• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

המדריך המלא לכל סרטי "מגרש השדים"

11 במרץ 2018 מאת אור סיגולי

באופן לא מאוד רשמי נוצרה בסריטה מין סדרת פוסטים שזכתה לתגית "מותגי האימה הגדולים". היא כוללת את "המנסרים מטקסס", "סיוט ברחוב אלם", "פולטרגייסט" ו"פסיכו", כשעכשיו מצטרף אליה בתרועות ובסיבובי ראש מלאים מותג "מגרש השדים". כן, יש לסרט המפורסם שני סיקוולים ושני פריקוולים. שהם בעצם אותו הסרט. חכו עם זה, אני אסביר בהמשך.

האמת היא שהתואר "מותגי האימה הגדולים" קצת, ובכן, גדול על סרטי "מגרש השדים" כי קשה לומר שהסרטים הנוספים הותירו איזשהו חותם, והאמת היא שיכול להיות שהייתי מוותר כליל על המותג הזה, אילולא סרט אחד מתוכו שאני חושב שיותר אוהבי האימה והקולנוע צריכים להכיר, והסיפור המוזר של הפריקוולים ושל חברת ההפקה המטופשת שאחראית על כל הבלאגן.
אז בואו נעשה קצת סדר בכל מה שקשור לסדרת הסרטים המאוד משונה הזו.

"מגרש השדים" – The Exorcist
1973

על "מגרש השדים" כתבתי לא מעט במהלך שנות סריטה, אז חלקו הפעם יהיה מצומצם יותר. הפעם הראשונה שהתייחסתי אליו הייתה ממש בימיו הראשונים של האתר כשסקרתי את סרטי האימה האמריקאים הגדולים של שנות השבעים. הפעם השנייה הייתה קצת יותר מפורטת, באימת החודש שהוקדשה לסרטים בהם צפיתי במסגרת מועדון האימה, שם התייחסתי לזה שאני לא לגמרי יודע מה לעשות עם הסרט הזה – מצד אחד, הוא אחד האהובים עלי, כמו רבים אחרים צפיתי בו מספר פעמים, ואני בהחלט האחרון שיערער על מעמדו, אך עדיין כל כך הרבה דברים בו לא מסתדרים לי.
הפעם אתרכז בפרטים הטכניים יותר, אבל כפיצוי אני מפנה אתכם לניתוח מעניין מאוד על הסרט, מהאתר "אישה הולכת לקולנוע". הפוסט נכתב ב-2013 והוא מאיר הרבה דברים באור חדש ומספק כמה זוויות מעניינות מאוד.

את התסריט ל"מגרש השדים" כתב וויליאם פיטר בלאטי על פי ספרו שלו, שיצא לאור ב-1971. הסיפור סובב סביב כריס מקניל (אלן ברסטין), שחקנית קולנוע ואם חד הורית המתגוררת עם בתה הקטנה רייגן (לינדה בלייר) בג'ורג'טאון. מסיבות שאינן לחלוטין ברורות, רייגן מתחילה להראות סימנים מנטאליים וגופניים מאוד מטרידים, וכשהרפואה לא יודעת מה לעשות עם זה, כריס פונה למוסד הכמורה, ולעזרתה מגיעים שני אנשי דת. האחד הוא האב קאראס הצעיר (ג'ייסון מילר), והשני הוא כומר ותיק ואירופאי בשם מרין (מקס פון סידוב), שראה דבר או שניים בימיו, והוא מכיר את מה שהשתלט על רייגן הקטנה טוב מאוד.

הבימוי ניתן לוויליאם פרידקין, אז בן 38, שכבר בשלב הזה בנה גוף עבודה מאוד מעניין, שכלל את אחד הסרטים הלהט"בים המפורסמים "הנערים בחבורה", וב-1971 את "הקשר הצרפתי" שהפך לזוכה האוסקר הגדול של אותה שנה. "מגרש השדים" החזיר גם הוא את פרידקין לאוסקר, והיה לאחד מסרטי האימה המשמעותיים ביותר בתולדות הפרס, עם לא פחות מ-10 מועמדויות בכל הקטגוריות המרכזיות, ושתי זכיות – לתסריט המעובד ועיצוב הסאונד.
הסרט היה גם להצלחה ענקית עם הכנסות של מעל 400 מיליון דולר ברחבי העולם (נכון לרגע זה הוא במקום ה-9 בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים בארה"ב בחישוב אינפלציה), וגם יצר סביבו הילה של אירוע קולנועי כאשר צצו סיפורים על אמבולנסים שחיכו מחוץ לאולמות הקולנוע כדי לאסוף את הצופים שלא יכלו לשאת את המראות הקשים.
ואכן, לתקופתו "מגרש השדים" היה קיצוני למדי, אך היום, על אף שהאפקטים מחזיקים מעמד די יפה, כבר אין לו את אפקט הזעזוע. הוא עדיין תופס כקלאסיקה, אבל קשה לומר שהוא יפחיד יותר מדי את הצופים העכשוויים.

