם מעוררי הדיון המפלגים. אנחנו לא נוטים להיכנס לאזהרות טריגר כאן, אבל אני כן רוצה לשים אחת עכשיו – הפוסט הזה, ובתקווה הבאים שיבואו אחריו בנושא עומדים לדון בסרטים שאלימות מינית, פיזית ורגשית מיוצגים בהם באופן גרפי מאוד, וכשם שאני לא אמליץ לכל אחד ואחת לצפות בהם, כך אני גם רואה לנכון להזהיר לגבי עצם הדיון בהם. חוץ מזה, יהיו כאן ספוילרים לסרטים שבכותרת.

ונחזור לדיון עצמו. אם תחפשו את הערך הוויקיפדי של סרטי אונס-נקמה תמצאו תיאור של שני סוגי עלילות, בגדול. באחת אישה עוברת תקיפה מינית קשה, מתאוששת ממנה וחוזרת לנקום בגברים שפגעו בה. בשנייה האישה לא שורדת, ומי שמבצעים את הנקמה "בשבילה" הם ההורים או בן הזוג. חלק מהמאפיינים של הסרטים הוא גם הגרפיות והאורך של ההתעללות והתקיפה. לפני שבוסס תת ז'אנר הפורנו-עינויים (torture porn ש"המסור" ו"הוסטל" נחשבים לדוגמאות מכוננות שלו) הסרטים האלו נכנסו תחת המטרייה של סרטי סקספלויטיישן. בהקשר זה הכוונה לסרטים שמנצלים ייצוג של חוויות קשות כמו אונס כסנסציה ויזואלית, תוך כדי הצגה מציצנית של המון עירום נשי. יש מי שיגידו שהם על גבול הפורנוגרפיה, ויש מי שטוענים שהם למעשה פועלים כהפך הגמור – זהו ליבו של הפילוג שהם מייצרים, אליו נגיע תכף.

יומה של האישה / אני יורקת על קברך

איך יודעים אם סרט מתענג על התעללות, או מבקר אותה?

הסרטים קובצו לכדי קטגוריה בסביבות שנות ה-70, כשיש מי שסופרים גם את "כלבי הקש" כאחד הראשונים שבהם. שני הסרטים המכוננים בקטגוריה הם "יומה של האישה" ("Day of the Woman") או בשם שניתן לו לאחר מכן בהפצה רחבה יותר "אני יורקת על קברך" ("I Spit on your Grave") מ-1978 שכתב, הפיק וביים מאיר זרחי, ו"הבית האחרון משמאל" ("The Last House on the Left") של ווס קרייבן מ-1972. האחד מציג אישה שחוזרת ונוקמת בתוקפים שלה, והשני לא משאיר את הבחורה בחיים, ומותיר להוריה את הנקמה. העלילה שלו היא עיבוד חופשי של העלילה של "מעיין הבתולים" של אינגמר ברגמן מ-1960, גם אם אפשר לטעון ששני הסרטים מעלים לדיון נושאים שונים.

אזכיר לרגע גם את "גברים במלכודת", גם הוא מ-1972 שכולל סצנת אונס של גבר בגבר. לסרט הזה מגיע דיון בפוסט נפרד, גם אם לא במנותק מהז'אנר. כן אציין שייצוגים של תקיפה מינית שגברים הם הקורבנות שלה הרבה יותר נדירים בקולנוע, ולכן הם לפעמים מזעזעים אפילו יותר, כי הדיבור על הנושא מושתק באופן יחסי. הטאבו כאן הרבה יותר גדול, בעוד ששמעתי יוצרות קולנוע בפודקאסט האימה של בית ההפקות בלומהאוס "Shock Waves" מספרות איך הבדיחה הקבועה בתעשייה היא שכאשר כותבים רוצים לייצר דמות נשית מעניינת הם מתלבטים אם לכתוב לה צאצא מת, או להעביר אותה אונס.

