סרטים בערבה 2017 – מדריך (כמעט) מלא לפסטיבל הקולנוע המדברי

עונת פסטיבלי החורף הישראלית חזקה מתמיד השנה, כפי שנכתב בקצרה כאן בבלוג בחודש שעבר. אבל יש פסטיבלים ששווים פוסט המלצות פרטני משל עצמם, וזהו בהחלט מצבו של מי שמיצב עצמו כנקודת השיא הסינפילית האחרונה לפני תום השנה האזרחית – פסטיבל סרטים בערבה. זו השנה השישית בה מתקיים הפסטיבל, והפעם השלישית ברצפיות בסריטה בה אנו מקדישים פוסט נפרד לאירוע בהפקת אייל שיראי ובניהולם האמנותי של עדנה ודן פיינרו. פסטיבל סרטים בערבה הופך את שמורת הטבע עשוש בסמוך ליישוב צוקים למוקד עלייה לרגל לאוהבי ואוהבות קולנוע, וייחודו הוא בהקרנות ערב ולילה תחת כיפת השמיים ולאור הכוכבים. השנה תוצג מהדורתו הגדושה ביותר, שתתפרש על פני עשרה ימים – החל מה-9 ועד ה-18 בנובמבר. חילקנו את התוכניה לשלושה – סרטים מסקרנים שטרם ראינו ומהווים השלמות חובה סינפיליות לפני תום השנה, סרטים שכבר כתבנו עליהם בפסטיבלים אחרים וזוהי הזדמנות נוספת לצפות בהם, וכמה סרטים שראינו רק כעת וכתבנו עליהם במיוחד לאירוע.

מבין הסרטים שמסקרנים גם אותנו, שעצם התחמקותם מאיתנו מונעת מן המדריך הזה להיות שלם, אפשר להתחיל עם ״סוף טוב״ (Happy End) של מיכאל האנקה, שערך את בכורתו בקאן ודילג על כל פסטיבלי ישראל עד כה (בתמונה בראש הפוסט). בהמשך ניתן למנות את ״העודף בשבילך״ (Keep the Change) של רייצ'ל ישראל, שביימה קומדיה רומנטית אמיתית לגמרי עם שחקנים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, ״כלת המדבר״ (The Desert Bride) של ססיליה אטן ו-ולריה פיוואטו שכולנו פספסנו בירושלים ו״מחר ולנצח״ שחמק לנו בפסטיבל חיפה. כמו כן שווה לבדוק את תוכניות הסרטים קצרים, תוכנית הקלאסיקות כמו ״הסיפור שאינו נגמר״ וסרטים אילמים קצרים המאוגדים תחת הכותרת "לצחוק מחדש" ובהנחיית סרג' ברומברג, וגם מחווה לקולנוע האוסטרלי שתכלול את ״חזית החדשות״, ״פיקניק בצל ההר״ ו״לנטנה״.

סרטים שכבר ראינו ואף כתבנו עליהם:

סרט הפתיחה – ״ארץ מתוקה״

ארץ מתוקה – סרט הפתיחה של הפסטיבל, המערבון האוסטרלי של וורוויק תורנטון, סוקר בידי עופר בוונציה.
אהבה חסרה – יצירתו של אנדריי זביאגינצב שכולנו כתבנו עליה, אורון בימי קאן ואור וגם עופר בתקופת חיפה.
אדם של יושרה – זוכה מסגרת ״מבט מסויים״ בקאן, שאורון השלים רק לקראת בואו לפסטיבל ירושלים.
לאקי – הופעתו האחרונה של הארי דין סטנטון המנוח, בסרטו של ג׳ון קרול לינץ׳, עליו כתב אור לפני חיפה.
הרצח השלישי – ניסיון של הירוקאזו קורה-אדה לשבור את השטנץ של עצמו, כך על פי עופר של ונציה.
נפש עדינה – שבזכותו יגיע שוב ארצה הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, עליו אורון כתב בפסטיבל קאן.
הרוכב – צייד הפסטיבלים של קלואי ז׳או, שתתארח בערבה, ולגמרי הפיל את אור מהאוכף בחיפה.
ברוכים הבאים למונפרנאס – זוכה מצלמת הזהב של לאונור סראיי שכבש גם את אורון בהכנות לחיפה.
הלילה בו שחיתי – שעופר תפס בפסטיבל ונציה ועמד אז על ייחודו הנסמך על דימויים ליצירת עלילה.
הפרעה בקצב הלב – זוכה תחרות כרמל בפסטיבל חיפה, בין היתר, שם צפה בו וכתב עליו אור.
ישראלים – ״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר, ואיך אפשר בלי ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז.
קלאסיקות – מאמר של עופר על ״הנסיכה הקסומה״ וסקירה של אור בעקבות העותק המשוחזר של ״יול״.

