״ליידי בירד״, סקירה

החשיבות העיקרית של טקסי פרסים נוסח האוסקר היא הגדלת החשיפה לסרטים קטנים יותר, בתקציב או באופי, במקרים (הלא תמיד נפוצים) בהם סרטים כאלו זוכים להפצה מסחרית. ספק רב עם ״אור ירח״, זוכה האוסקר שנה שעברה, היה מגיע לאקרנים בישראל אלמלא המועמדויות לפרס. דבר זה כנראה גם נכון לגבי סרטה של גרטה גרוויג, ״ליידי בירד״ (Lady Bird) אשר מגיע להקרנות בארץ בעיתוי מעט בעייתי, לאחר שהפסיד חמישה פרסי אוסקר אליהם היה מועמד, דבר אשר קצת השכיח את הכמות הלא פעוטה של פרסים בהם הסרט היחסית קטן הזה כן זכה בתחילת הדרך.

אולם, מוטב מאוחר מאשר מעולם לו. ״ליידי בירד״ הוא סרט אשר מהלל את הרגעים הקטנים בחיים, ובמבט שטחי יש בו פחות יומרה מרוב הסרטים העצמאים האמריקאים אשר מגיעים (או לא מגיעים) להקרנות בארץ. אבל מבעד לחזות הצנועה, יש בסרט לא מעט דברים ייחודים, פרטים קטנים אשר מרגישים אותנטיים או נוגעים במערכות יחסים בצורה אשר לא תמיד מטופלת לעומק בסרטים. זהו סרט בו ריבים והסכמות במשפחה חשובים לא פחות מאיבוד בתולים, פיוס עם חברה חשוב כמו ההחלטה על המשך החיים. כלומר, מדובר בסרט קטן אשר מודע לכך כי אין באמת רגעים שהם לגמרי קטנים. עיקר כוחו הוא בכלל בביצוע – מעבר להיותו של הסרט מרגש ומצחיק (בסדר הזה), הוא מרגיש משויף ומחושב היטב, סרט בו כל דבר מבוצע ברמה גבוהה ומנומקת כך שבסופו של דבר השלם מרגיש גדול מסך חלקיו.

העלילה מתרחשת לאורך קצת יותר משנה ומתמקדת בנערה (סירשה רונן) אשר נולדה בשם כריסטין אבל מבקשת מן הסביבה לקרוא לה בשם "ליידי בירד". השנה היא השנה האחרונה שלה בתיכון קתולי לבנות בלבד בו היא לומדת, וכיאה לסרט התגברות התקופה כוללת לא מעט דרמות, כאשר הגיבורה חווה גם אהבות ראשונת, עימותים מול אמא שלה, שינוי ביחסים עם חברתה הטובה ביותר, משברים משפחתיים כלכליים ואחרים, ולא מעט תסכול מכך שהיה חיה בעיר סקרמנטו ולא בעיר עם חיי אמנות סוערים יותר. זאת על אף כי דומה שבשלב זה של חייה, הנערה לא ממש בקיאה באף אחת מן האמנויות. יש לא מעט רגעים בסרט שיכלו להפוך למלודרמטיים, מה גם שטבע הנעורים הוא מרדני וצעקני יותר מגילים אחרים. ליידי בירד אף נוטה למרדנות יותר מן הממוצע – זה לא שהיא מנסה בהכרח לשבור את כל החוקים, אבל היא לא תיתן לחוקים להגביל אותה בכל המקרים או להשאיר אותה במקום בו היא לא רוצה להיות.

הכוח של סרטה של גרוויג הוא באיפוק. גם בסצנות של צעקות, התחושה היא של אמינות ושל ניסיון לריסון, גם פנימי, של הדמויות. ברוב במכריע של הסצנות הדמויות מונעת בידי יותר מרגש אחד וככזה, הסרט מרגיש כמו גרסה מוצלחת עד מוצלחת בהרבה של סרטיו של ריצ'ארד לינקלייטר (השוואה שגם אורון ערך בטקסט שלו) – ניסיון ללכוד רגעים קטנים לצד דרמות ובו בזמן להרהר על הטבע החמקמק של הזמן שחולף. הדיון בזמן נוכח בין היתר בכך ש״ליידי בירד״ הוא גם סרט תקופתי, אודות תקופה שהקהל שצופה בו זוכר – סתיו 2002 עד סתיו 2003, והסרט מעמיד בצורה מעודנת את ההבדלים הדקים בין הזמנים. יש בסרט גם מבט על הרגעים אשר נחרתים בזיכרון מן העבר, בכך שלא מעט מן הסצנות נקטעות או מתחילות באמצע, או שהדיאלוג לפעמים נשמע בפסקול רגע לפני או אחרי השלב בסצנה בו הוא נאמר באמת. הקטיעות הללו תורמת לדינמיקה אבל גם גורמות לסרט להרגיש כמו מבט מאחור על התקופה.