הרדוקציה שעושים לדמויות נשיות שמצמצמת את המהות שלהן לכדי רחם או וגינה יכולה לתסכל כל צופה, כי יש בה משהו פשטני, במיוחד אם את אישה בעצמך. זו אותה תלונה חוזרת ומוצדקת שאנחנו נוטות להשמיע – זו שמבקשת להבהיר בפעם המיליון שכל אחת מאיתנו מוגדרת על ידי מגוון תכונות וכישורים, ולא רק על ידי הגנטיקה או הביולוגיה שלנו. ומה לטענות האלו ולסרטים שמציגים אונס גרפי וארוך? על פניו, קל להתייחס אליהם כדוגמאות מייצגות להכעיס של יחס משפיל ומיזוגני. אם תחפשו התייחסויות ל"יומה של האישה" ברשת, תיתקלו שוב ושוב בציטוטים המזועזעים של מבקר הקולנוע רוג'ר איברט שתיאר את הסרט כאשפה מיזוגנית, וכחוויית צפייה מדכאת. בביקורת שלו, שעדיין מקבלת טוקבקים עד היום, הוא סיפר כיצד גבר מבוגר שישב בקהל הריע בכל פעם שג'ניפר הגיבורה נאנסה, ועל אף שהוא ראה גם אישה שישבה בקהל והריעה לה כשהיא נקמה, ברור מדבריו שהסרט לא צריך להיות מוקרן בשום מקום, דעה שרבים שותפים לה, ומשתמעת גם מהסקירה של אור על קולנוע האימה של שנות ה-70.

בסך הכל זה נשמע הגיוני, גם אני החזקתי בדעה הזו, ועוד מבלי להעז ולצפות בסרט. תיאור העלילה הספיק לי: ג'ניפר, סופרת סיפורים קצרים צעירה וניו יורקרית, נוסעת להתבודד בעיירה כפרית ולכתוב את הרומן הארוך הראשון שלה. כל חטאה הוא שהיא משתזפת בבקיני קטנטן בשמש על סירה לבד, ומפטפטת עם כמה גברים בנחמדות. אותם גברים צדים אותה, פשוט כך, ואונסים אותה בזה אחר זה, במספר סיקוונסים שנמשכים בסך הכל כ-30 דקות (בדקתי!). בכל פעם שאונס גרפי אחד נגמר, מספקים לנו ולגיבורה תקוות שווא שזהו, סיימנו, והיא מנסה לברוח ולהתאושש, רק כדי לגלות שארבעת הגברים סתם משחקים בה, והתקיפה מתחילה שוב. כל זה קורה כשהיא ערומה לחלוטין, ובהדרגה מתכסה בבוץ ובדם, ומרודדת עד שהיא נראית יותר כמו חיה פצועה מאשר כמו בן אדם. הפלישה ממשיכה גם כשהיא כבר מגיעה הביתה, שם הם מוסיפים על האונס קריאה מלגלגת של קטעים מהתכנים שהיא כתבה, כדי להשלים את ההשפלה. לקינוח, הם שולחים בחזרה אחד מהם לרצוח אותה, כדי לא להשאיר עקבות. אלא, שהוא לא עומד במשימה, וג'ניפר לא מתה, מתאוששת, ונוקמת בהם אחד אחד, על ידי פיתוי חוזר שלהם, הפעם כשהיא בשליטה.

נשמע נורא, נכון? חלק מהטענות כלפי הסרט הן שהוא מתענג על העירום הנשי שלה ושהאורך של סצנות האונס הופך את ג'ניפר למושא תשוקה וגורם לנו להזדהות עם הגברים שאונסים אותה, ולא איתה. עוד ביקורת טמונה בכך שגם כשהיא כבר נוקמת בהם, היא עושה זאת שוב על ידי פיתוי שלהם. היא משתמשת בגוף שלה, מתמזמזת וסוג של שוכבת עם חלקם שוב – כדי להצליח ולרצוח אותם. תוסיפו לכך את העובדה שהיא ערומה לחלוטין, בזמן שאיברי המין שלהם נשארים מוצנעים לאורך כל הסרט, וקל מאוד להחזיק בדעה הזו ולטעון נגדו.