מתחת לעץ
Under the Tree

סרטו של הפסטיין גונאר סיגורדסון, מאורחי הפסטיבל, הוא הנציג השנה של איסלנד לפרס האוסקר לסרט הזר. אל הערבה הוא מגיע אחרי ביקור בפסטיבלי הסתיו הבולטים, החל מפסטיבל ונציה שם פספסתי אותו, למרות חיבה לכמה וכמה סרטים מן הקולנוע האיסלנדי העכשווי. סיגורדסון הוא אחד מן השמות הבולטים שבו, אחרי ש״Either Way״ שלו זכה להפוך ל"פרינס אבאלנש" האמריקאי.

כמו מספר סרטים איסלנדיים בולטים, ״מתחת לעץ״ משלב בין דרמה לבין חוש הומור בעל גוון מיוחד. לצד זאת, במקרה זה משהו במוזרות אשר הסרט מייצר עבד לי בצורה פחות טובה. הסרט נפתח כאשר גבר בשם אטלי נאלץ לעזוב את ביתו באמצע הלילה, לאחר שאשתו תפסה אותו צופה בקלטת סקס שלו עם אישה אחרת. הוא חוזר לחיות בבית הוריו, שם מתפתח בהגדרה עימות עם השכנים לגבי עץ אשר מטיל צל על החצר הסמוכה, כאשר אמו של הגיבור לא בדיוק שפויה ביחס שלה לעץ, אותו היא מקשרת עם אחיו של אטלי, אשר נעדר תקופה ארוכה מסיבות אשר כולם חוץ ממנה השלימו עמם.

עלילת הסכסוך בין השכנים היא אלגוריה למאבק של כולם אשר מחריף וצובר מימדים כמעט אפיים, ובסופו של דבר גם אלימים מאוד. ככזו, יש בה משהו לא אמין כמעט לאורך כל הדרך. בנוסף, אצל שני זוגות השכנים מדובר במקרה בו הגברים יכלו להגיע לפשרה בין עצמם, אבל הם נגררים אחרי הנשים שלהם לקרב אלים. הטיפול במשבר הנישואין טוב יותר בעיניי – אטלי מצטייר רוב הזמן כקורבן אשר לא יכול לראות את בתו האהובה, אבל בכמה מקרים גם הוא חוצה את הגבול מניסיון לשוב אל חייו לאיום מפחיד. בניגוד לסכסוך השכנים, בקו עלילה זה ניתן להבין את המניע של כל הדמויות ואף לחשוש לגורלן, אף כי גם כאן קיים המוטיב של תגובה קשה מדי.

הדבר הכי יפה בסרט הוא השימוש בעריכה, בעיקר על מנת לחשוף מידע בהגדרה בתוך סיקוונסים ותוך בניית מערכי כוחות. ניתן לציין כרגעים בולטים בהקשר זה סצנה של מפגש עם הבחורה מהקלטת, שהיא הסצנה היא טובה בסרט, וגם סצנה של ארוחת ערב חגיגית, אשר מאפשרת לדמות הבעייתית של האם להיות אמינה ובעיקר נוגעת ללב לכמה רגעים. מצד שני, הסרט כולו נבנה לעבר הסיום, אשר לוקח את הדרמה-הקומית הזו לכיוון לגמרי אחר. זה יכול להרתיע חלק מן הקהל ועבורי פשוט לא עבד.
(עופר ליברגל)

נינה
Nina

גם אם לא הייתי בודק וקורא שהבמאי ואורח הפסטיבל, יוראי להוטסקי, הגיע מן הקולנוע הדוקומנטרי – קל לנחש זאת מן הסרט עצמו, על אף שזו כבר הפעם השנייה בקריירה של הצ׳כי שהוא מביים סרט עלילתי. ״נינה״ מציג כרוניקה מפורטת וכואבת של גירושין, בעיקר מהצד של הילדה שהעניקה את שמה לסרט, הנקרעת בין שני הוריה המפרקים את המשפחה. לוקח הרבה זמן עד שהדרמה מתחילה, משום שהיוצר מבקש להכניס אותנו לאט ובזהירות לעולמה של נינה ולהבין את נקודת המבט שלה, כדי שבהמשך נוכל להבין גם את מעשיה והתנהגותה. במובן זה מדובר במעין סרט אח ל״אהבה חסרה״ של זוויגינצב, שגם הוא מוקרן בפסטיבל ככתוב לעיל. כמובן שהכל מחוויר ליד סרטו של הרוסי, אבל גם לצ׳כים ובמיוחד לעיר פראג בה מתרחש העלילה יש מה להציע.

