"פרדיננד", סקירה

בשנת 2012 תפסה תאוצה ברשתות החברתיות תמונה בה נצפה המטדור המפורסם אלוורו מונרה, כאשר הוא יושב בשולי הזירה ומתייפח, ומולו ניצב שור מובס ומדמם שמביט בו בחמלה. ארגוני החיות ניצלו את התמונה הזו כדי להוקיע את ה"ספורט" הנאלח, המחליא והפסול של לוחמת השוורים, והראו כיצד אפילו מונרה המפורסם גם הוא נשבר מול מעשיו, ומלא חרטה הוא כבר לא יכול להתמודד עם ההתעללות האיומה הזו בשוורים האומללים. האמת אמנם הייתה קצה אחרת. לא הרבה זמן לאחר מכן התברר שהמצולם בתמונה הוא בכלל לא מונרה, והתנוחה לא מעידה על בכי אלא כנראה על הצטלבות או כל דבר אחר, ושוב התגלה שעובדות לא באמת מעניינות את המשתפים והמגיבים, אבל עדיין יש לה עוצמה רבה בהנצחת הזוועה שהיא לוחמת השוורים.

נזכרתי בתמונה הזו במהלך הצפייה בסרט האנימציה החדש "פרדיננד" (Ferdinand), כי על אף שספר הילדים שכתבו מונרו ליף ורוברט לוסון עליו מבוסס הסרט יצא לאור בכלל ב-1936, היה נדמה לי שאותה תמונה נתנה השראה לתסריטאים שהיו צריכים לעבות את הספר הקצר לסרט באורך מלא, ויכלה באותה מידה להיות גרסה ממוצאת לסיפור מאחורי אותו צילום מפורסם – הרי מדובר בסרט שלם על שור גדל גוף אך עדין ומתוק, שמסרב לשתף פעולה עם העתיד המיועד לו במלחמות השוורים, ומנסה להוכיח שאפשר להיות גם אחרת, ושכוחניות ואלימות אינם הכרח של המציאות. מכיוון שאנחנו בעולם סרטי הילדים, ניתן להמר כי הוא יצליח במשימתו.

ל"פרדיננד" יש את כל האלמנטים שנועדו להפוך אותי לעיסת בכי לחה – גם חיות חמודות, גם סיפור על מישהו צעיר שסובל כי הוא לא יכול להיות כמו כולם, וגם מסר נפלא שעומד בניגוד די קיצוני לכל מה שקורה בעולם כרגע. ואכן, ההתרגשות לא איחרה מלהגיע ממש בדקות הראשונות של הסרט, כאשר פרדיננד הצעיר מסרב להילחם בשור אחר בחווה בה הוא גדל, ורואה איך אביו נלקח למלחמת שוורים ממנה לא יחזור. ישר כל הפלאשבקים מ"בייב" ו"אוקג'ה" חזרו אלי, והתחלתי להיות מובך בגלל שאר האנשים שחלקו אתי את אולם ההקרנה, כי גבר בוגר בגובה מטר תשעים שבוכה בקול זה אף פעם לא דבר יפה. זאת הייתה משימה קשה במיוחד לנסות להשתלט על עצמי.
לשמחתי, "פרדיננד" לא לחץ רק על האלמנטים האלו, אלא גם התגלה כסרט מקסים ובחלקים רבים מאוד מאוד מצחיק. זה אולי הסרט שהוציא ממני הכי הרבה פרצי צחוק רמים במהלך השנה, להוציא את "לילה קשוח" ו"תור: ראגנארוק". לא אכריז על זה כהומור הכי מתוחכם אי פעם, אבל באופן אישי קבוצת סוסי נוי גרמנים אלטיסטיים שבאותה מידה יכלו להיות מדובבים על ידי להקת "הניהילסטים" של "ביג ליבובסקי" זה משהו שכנראה עובד עלי באופן יוצא דופן. צחקתי והתביישתי בעצמי באותו הזמן.