מעניין לציין כי טכניקה דומה הופיעה השנה בסרט ״סיפורי מאירוביץ'״ שביים נואה באומבך, בן זוגה של גרוויג, אשר בעבר השתתפה בכתיבה ומשחק בשניים מסרטיו (״פרנסס הא״ ו״גברת אמריקה״). אולם, שני הסרטים משתמשים בטכניקה בצורה שונה – באומבך שם דגש על האקט הסיפורי, גרוויג מדגישה את חמקמקות הרגע ובעיקר את התחושה כי הכאבים ממשיכים מעבר לסיטואציה הנתונה וכי לא את כל המתחים ניתן לפתור. לכן, גם בסצנות מסורתיות יותר בסרט אשר מראות רגעים סוערים יותר או החלטות בעלות השפעה ארוכת טווח, נותרת תחושה כי מדובר בפיסה מפסיפס גדול יותר. לפעמים סצנות משנות כיוון באופן אשר מפתיע את הגיבורה. למשל, כאשר ברגע משבר ליידי בירד נתקלת באמה ולא באחיה הדבר מאכזב אותה, אך מסתבר כי דווקא לאם יש את היכולת למצוא את פעילות הנחמה הטובה ביותר.

הקרדיטים הקודמים של גרוויג על כתיבה לפני שיתוף הפעולה עם באומבך כוללים ברובם שיתופי פעולה עם הבמאי ג'ו סוואנברג, אשר סרטיו בתקופה בה עבד עם גרוויג התבססו לא מעט על אלתורים ועל שחקנים אשר מגלמים וריאציות של עצמם – סוג של צעירים מבולבלים. גרוויג הופיעה במספר מסרטיו וקיבלה קרדיט כשותפה לכתיבה ב״האנה עולה במדרגות״, בו הופיעה לצד שורה של במאים עצמאים, ועל ״לילות בסופי שבוע״ שעליו היא חתומה כשותפה שווה גם לבימוי, מה שהופך באופן טכני את ״ליידי בירד״ לסרטה השני ולא לסרט ביכורים. עם זאת, התחושה היא כי קולה האישי התגבש מאוד בעשור שחלף מאז אותו שיתוף פעולה. כמו הסרטים של סוואנברג, ״ליידי בירד״ עוסק במצב של בלבול רגשי, אבל הכתיבה בו הרבה יותר מדויקת מבחינת רמת הדיאלוג שלא לדבר על היופי של השימוש במצלמה ועל האופן בו העריכה לא רק קוטעת סצנות באמצע, אלא גם מייצרת תחושה של חיבור והקבלות בין חלקים שונים של הסרט.

את החלק של הסקריה שכולל השוואה לסרטים אמריקאים אחרים, אסיים בסרט ״מרגרט״ של קנת' לונרגן, סרט אשר שאף להפוך את סיפור ההתגברות לאפוס של ממש. לונרגן עוסק בסרטו בנערה אשר מבינה בין היתר כי לא כל העולם מתרכז בה, וכי לכל דמויות המשנה יש סיפור וצרות משלהן, דבר דומה אותו ליידי בירד מבינה רק באופן חלקי במהלך הסרט אודותיה. מה שגרוויג מבינה לאורך כל היצירה הוא שלא מספיק לבנות דמות ראשית חזקה, גם אם היא מופיעה בחלק הארי של הסצנות. מסיבה זו, ״ליידי בירד״ הוא סרט נהדר לצפייה חוזרת שכן בה ניתן להתמקד ביתר הדמויות ולהבחין עד כמה עשירים הסיפורים שלהן, גם אם הם מועברים רק בסצנות ספורות.