לאחר ההצלחה, פרידקין המשיך ל"Sorcerer", רימייק ל"שכר הפחד" הצרפתי, שאז נחשב ככישלון אבל לאחרונה התגלה מחדש ונחגג כאחד הסרטים האמריקאים הגדולים של תקופתו. בכל מקרה, המשך הקריירה שלו לא הגיעה לשיאים של תחילת שנות השבעים. הוא עדיין פועל באופן מצומצם למדי, ולמותג "מגרש השדים" לא חזר מעולם. למעשה, היו לו רק דברים שליליים להגיד על רוב מה שהלך לאחר מכן. לא נכחיש שבצדק.

"מגרש השדים 2" – Exorcist II: The Heretic
1977

לא רק פרידקין סרב לשתף פעולה עם סרט ההמשך, אלא גם בלאטי, הסופר והתסריטאי של הסרט הראשון. באופן כללי יש הרגשה שהסרט הזה, שתוכנן כמשהו קטן ולא יקר במיוחד, פשוט לא היה צריך לקרות וכאילו כל היקום ניסה למנוע את זה. הבמאי הבריטי ג'ון בורמן (אחרי תהילת "פוינט בלאנק" ו"גברים במלכודת") שנא את התסריט שכתב וויליאם גודהארט, הלוקיישנים נפלו והכניסו את הסרט לצרות כלכליות, וכמעט כל מה שיכל להשתבש בדרך אכן קרה.
הלוואי והתוצאה הסופית הייתה מראה שהיה שווה להתעקש, וכל הכבוד לכולם שהתגברו על הקשיים, אבל האמת די מדכאת. "מגרש השדים 2" הוא סרט איום ונורא בכמעט כל אספקט שאפשר להעלות על הדעת. אי אפשר להאמין שהאיש מאחורי "גברים במלכודת" אחראי לכך.

"מגרש השדים 2" ממשיך את עלילת הסרט הקודם. אמנם כריס איננה בתמונה (ברסטין לא מצאה לנכון להשתתף בסרט הזה), אבל רייגן המתבגרת דווקא כן, גם הפעם בגילומה של בלייר. רייגן אמנם הדחיקה את המאורעות המצמררים שעברה, אבל בכל זאת מטופלת אצל פסיכולוגית (לואיס פלטשר, שנתיים אחרי הזכייה באוסקר על "קן הקוקיה"). אל הקליניקה המוזרה במיוחד הזו שעוסקת בעיקר בילדים, מגיע כומר מבוגר (ריצ'רד ברטון) שחוקר את מותו של מרין מהסרט הראשון.
בשלב הזה נכנסים לתמונה מין מכשירי סינכרון תודעה אסימוביים חסרי פשר לחלוטין, המון אפריקאים, מכת ארבה, אם אני זוכר נכון גם ג'יימס ארל ג'ונס אחד, והטעות הכי איומה של הסרט המרוצף טעויות הזה – הענקת שם לאותו שד משומד שרדף את רייגן. מדובר כמובן בפאזוזו.
עכשיו תראו, רוח רשעה שמתעלקת על בני אדם וגורמת להם להחדיר לעצמם צלבים זה מפחיד וזה נורא, אבל לא כשקוראים לה פאזוזו. יש דברים שהם אנטי-פחד: חתלתולים, פירות הדר, מרככי כביסה ולקרוא למישהו פאזוזו. בפעם הראשונה שאומרים את זה עוד מחליקים, אבל בפעם החמישים ושתיים כבר באמת שקשה להישאר רציניים. אולי זה היה אמור להיות משחק שתייה כלשהו, להוריד צ'ייסר כל פעם ששומעים פאזוזו, יכול להיות שזו הדרך הטובה ביותר לצלוח את הסרט הזה.