חברת ההפקה של "פרדיננד" היא בלו סקיי שעדיין מדפיסה כסף ממותג "עידן הקרח", והבמאי הוא קלרוס סאלדנה שביים את סרטי "עידן הקרח", "ריו" ו"רובוטים" שאותו אני זוכר שאהבתי הרבה יותר משאר העולם. את פרדיננד מדובב השחקן מתאגרף ג'ון סנה, ולצדו אחת מאנשי השנה שלנו ב-2016, זוכת הדאבל אמי קייט מקינון כעז מטופשת. הם שניהם אדירים. בעוד בחירה שמאפיינת את התקופה בה אנחנו חיים, החליטו ללהק לשאר הקולות של הדמויות הספרדיות בעיקר שחקנים לטינים, כמו למשל בובי קנאוולה האיטלקי-קובני ("אימפריית הפשע", "יסמין הכחולה") וג'יה רודריגז ("ג'יין הבתולה"), ובכך נמנעו מכל מיני תלונות בנושא הווייט-וושינג. ממש כמו שעשו בחוכמה ב"קוקו".
כשזה מגיע לאנימציה, ל"פרדיננד" אין את העושר הויזואלי של סרטי פיקסאר (וזה בעיקר בולט ברגעים שמזכירים באופן מחשיד את "מוצאים את דורי") אבל הוא בכל זאת נראה מצוין. הוא ללא ספק סרט שמיועד בראש ובראשונה לילדים, אבל הוא לא מסוג הסרטים שיגרמו למבוגרים להביט בשעון ולחשב את הזמן לאחור עד הסוף, על אף שלעיתים הוא קצת חמודי מדי לעיניים ציניות יותר.

בהקשר של הקהל הצעיר, הופתעתי מאוד מהמקומות אליהם "פרדיננד" מעז להגיע. הסרט לא מתעלם ממה שקורה לשוורים שלא כשירים להילחם, ואפילו יש בו סיקוונס הרפתקאות ארוך (ומוצלח) במשחטה. גם גורלם העגום של שוורים במלחמות השוורים נאמר באופן ברור, אז למקרה שתכננתם לקחת את הילדים לסרט וארוחה במקדונלדס לאחר מכן, כדאי שחשבו על שינוי התכניות. מהמקום שלי אני אשמח אם ילדים יחשפו למאיפה באמת מגיע האוכל שלהם ושמלחמות שוורים הם לא בדיוק משחק תופסת עם שור (אני זוכר את היום בו אני גיליתי את זה. לא הייתם רוצים להיות שם), אבל לכל הורה ולכל ילד יש את הרגישות שלו, אז קחו את זה בחשבון – יתכן וישאלו כמה שאלות נוקבות בתום ההקרנה.
עם זאת, אי אפשר להגיד ש"פרדיננד" הוא סרט דידקטי שבא לחנך אותנו לוותר על אוכל מן החי. הוא מתייחס לדברים האלה בצורה עדינה, אם כי לא מרומזת, וממש לא מנסה לזעזע או להבהיל. המסר העיקרי שלו הוא שדרך אהבה ונחמדות אפשר להשיג הרבה יותר דברים מאשר בכוחניות, ואני מקווה שעם זה כולנו חיים בשלום.

2017 לא הוכיחה את עצמה כשנה מופלאה בתחום האנימציה, משאיר ל"קוקו" לקחת בקלות את תואר סרט ההנפשה המצטיין וכפי הנראה גם את האוסקר בעוד כמה חודשים. אמנם את "בייבי בוס", "מכוניות 3", "קפטן תחתונים" ו"לגו נינג'גו" או איך שלא קראו לזה לא ראיתי (וסביר שזה לא ישתנה), אבל בין אלו שיצא לי לראות – "זומבילניום", "לאהוב את וינסנט", "גנוב על העולם", "לגו באטמן" ו"קוקו" כמובן – הסרט החדש על השור החמוד שרק רוצה להריח פרחים, הוא ללא ספק אחד הטובים והחמודים ביותר. בהקשר הזה אחטא לתפקידי אם לא אזכיר את "המפרנסת" עליו תופיע סקירה ממש בקרוב, ו"סינדרלה חתולה" שהוזכר בסריטה במהלך השנה על ידי עופר.
לא צריך לבוא אליו עם ציפיות גבוהות במיוחד ל"פרדיננד", אבל בהקשר לתכנים ראויים לחופש חנוכה עם זאטוטים, זוהי הוא אופציה נהדרת. זאת למקרה שהילדים שלכם כבר יודעים שהסטייק לא מגיע מהעץ.