חלק ניכר מן הקרדיט לכך טמון במלאכת הליהוק, הרובד הכי מוצלח בסרט בו כל המחלקות עושות עבודה טובה או טובה מאוד. ליהוק מוצלח הוא לא רק מציאת שחקנים טובים, אלא גם התאמה בין שחקן לתפקיד ובניית עולם אמין גם אם אנשים אשר מופיעים לרגע בודד. יחסית לסרט דל תקציב במונחים אמריקאים, ב״ליידי בירד״ יש כמות גדולה למדי של תפקידים אשר הליהוק שלהם יכול לרומם סצנה ולטעמי אין בו ולו ליהוק שגוי אחד – כל הדרך מרונן שזכתה על סרט זה במועמדות השלישית שלה לאוסקר בגיל 23, ועד לדמויות שאומרת שורה אחת. לכן, נראה לי מתאים לתת קרדיט להצלחת הסרט גם למלהקת הראשית, טוני סטניוויץ', ולהצטער עבורה שבניגוד לפרסי אופיר, באוסקר אין קטגורית ליהוק (פרס "הקאסט הכי טוב" שמחלק איגוד השחקנים הוא דבר די שונה לטעמי).

הכותרת המקורית של התסריט עליו עבדה גרוויג הייתה ״אמהות ובנות״ והדבר ניכר בכך שמריון, אמה של ליידי בירד, היא דמות המשנה הבולטת בסרט, בזכות לא מעט סצנות אשר מוקדשות בעיקר או אפילו רק לה. לורי מטקאלף, שחקנית שעובדת בעיקר בתאטרון וידועה בעיקר מתפקידי משנה בטלוויזיה, מגלמת אותה בצורה מפעימה. היא אף פעם לא נחשפת עד הסוף או מקצינה את השימוש בקול או בהבעות הפנים, דבר לא פשוט בסרט אשר דורש מן האם להתעמת עם הבת במספר רב למדי של רגעים. אף סצנת ריב לא דומה לקודמת ובכל אחת מהן עובר התסכול הדדי וגם הרצון לעזרה והבנה, דבר אשר לא תמיד אפשרי בגלל פערי הדורות הטבעיים של מרד בסמכות בגיל הנעורים. גם האם וגם הבת אומרות, לפעמים מבלי משים, דברים מאוד מעליבים. אבל הסרט מייצר בעיקר הבנה כלפי שתיהן, גם אם רק בדיעבד. עיקר המתח הוא בין הרצון של ליידי בירד להגשים את החלומות שלה, שבשלב זה התגבשו בעיקר לרצון לא לחיות חיים הדומים לחיים של הוריה, ובין הרצון של האם להבטיח שבתה לא תיחשף לסיכון גדול מדי של אלימות או עוני. הדבר הופך למאתגר כי במהלך הסרט אב המשפחה מפוטר מעבודתו ומראשית הדרך מובהר כי ליידי בירד מגיעה מרקע עני יותר מחבריה ללימודים בבית הספר הפרטי לבנות בו היא לומדת.

אב המשפחה, לארי, מגולם בידי השחקן/מחזאי טרייסי לטס והוא בעיניי גיבור לא מספיק מהולל של היצירה. הוא כזה גם בגלל שלוקח לליידי בירד לא מעט זמן על מנת להבחין במצוקה שלו, אשר מתבטאת בעיקר בשתיקה ובפנים אשר מסגירות במרומז רצון לא לחשוף את הכאב. זה נובע הן ממצוקה מקצועית והן מסיבות פסיכולוגיות אחרות, בעודו מרגיש כי הוא לא מימש את מלוא הפוטנציאל אשר היה גלום בו וכעת הוא מבוגר מדי על מנת להישקל ברצינות לעבודה חדשה. בו בזמן הוא גם הדמות אשר מעמידה את האחר לפניו – גם כהורה תומך ולפעמים איש סוד של ליידי בירד, וגם כבעל אוהב למריון אשר לעתים מתקשה להחזיק את הבית, שכולל גם את אחיה המואמץ של ליידי בירד, מיגל (ג'ורדן רודריגז), החי עם אישה אשר משפתחה ניתקה עמה את הקשר (מריאל סקוט). אף כי ישנה מתיחות בין האחים, קל להבין כי מדובר במשפחה חמה ואוהבת, אפילו אם הקושי הכלכלי ניכר בתנאי מגורים אשר לא מאפשרים פרטיות של ממש, עם חדר שירותים אחד ומחשב בודד בחדר השינה של מיגל. אף אחד מבני הבית אינו מעורר לעג או רתיעה, אך גם קל להבין מדוע נערה מתבגרת תבקש להסתיר אותם מחבריה ללימודים, בעיקר בשלבים השונים בהם הגיבורה מנסה לטפס במעלה הסולם החברתי.