מעבר לכך שהוא מאוד לא מפחיד, משוחק מוזר, לא ברור לו אם הוא מד"ב עתידני פילוסופי או סרט המשך ציני, וכאמור כל הסיפור עם פאזוזו, "מגרש השדים 2" פשוט סרט לא מעניין. למרבה המזל, העולם התעלם ממנו והוא היה לכישלון צורב, התמקם ברשימות הסרטים הגרועים בכל הזמנים, וגם הסרטים הבאים שנעשו למותג בחרו למחוק אותו לחלוטין.
בורמן גם הוא הצליח להתאושש, וכבר אחרי הסרט הרים את "אקסליבר" ו"יער האזמרגד". לאוסקר הוא ישוב בפעם האחרונה עשר שנים לאחר מכן עם "תקווה ותהילה". סרטו האחרון יצא ב-2014.

"מגרש השדים 3" – The Exorcist III
1990

גם הסיפור מאחורי הסרט הזה מפותל למדי, אז אני מקווה שהבנתי נכון.
לוויליאם פיטר בלאטי היה רעיון לעשות סרט נוסף עם פרידקין, ועל כן כתב תסריט סביב אחת מדמויות המשנה של הסרט הראשון, וויליאם קינדרמן, הבלש חובב הקולנוע שגולם על ידי לי ג'יי קוב.
פרידקין ויתר, ההפקה נקלעה לקשיים, ובלאטי החליט שלא לוותר על הרעיון אבל לתקוף ממקום אחר, וכתב אותו כספר בשם "לגיון" ב-1983. ההצלחה של הספר שכנעה אותו בכל זאת לנסות להפוך אותו לסרט, והוא הלך על חברת ההפקה מורגן קריק, שמאז ועד היום פשוט עשתה כל טעות אפשרית עם המותג הזה.
בלאטי החליט גם לביים, ולתפקיד הראשי לקח את זוכה האוסקר ג'ורג' סי. סקוט ("פאטון") כי קוב כבר לא היה בין החיים. למרות שהסרט הקודם היה כישלון, בכל זאת הוחלט להפוך את "לגיון" לחלק מהמותג באופן ישיר ובוטה ממה שתכנן בלאטי, סביר להניח שמטעמים כלכליים. זה גרם למורגן קריק להכריח את בלאטי להכניס סצנת גירוש שדים לקראת הסוף ולחרבש לו את כל הסרט. לאחרונה התגלו החומרים המקוריים, עליהם מורגן קריק דיווחה כאבודים, וגרסת במאי ראתה אור יום שנה לפני מותו של בלאטי ב-2017. טרם צפיתי בה.

בסרט השלישי קינדרמן, עדיין מתאושש ממות חברו הכומר בסרט הראשון, חוקר מקרה רצח מחריד במיוחד, שמזכיר את עבודותיו של רוצח סדרתי בשם ג'מיני (מחווה ישירה לרוצח הזודיאק שכיכב גם ב"זודיאק" וגם ב"הארי המזוהם"). במהלך ניסיונו למצוא מי עומד מאחורי הזוועות, הוא מגיע לבית חולים פסיכיאטרי ושם מגלה מאושפז מסתורי שטוען כי הוא הג'מיני, או שהוא בכלל האב קאראקס. זה מסובך. קינדמרן מבין שיש אלמנטים מעט על טבעיים בכל הסיפור הזה, ועכשיו הוא צריך לברר איך עוצרים את הרצח הבא.