נינה היא ילדה-נערה בת 12 שמוצאת הנאה ומפלט בלימודי השחייה שלה, שם היא הישגית הרבה יותר מאשר בכיתת הלימוד הבית-ספרית. הסרט מתחיל רגע לפני פרידה שתוביל לגירושין בין הוריה, משהו שנדמה כי כולם מבינים חוץ ממנה, או לפחות לפניה. בהמשך נינה תצטרך ללמוד לשחות גם מחוץ למים, אם להיות ציורי לרגע, שכן כל עולמה כפי שהיא מכירה אותו טובע לאיטו. אפשר לומר שהסרט לא חוסך בסמלים ובסמליות, בין אם בסצנות חלום של נינה בהן אביה דג עבורה את הירח למשל, או אפילו בפעילות המשותפת הראשונה של האב והבת בה אנו חוזים – בניית דגם מיניאטורי של חייה, שגורלו ידוע מראש. אלא שהרגעים המודגשים מדי הללו דווקא הופכים לחזקים בסרט, במיוחד סיקוונס החלום האחרון והמסכם של הילדה. זאת משום שכל שאר הסרט הוא תיאור די יבש וקודר של שגרת חיים מתפוררת, בעיקר דרך פלטת צבעים אפרפרה וקרירה למראה, שהפכה כבר לסימן היכר של סרטים מזרח-אירופאיים עכשוויים.

כיוון שנינה עצמה עוברת את גיל ההתבגרות לנגד עינינו ממש, החל בעולם דמיוני של ילדה וכלה בכל שלבי המרד של מתבגרת, את האיזונים אמורות לספק דמויות ההורים. ואכן גם אותם נלמד להכיר בצורה שקולה אך מתעתעת, כאשר האם מחפשת להתחיל פרק חדש בחייה ומייצגת את השקול וההגיוני, והאב הקצת מוזר למראה עובד כמפעיל עגורן ואפילו לא יכול לעזור לנינה בשיעורי הבית. כפי שנלמד להבין עד סוף הסרט, למקרה שזה לא היה ברור מתחילתו, שניהם אוהבים אותה ורוצים בטובתה אבל לא יודעים כיצד לעשות זאת. ישנם גם המון רגעי אנוכיות של ההורים, או קטעים בהם נדמה שהם אלה שזקוקים להדרכה, והם לא פעם מאבדים את העשתונות מול הילדה, אומרים דברים שהיא לא אמורה לשמוע. או שאולי כבר לא אכפת להם שתשמע ותדע הכל, מה שמראה כי גם הם מבינים שהיא לא ילדה עוד.
(אורון שמיר)

המחזר
The Charmer

סרטו הדני של מילאד אלאמי מגיע לערבה אחרי שהוקרן בפסטיבלי סן-סבסטיאן (שם זכה בפרס מטעם פדאורה), שיקגו ו-ורשה. במרכזו עיסמאיל, מהגר איראני שנמצא בתהליכי בקשה לתושב קבע ומתפרנס מעסקי הובלה. יש עוד חלק משמעותי בהתנהלותו של עיסמאיל, אבל זה בחזקת ספויילר אז לא אפרט על כך בשלב הזה. הסרט עוקב אחריו כאשר הוא עובר מאישה לאישה, בניסיון למצוא בת זוג שתעזור לו לקבל את אשרת השהייה, ומערכת יחסים שנרקמת בינו לבין דנית ממוצא אירני.

היתרון המשמעותי של "המחזר" הוא השחקן הראשי, ארדלן עסמאילי, שנותן הופעה מצוינת כגבר שנקרע בין רצונו להתחיל בחיים חדשים לבין הדברים שהשאיר מאחור. לצדו, סוהו רזאנג'ד כאישה שנכנסת לחייו, גם היא מייצרת דמות מסקרנת, מבלי להזכיר את העובדה שהיא אחד הדברים היפים ביותר שראיתי על המסך לאחרונה. השניים האלו, יחד עם הסיום המוצלח, בהחלט מצדיקים את הצפייה בסרט, אם כי קשה לומר שהוא מרתק לכל אורכו. הוא מתקדם לאט ונראה שלא לגמרי מממש את הפוטנציאל האמיתי של הסיפור, ונשאר קצת מרוחק וקריר מדי.

במהלך הצפייה ניסיתי להבין מה עמדת הסרט לגבי נושא ההגירה, והאם בעצם מדובר באלגוריה ליחס של דנמרק לזרים המגיעים אליה, שמצד אחד סוחפים ומסעירים אותה (בין אם מסקרנות אמיתית ובין אם מהתנשאות מערבית) אך בסופו של דבר חוששים ממנה, כאשר השאלה מי מנצל את מי נותרת פתוחה. נדמה אפילו לעיתים שהסרט קצת מצדיק את ההסתייגות של המדינה מהמהגרים, וזה קצת הפתיע אותי כי לא מדובר בנקודת המבט ההומנית ביותר, אבל זה בהחלט פתוח לפרשנות. ככזה, "המחזר" מעניין כמעורר דיון וכמפתח לשאלות על החברה שבה אנחנו חיים יותר מאשר בתור סיפור אנושי על דמויות שנועדו לעורר הזדהות וקרבה.
(אור סיגולי)

/// תודה ליח״צ על הסקרינרים