ליידי בירד מנסה לשפר את מעמדה בתיכון, אך זו אינה המטרה העיקרית שלה – היא רוצה להגיע לסטטוס חברתי זוהר יותר דרך מעבר לחוף המזרחי. הרצון לשנות את מקומה נובע במידה רבה מן הכמיהה להיכנס למערכות יחסים עם נערים ספציפיים. דומה כי בתחילת הסרט היא אומנם מתביישת במצב הכלכלי של משפחתה, אך מרוצה ביחסים שיש לה עם ג'ולי, החברה הכי טובה שלה (ביני פלדסטין, עוד הברקת ליהוק) אף כי השתיים בבירור שייכות לצד הפחות מקובל של התיכון הקתולי. יש לציין כי ליידי בירד נשלחת לתיכון אדוק לבנות בלבד לא מטעמי אמונה, אלא בגלל שזה מעניק חינוך פרטי טוב יותר בלי הסכנות של תיכון ציבורי. בנוסף, למרות שנזירות מנהלות את המקום, יש במקום גם מורים גברים (חלקם לא כמרים) ומפגש עם תיכון מקביל לנערים בתפילות, נשפים תקופתיים וגם הפקות תאטרון משותפות.

מערכת היחסים החברית בין ג'ולי וליידי בירד זוכה לזמן מסך רב ועוברת תמורות במהלך הסרט. יש דמיון בינה לבין קו העלילה הכי מעניין ב״פרנסס הא״ – חברות קרובה אשר הופכת להתרחקות בנסיבות אשר הגיבורות לא לגמרי מבינות. למשל, יש סצנה אחת בה השתיים רבות אחרי תקופה של ריחוק. כל אחת מהן סבורה כי השנייה עזבה קורס מסוים בגלל בוז לחברתה, אך למעשה הסיבות מורכבות יותר וקשורות באופן עקיף לסוג של שברון לב אשר השתיים חוו. הן ניחמו זו את זו בשעת מעשה, אבל כל אחת מהן שמרה חלק מן הסודות לעצמה והדבר מגביר את עוצמת הריב. אגב, אותה סצנה כוללת גם את דמותה של דרלין – נערה המצויה במקום נמוך אף יותר בסולם החברתי ומגולמת בידי קתרין ניוטון בהברקת ליהוק נוספת – קשה לזהות שאותה נערה חנונית קפדנית היא גם הבת של הדמות אותה מגלמת זוכת האוסקר פרנסס מקדורמנד ב״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״.

באופן בולט יותר, הבן של מקדורמנד באותו סרט נמצא גם הוא ב״ליידי בירד״ – לוקאס הדג'ס משחק את החבר הראשון של הגיבורה והתפקיד שלו בסרט הוא יותר מאשר התאהבות אשר מובילה לשיברון לב. סצנה בה הוא מנסה לחדש את הקשר אחר הפרידה היא דוגמה ליכולת של הדמויות ללמוד ולהכיל אחד את השניה, באופן אשר מלא במבוכה וחוסר נחת אבל גם בהעדפת החמלה והעזרה על פני הזעם. החבר השני של הגיבורה מגולם בידי טימותיי שאלמה בתפקיד הרבה יותר קשוח ומסתורי מן הדמות שהוא גילם ב״קרא לי בשמך״. שתי מערכות היחסים מראות בו זמנית כי ליידי בירד פתוחה יותר לגבי הרגשות שלה מן הזכרים בני גילה, וכי היא לא קוראת את הסיטואציה בצורה נכונה ובמספר דרכים שונות. שתי מערכות היחסים מובילות לכאב קשה מנשוא בשלב מסוים, אבל התחושה היא כי בסופו של דבר בשתיהן יש גם לא מעט זיכרונות נעימים, אף על פי שכל אחד מן הגברים הוליך אותה שולל בדרך שלפחות במקרה אחד מצדיקה כל זעם, בעיקר בגלל שהדבר נעשה מבלי משים.