אבל, זה לא כל כך פשוט. לצד המקטרגים והמזועזעים, יש ביקורת, חלקה נכתבה על ידי נשים, שמדברת בעדו. יתרה מכך, יש נשים שעברו תקיפה מינית שמספרות שצפייה בסרט הזה ובסרטים נוספים מתת הז'אנר היא בעלת ערך תרפויטי עבורן. בלוגרית צעירה בשם ביג'יי קולנג'לו שהתראיינה ב"Shock Waves" על הנושא היא מה שגרם לי לרצות להתעמק בתת הז'אנר מלכתחילה. קולנג'לו מצאה את הסרט כל כך משמעותי עבורה, שהבלוג שלה נקרא על שמו. היא מתארת כיצד צפיות חוזרות בו אפשרו לה להתגבר על התקיפה המינית שהיא בעצמה עברה. חיטוט מהיר בנבכי האינטרנט מגלה שהיא לא לבד. קל למצוא טורים שמתארים את הסרט הזה כיצירה פמיניסטית לא מובנת, והקטלוג שלו בתוך סרטי הסקספלויטיישן חוטא ל"אמת" שזרחי ביקש להעביר. באחד הטורים האלה מגדילה הכותבת ג'ולי בינדל לעשות ומשווה אותו ל"הנאשמים" – ואומרת ש"יומה של האישה" מספק פנטזיית נקמה ומשמש כאזהרה חריפה לגברים שפוגעים בנשים, בזמן ש"הנאשמים" מציג את מערכת המשפט כתקינה ומתפקדת, בזמן שבמציאות היא לא בהכרח פועלת כמו שצריך במקרי אונס ולא מאפשרת להעניש את האשמים.

עוד קול שטוען בעד הסרט הוא, איך לא, זרחי עצמו. בראיונות איתו הוא מספר על הרעיון לסרט, שצץ במוחו אחרי שנתקל בארצות הברית בבחורה שנאנסה. הוא ליווה אותה לתחנת המשטרה שם ניסו לתחקר אותה למרות המצב הפיזי הקשה בו הייתה שרויה. מזועזע מהיחס אותו קיבלה, הוא החליט ליצור סרט שמאפשר לגיבורה שלו לנקום באופן שלא התאפשר לאישה זו במציאות. אגב, מי שמגלמת את ג'ניפר בסרט היא קמיל קיטון, שהייתה בת הזוג שלו באותה התקופה. אבל היות וכולנו מכירים את הביטוי ההוא על הקשר בין כוונות לגיהינום, בשורה התחתונה, האם הסרט הזה פמיניסטי או מיזוגני? ומה הערך שלו כסרט, בעצם?

חמושה במידע הנ"ל ובטורים רבים נוספים שנכתבו עליו, צפיתי בו סוף סוף, משוכנעת שהדאגתי כמה שכנים ועוברי אורח ברחוב עם הצרחות שבקעו מהטלוויזיה שלי. שני הדברים הכי בעייתיים בו הם האורך והפירוט של האונס עצמו, והעובדה שאי אפשר להתווכח איתה שבזמן שג'ניפר ערומה לגמרי ממגוון זוויות, איכשהו הגברים שאונסים אותה נשארים מכוסים במידת מה, כפי שציינתי קודם. גם כשהיא חותכת את איברו של אחד מהם, הוא מוגן ויזואלית בהמון קצף אמבט. אני לא יודעת אם זו תוצאה מכוונת או מקרית בגלל נקודת מבט גברית בהתאם למוסכמות, אבל זה צורם. לגבי האונס עצמו, אם שמים בצד רגעים של משחק לא אמין של חלק מהגברים, הוא מעורר פלצות. המשך שלו והעובדה שבכל פעם שנדמה, ולו לכמה דקות, שג'ניפר נחלצה מידיהם – הם תופסים אותה שוב – מייצרת תחושה כמעט בלתי נסבלת.