"מגרש השדים 3" לא זכה להתלהבות רבה בצאתו, ואפילו הועמד לפרס הראזי בקטגורית השחקן הראשי לסקוט, עוד הוכחה שהפרס הזה הוא פאדיחה שמנוהלת על ידי מטומטמים. עם זאת, בשנים האחרונות גובר הדיבור על הסרט הזה, ובמיוחד סצנה אחת מתוכו שקיבלה מעמד של ההקפצה הטובה ביותר בתולדות סרטי האימה, ולאחד הרגעים המפחידים ביותר בקולנוע.
אלו בהחלט מילים גדולות, בטח כאשר מדובר על סרט בן 28, אבל הסקרנות גברה בי ואולי זאת הסיבה שבכלל החלטתי לראות את כל הסרטים ולכתוב עליהם. בגלל סצנה אחת. את הצפייה בסרט העברתי בריכוז רב, בלי לבדוק את הנייד, בלי גירויים חיצוניים, כדי שחלילה לא אפספס את הרגע המפורסם ההוא.
כמובן שלא אחשוף מהו ואשאיר את המלאכה לכם, אבל אני נרגש לספר שההייפ מוצדק. לקראת אמצע הסרט ישנה הקפצה אחת אפקטיבית לחלוטין, שגרמה לי לצחוק על עצמי על כך שנפלתי בפח שלה. חשבתי לעצמי שזה אמנם בהחלט עשוי טוב, אבל ממש לא משהו שצריך לדבר עליו בשנים שיבואו. מה שלא ידעתי, הוא שבעצם בלאטי מתכנן לי הפתעה כפולה, ובזמן שנרגעתי מאותה הקפצה מדוברת, הגיע שוט ארוך ומרשים, שסופו הפתיע והחריד אותי לרמה שתהיתי האם אעז לכבות את כל האורות בדירה לפני שאלך לישון.

והנה הקטע העוד יותר משמח – גם בלי הרגע המסוים הזה, ואפילו בלי הקמאו הביזארי ביותר של פאביו, "מגרש השדים 3" הוא סרט ענק. באמת, אחד מסרטי האימה הטובים שראיתי. זה מתחיל בכתיבה של בלאטי, ובעיקר בדיאלוגים המעולים של הסרט. גם ברור שבלאטי הוא סינפיל אדוק, ועל כן משבץ מחוות רבות במהלך הסרט, מ"הזבוב" ועד ל"שיגעון בחלל". הוא מותח, הוא מצחיק נורא, ומבוצע באופן יוצא מן הכלל. על אף שהוא יצא ב-1990, הוא מרגיש סבנטיזי לחלוטין, בקטע הכי טוב שיש.

באופן משעשע למדי, מערכת היחסים בין "מגרש השדים" ל"קן הקוקיה" ממשיכה גם פה. אם בסרט הקודם ראינו את לואיס פלטשר שוב בתפקיד סיעודי, הפעם לא רק שהסרט מתרחש ברובו במוסד סגור, אלא משתתף בו בראד דוריף, שהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בזוכה של 1975. גם הוא מצוין פה.
אם בנקודת הזמן הזו היו סוגרים את עלילות "מגרש השדים", היה נשמר מאזן מצוין של טרילוגיה משובחת עם נפילה אחת בסרט האמצעי. אבל לא. מורגן קריק החליטו להמשיך עם זה הלאה. ועל כן אין לנו ברירה לעשות זאת גם.

"מגרש השדים: ההתחלה" (2004) + "דומיניון: פריקוול למגרש השדים" (2005)
Exorcist: The Beginning + Dominion: Prequel to The Exorcist

אני שם את שני הסרטים האלו יחד, כי המקרה שלהם כמצוותים מעניין הרבה יותר מאשר כל אחד בפני עצמו. שימו לב גם כמה זה מוזר – שני פריקוולים שיוצאים בהפרש של שנה, עם אותו שחקן ראשי. די ברור שמשהו לא לגמרי הסתדר. וב"משהו" אני מתכוון לחברת ההפקה מורגן קריק שכנראה נוהלה על ידי ילד בן ארבע עם טנטרומים ונפילות סוכר על בסיס שעתי.