דמות בולטת נוספת אשר ליידי בירד מבקשת את חברתה בשלב מסוים היא מלכת הכיתה ג'נה (אודיה רש הישראלית), דמות אשר נראית תחילה כתמצית הקוּל אבל הסרט מבהיר היטב כי גם היא זקוקה לליידי בירד, או לחברה אשר תהיה יותר כנה ותומכת ממה שליידי בירד מסוגלת להיות. שכן כפי שליידי בירד נפגעת מחוסר כנות של אחרים, היא אינה מבחינה בזמן אמת כיצד גם חוסר הכנות שלה יכול לפגוע.

יש בסרט עוד מספר רב של רגעי קסם ודמויות אשר עוברות היטב בזמן מסך מועט. בעזרת סצנות קצרות ומדויקות, השעה וחצי של הסרט הזה מציגה לא מעט אנשים מעניינים, מעבירה הרבה כאב דרך רגעים מצחיקים מאוד, הרבה רגעי התעלות דרך מבוכה, הן של ליידי בירד והן של דמויות המשנה. גם כאשר יש בסרט סצנה שהרגישה לי כמו חריגה מן הסיפור הכללי, כמו מורה לספורט אשר נדרש להעביר שיעור מסוג שונה, היא עשויה כל כך טוב עד שאני מבין מדוע הבמאית לא ויתרה עליה. שלא לדבר כי כמה מן המורים שמקבלים סצנות אשר מאפשרות לשחקנים לזרוח, בעיקר לויס סמית', סטיבן הנדרסון וג'ייק מקדורמן כחברים בצוות ההוראה.

למרות כל השבחים, יש בסרט גם כמה סצנות בהן התחושה היא כי התסריט אומר דברים בצורה ישירה מדי או מוכרת מדי מסרטים אחרים, אבל הם משולבים בנגיעות של מקוריות ודיוק. גם כאשר הסרט המשיך עוד כמה דקות אחרי מה שהיה נראה לי כסצנת הסיום המתבקשת, בסופו של דבר אני חושב שהדבר הצדיק את התוצאה – שכן הסרט היה זקוק למעבר לשלב של אחרי הנעורים בעיר ה(יחסית)קטנה. חלקו האחרון של ״ליידי בירד״ יכול לתפקד כסרט קטן עצמאי ואני רוצה לומר עליו דבר מה, אבל ייתכן וזה סוג של ספוילר קטן, אף כי זה סרט שאין יותר מדי מה להרוס בו: זה לא ממש מפתיע בת 17 הופכת כעבור שנה לבת 18.

-ספוילרים מכאן-

הרגע החביב עלי במשחק של רונן בסרט הוא במסיבה בניו יורק, כאשר היא מתחילה בשיחה עם בחור אשר כמעט ויהיה סטוץ שלה במהלך הלילה. כאשר הוא אומר לה שאינו מאמין באלוהים, היא אומרת "אנשים משתמשים בשמות שההורים שלהם נתנו להם ובכל זאת לא מאמינים באלוהים". היא אומרת את השורה הזו תחילה כהאשמה, אבל מאוחר יותר היא מבינה כי זו הדרך להתנהגות חדשה שלה, להגדרה עצמית חדשה. היא מבינה כי במקום האמנותי יותר, השם ליידי בירד כבר אינו מתאים וכי יש יופי לשם אשר ניתן לה לא על ידה. היא מקבלת את כללי המשחק החדשים, מתבגרת. לא נלחמת על האמונה באל (בה היא אולי מפקפקת בה) אבל מאוחר יותר מגינה ולא בפעם הראשונה על הטעם המוזיקלי המאוד מיינסטרימי שלה, אשר לכאורה נוגד את מהות העולם אליו היא רוצה להשתייך.

סיום הסרט חותם אותו כמכתב אהבה שלם אשר מועבר דרך רגעי המחולקת: הביקור בכנסייה מבהיר ללידיי בירד כי הדברים שאהבה באמת בנעוריה הם אלו אשר ניסתה לחמוק מהם. ראשית, העיר סקרמנטו אשר זוכה בסוף למונטאז' העובר בשלושה זמנים שונים וחושף את יופייה כאילו הייתה ״קולומבוס״. הדבר השני הוא אמא שלה, אשר ליידי בירד לא רק מבינה כיצד עזרה לה, אלא ממש רואה את הדברים כמוה. היא תופשת כי השתיים אכן דומות יותר משונות, גם אם ליידי בירד עדיין מנסה לממש את עצמה כבוגרת באופן שונה לחלוטין.