בפעמים הראשונה והשנייה ברור שזה מה שעומד לקרות, כי ג'ניפר נמצאת באותו אזור. הגברים תופסים אותה כשהיא על הסירה שלה ליד אזור מיוער, ושם היא ממשיכה להסתובב מבוהלת אחרי האונס הראשון. הגיוני שזה רק עניין של זמן עד שיתפסו אותה שוב. בפעם השלישית, לעומת זאת, היא כבר מגיעה חזרה הביתה, מקום שנראה שליו ומוזר ביחס אליה עכשיו כשהיא מסוגלת בקושי לזחול על ארבע כדי להתקדם לכיוון הטלפון ולהזעיק עזרה. רק אחרי שהיא נמצאת בתוך הבית לזמן מה – הם חוזרים. מודה שהצליחו להפתיע אותי בפעם הזו, מה שרק הפך את המשך ההתעללות בה לקשה אפילו יותר.

הבית האחרון משמאל

אבות חונכים את הבנים שלהם לאלימות 

המשחק בסרט, למעט זה של ג'ניפר, מוגזם, וגם המבע הקולנועי נטול עידון במקרה הטוב, וסתמי במקרה הרע. החלקים הטובים שבו, אלו שמצדיקים את הביקורות החיוביות, טמונים לדעתי בדיאלוגים שבו ובפעולות של ג'ניפר. אני אסביר: חלק מהקסם של סרטי האימה משנות ה-70 וה-80 בעיניי הוא השיחות היומיומיות הסתמיות שהדמויות מנהלות באריכות לפני ובין לבין ההתרחשויות העיקריות. העודפות מלמדת לפעמים הרבה מאוד על העולם שבתוכו הסרט פועל ואפשר לחלץ ממנה משמעויות שוות בערכן לאלו של העלילה הראשית. הקשקשת בונה את הדמויות ומספרת עליהן סיפור. במקרה של "יומה של האישה", הגברים מדברים ביניהם על נשים כיעד לכיבוש, משהו שצריך לעשות כמה שיותר ממנו. הם לועגים ומתבדחים על חשבון החבר החלש שבחבורה, שליח המצרכים מהסופרמרקט, שפוגש את ג'ניפר בבית הקיץ שלה על כך שהוא בתול. היא נחמדה אליו, כמו שנחמדים לילד, ולא לגבר בגילה. קשה להבין אם הוא אמור להיות צעיר, או פשוט טיפש במיוחד. יש בו משהו נאיבי, ההתלהבות שלו מג'ניפר היא היקסמות ילדית. הוא גם המניע, מבחינת החברים שלו, ללכידה של ג'ניפר ולאונס. "הנה היא, תפסנו אותה בשבילך!" הם קוראים אליו, ומעודדים אותו להיות הראשון.

הוא לא משתף פעולה בהתחלה, אבל מאונס לאונס הוא הולך ונכנע ללחץ הקבוצתי, כן אונס אותה, מתלונן שהם מפריעים לו להתרכז ולכן הוא לא מצליח לגמור. כשהם מסיימים ויוצאים הוא זה שמקבל את המשימה לחזור לבית ולרצוח אותה בדקירת סכין, אקט חדירה נוסף, אבל הוא מפחד וחס על חייה. הוא היחיד בסרט שנראה כמו דמות קומית ותלושה מהקשר בגלל גיחוך שלה. ככזה הוא גם מעורר רחמים ומעט הזדהות לפרקים, ולכן שיתוף הפעולה שלו עם האנסים האחרים קשה במיוחד.

הדמות שלו מקבילה באופי ובתפקיד שלה לזו של הבן הנרקומן ב"הבית האחרון משמאל". הוא הבן של אחד האנסים הרוצחים, ואביו גידל אותו מראש כמכור לסמים כדי שיהיה צייתן ויגדל בדמותו הנפשעת. הוא פועל כפתיון לשתי הנערות, הן שואלות אותו אם יש לו סמים למכור להן, והוא, להוט לרצות את אביו וכלל החבורה, משכנע אותן להיכנס לדירה. לאחר מכן הוא מנסה למנוע פגיעה בהן, וסוג של משתכנע לעזור לאחת מהן לברוח. הוא לא משתף פעולה באופן אקטיבי באונס ובאלימות הפיזית, וייסורי המצפון שלו לאחר מעשה נגמרים בניסיון מרד כושל מול אביו. הבן מכוון אליו אקדח, אבל האב משכנע אותו להתאבד. כל זה קורה כבר בבית הוריה של אחת הנרצחות, בזמן שהם נוקמים את נקמתם.

גם הוא וגם החבר הבתול מסמלים את הנזק שהאלימות הגברית שמוצגת ומופעלת כלפי נשים גובה מגברים אחרים. שניהם נכשלים בטקס חניכה, ועל כך כל הגברים נענשים באופן קולקטיבי. אלא שהכישלון בסרטים אלו הוא לא זה של דמויות "הבנים" לבדם. עצם המהות של תהליך החניכה שהם אמורים לעבור הוא הכשל. הגברים הבוגרים מלמדים אותם היעדר חמלה, מלמדים אותם להתבונן בנשים ולעשות בהן שימוש כבחפצים. הם לא משאירים להם פתח לראות אותן כבני אדם שלמים, כסובייקטים. הם גם לא מאפשרים להם להפגין רגישות כלפיהן או בכלל. את המחיר על כך – כולם משלמים בשני הסרטים.

הם נענשים על ידי ההורים שמאבדים לא רק את הבת שלהם אלא את החמלה שלהם עצמם ב"הבית האחרון משמאל". וב"יומה של האישה" ג'ניפר היא המענישה אבל אני רוצה לטעון שהיא מוצגת באופן שמציב אותה כשולטת בסיטואציה. היא לא מאבדת את עצמה בנקמה שלה כמותם, היא מקבלת את עצמה בחזרה.

אנחנו לא אמורים ליהנות מ"יומה של האישה" 

עוד מהביקורת נגד "יומה של האישה", נטען שג'ניפר מפנימה את האופן שבו הגברים רואים ומתייחסים אליה (הפנמת דיכוי, אם תרצו), ולכן היא מפתה אותם ומשתמשת בגוף שלה כדי לרצוח אותם תוך כדי פיתוי. אני חושבת שזו לא הפנמה של דיכוי, אלא להפך, ניכוס מחדש (reclaiming). לאורך סצנות האונס אנחנו רואים את גופה העירום, מקדימה, מאחורה ועל ארבע. היא מוצגת רוב הזמן בשלמותה, כמעט ולא חתוכה על ידי עדשת המצלמה לפרגמנטים פטישיסטיים ששוברים אותה לכדי איברים מקוטעים (מה שכן קורה, אגב, לגופות הנערות ב"הבית האחרון משמאל"). יש גם לא מעט התמקדויות על פניה ועל הצרחות שלה. היא מוצגת כמעט כחיה שנשללת ממנה האנושיות שלה.

תחשבו על ג'ניפר לרגע כמו על שושנה של טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד", רק אם היינו מקבלים לפני ביצוע הנקמה שלה בנאצים 30 דקות נטולות אלגנטיות מרומזת של ייצוג מפורט ומזוויע מהנעשה במחנות ההשמדה. משהו שיותר קרוב אולי לכתיבה של ק. צטניק ושל הסטאלגים בברוטאליות שבו. אני משווה לייצוגים כאלו כי גם בהם יש הפשטה של האדם מאנושיותו בצורה שיטתית ואכזרית.

ג'ניפר קמה, פשוטו כמשמעו מההפשטה הזו. הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא מגיעה הביתה הוא לאחוז בחולצה ולעטות אותה, לפני שהיא עומדת כמו שצריך על הרגליים, ולפני שהיא מותקפת שוב. לאחר שהיא שורדת, היא מתאוששת ומתכננת את הנקמה שלה באופן מוקפד שלוקח זמן מה. בניגוד להורים ב"הבית האחרון משמאל", שמבצעים את הנקמה באותו לילה שבו הם מוצאים את הגופה של הבת שלהם (ובמקרה מארחים את הרוצחים שלה אצלם) ג'ניפר נמצאת בשליטה על עצמה ועל הגוף שלה. הרציחות שהיא מבצעת אינן תוצאה של חיה שנדחקה לפינה ומנסה להתגונן באופן נואש, אלא של בת אדם המפעילה שיקול דעת וסימטריה מחוכמת כדי להעניש את מי שפגעו בה. זאת ועוד, היא מנצלת את החולשות של האנסים שלה נגדם. היא הבינה טוב מאוד איך הם רואים אותה, והיא משתמשת בנקודת המבט שלהם על הגוף שלה, בתשוקה שלהם אליה וברצון שלהם לחדור אליה, כדי לרצוח אותם.

הנקמה של ג'ניפר, ובעיקר אחד הדיאלוגים שהיא מנהלת עם האנס שתזמר את כל העניין, לא מציגים אותה ואת העירום שלה באור רע. הם מציגים את הגברים בסרט באור נורא ואיום. בכנות, אני חושבת שיש בסרט הזה ייצוג כל כך מחריד של גברים, שלא מפתיע שאברט הזדעזע ממנו. האנס, שעובד בתחנת דלק, נשוי ואב ל-2, מסביר לג'ניפר כשהם נפגשים שוב שהיא חצופה וביקשה את זה, בגלל שהיא מסתובבת עם הרגליים היפות שלה ומדברת עם גברים. הוא מבצע האשמת קורבן טיפוסית, בסגנון "אה, אנסו אותך? מה לבשת?" וג'ניפר לא מתווכחת איתו. היא נותנת לו ללהג, ואז מפתה אותו שוב בידיעה שהוא כל כך שוגה בתפיסה שלו אותה כחור למילוי ולא כבן אדם שלם, שהוא יאמין לה. אתה צריך להיות טיפש בצורה מרשימה כדי לחשוב שאישה שאנסת יחד עם חברים שלך ופיצצת במכות תרצה לשכב איתך מרצון ועוד תתנצל ותציע לך אמבט קצף חם, רגע אחרי שהיא כיוונה אליך אקדח. לא מפתיע שהוא מוצא את עצמו עם איבר חתוך, מדמם למוות, בתוך אותו אמבט, צורח את נשמתו.

הסרט מייצג גברים רגילים, חלקם בטלנים, חלקם עובדים ובעלי משפחה, כיצורים סתומים ומסוכנים. אם בסרטי אימה סלאשריים טיפוסיים מי שמקיים (הרבה פעמים זו אישה) יחסי מין נרצח ראשון, והנערה ששורדת הייתה לרוב זו שלא שכבה עם אף אחד – כאן יש היפוך. אונס הוא לא סקס, הוא תקיפה פיזית, הוא אקט נוראי של שליטה על אדם אחר, ועליו הגברים בסרט נענשים בזה אחר זה, על ידי ניצול התפיסה המעוותת שלהם. ג'ניפר מבינה שהגברים שפגעו בה לא מבדילים בין אינטימיות לאלימות – והיא מצליחה להפיל אותם באותו פח מחשבתי לפיו הם מתנהלים. זו מראה איומה לייצוג גברי, ואין בה שום דבר מהנה. היא אולי אמורה לתעתע גם בנו ולו מעט, לגרום לנו להתפעל מהגוף של ג'ניפר (שמעטר גם את הכרזות של הסרט) רק כדי להזדעזע מעצמנו רגע אחר כך. ואחרי כל זה, אני לא ממליצה לכם לצפות בסרט בהכרח, כי הוא באמת קשה ומעיק, אבל אני כן מציעה לא למהר ולסלוד ממנו ומהייצוג הנשי שבו, אלא דווקא לחשוב על האופן שבו הוא מציג גברים, ולקוות שזו מראה מעוותת שתלך ותהיה פחות רלוונטית ככל שנמשיך ונתקדם.