פול שרדר, התסריטאי המהולל ("נהג מונית", "השור הזועם") והבמאי הלגמרי אחלה ("פגיעה", "ג'יגולו אמריקאי"), נבחר על ידי מורגן קריק לכתוב ולביים סיפור מקדים ל"מגרש השדים", אשר במרכזו מרין בגרסה צעירה יותר, ועל כן השבדי סטלאן סקארסגארד החליף את השבדי מקס פון סידוב, בגילום כומר הולנדי-בריטי. בפרק הזה נראה במו עינינו את המפגש הראשון של מרין ופאזוזו (פאזוזו!) על אדמת אפריקה – שם כפי הידוע, כולם מדברים באנגלית שוטפת במבטא בריטי כולל הילדים הקבצנים שמסתובבים ברחוב – וגם נלמד על עברו הכואב של מרין בימי מלחמת העולם השנייה. תודו שתמיד רציתם.
שרדר בחר ללכת על מקום קצת יותר דרמטי, פסיכולוגי אפשר אפילו לומר אם משתמשים במונח הזה בנדיבות, והגיש סרט ובו מרין מגיע לכפר אפריקאי שם התגלתה כנסייה עתיקה שלא אמורה להיות שם, ומשחרר כוח אפל שמתחיל לעשות שפטים באוכלוסיה המקומית. אחד הדברים הבאמת קיצוניים ששרדד עשה, הוא השוואה מאוד ברורה בין הנאצים על אדמת אירופה, ובין הבריטים על אדמת אפריקה. אם למישהו היה אכפת מהסרט הזה, אני חושב שהוא היה מרגיז לא מעט מאנשי הממלכה המאוחדת.

מורגן קריק צפו בגרסה הסופית של שרדר ואמרו לו שלום ולא להתראות, אין לנו מושג מה עשית פה אבל ד'ה פאוור אוף קרייסט קומפלס יו לקחת את הדברים שלך ולעוף מפה. כדי בכל זאת להציל את הפרויקט, החברה פנתה לרני הארלין, שמסיבה לא ברורה הוחלט שהוא מה שהם צריכים עכשיו למרות שהבחור עושה רק כישלונות כבר עשור. כנראה זה שהוא חתיך שכנע אותם. לא יודע.
הארלין הגיע וצילם מעל לחצי סרט מחדש, שינה את העלילה כמעט לחלוטין לרמה שכל מה שנותר מהסרט של שרדר זה אפריקה וסקארסגארד. בגרסת הארלן, מרין נשלח לכפר האפריקאי כדי למצוא את הרליק אותו הוא מוצא שוב ב"מגרש השדים" המקורי, ועברו במלחמת העולם השנייה הרבה יותר מעורפל. לסרט קראו "מגרש השדים: ההתחלה" והוא היה כישלון עצוב לחלוטין, ובאמת שמסיבה מוצדקת. הוא מאופיין באפקטים איומים והיסטריה כללית, אם כי בכל זאת יש בו מספיק רגעי "זה לא קרה עכשיו" כדי להעביר אותו בסבבה, כמו למשל ילד שנאכל בחיים על ידי להקת צבועים שכפי הנראה צוירו על מחשב IBM, ויש לו סצנת קליימקס מהנה למדי.

מורגן קריק, כי כנראה נגמר הקפה במשרדים, שוב השתוללו כי הם הבינו שבוזבז המון כסף על תיקון שרק עשה נזק, והחליטו להוציא גם את גרסת פול שרדר, לה נתנו את השם הקליט "דומיניון: פריקוול למגרש השדים", בתוצאותיה של ישיבת השיווק הקצרה והעייפה ביותר בתולדות כל הזמנים. כמובן שגם זה נכשל.

תיאורטית יש משהו מאוד מעניין בצפייה בשתי הגרסאות, כי זו הצצה מאוד נדירה לאיך שני יוצרים שונים לוקחים את אותו החומר ועושים ממנו משהו אחר, ובסמיכות גבוהה. אין הרבה דוגמאות לזה בהיסטוריה של הקולנוע. פשוט חבל שזה קורה עם שני סרטים כל כך לא מעניינים.
אבל אם אתם שואלים אותי בכל זאת באיזו גרסה לצפות, למרות שאני די בטוח שיש לכם דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלכם, יש לי תשובה מפתיעה.

הגרסה של שרדר אמנם אלגנטית קצת יותר ויש לה יותר יומרה, אבל היא נכשלת בשלב מאוד בסיסי – שרדר אולי לא רצה לעשות סרט אימה, אבל בעצם יצאה לו דרמה לא מעניינת. הגרסה של הארלין היא טיפשית בקטע קיצוני ועשויה באופן מפוקפק, אבל היא מייצרת רמה מסוימת של הנאה, גם אם אירונית. לכן בין שתי הגרסאות, אני בוחר בהארלין על פני שרדר, כי יש לה לפחות ערך בידורי. ומישהו שחורט על עצמו צלב קרס ענקי וחותך לעצמו את הגרון עם זכוכית. לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה.