״סטאלקר״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה

כחלק מתכנית הקלאסיקות בפסטיבל הסרטים בחיפה יוצג בבכורה הישראלית העותק הדיגיטלי המשוחזר החדש ביותר של סרטו הסובייטי האחרון של אנדריי טרקובסקי – ״סטאלקר״ (Stalker). עבורי זו הזדמנות להרחיב על הסרט, מתוך שאיפה שלי לכתוב (או לדבר) בהדרגה על כל סרטי הבמאי הרוסי הדגול ב"סריטה", כסוג של המשך מזדחל של הפרויקט שלי של כתיבה על כל סרטי אינגמר ברגמן. שני היוצרים קשורים זה לזה בכמה רמות, פרט לכך שהם אולי שני הבמאים האהובים עליי ביותר. הרחבתי על כל למשל בטקסט שלי על ״הקורבן״, אם כי זה פחות רלוונטי לדיון בסרט הנוכחי, סוג של סרט מסע עם נגיעות של מד"ב, לפחות מבחינת ההגדרה הרשמית שלו. בפועל, יש בסרט הזה משהו שונה וחמקמק, סוג של צלילה למקום היפנוטי, הגעה לשלווה פנימית ובו בזמן לייאוש.

עלילת הסרט מבוססת עם ספר המדע בדיוני "פיקניק בשולי הדרך" של האחים ארקדי ובוריס סטרוגצקי. הסופרים השתתפו בכתיבת התסריט, אך הסרט מצמצם מאוד את ההתרחשויות ברומן ונותן דגשים אחרים, בעודו עוסק יותר בהכרה פנימית של אדם את עצמו ואת אמונתו ופחות בהבנת העולם והאלמנט הלא-טבעי אשר נוצר ב"אזור" אשר ניצב בלב הסרט. אותו "אזור" (בספר יש מספר אזורים) נוצר כנראה עקב נחיתת חייזרים והגישה אליו נאסרה בידי הצבא לאחר זמן מה, מתוך מחשבה כי כך היא תגן על הציבור. אך קיימים "סטאלקרים" המדריכים אנשים לתוך האזור, בניגוד לחוק ותוך שהם משלמים מחיר אישי כבד, לא רק בגלל העימות מול החוק. אחת מן הסיבות העיקריות לכך שהאנשים רוצים לבוא אל ה"אזור" היא כי שוכן בו חדר אשר מי שמגיע אליו מגשים את המשאלה הכי כמוסה שלו.

תיאור העלילה הזה מרגיש פשוט בהרבה ומעבר לכך לא יותר מדי מתרחש בסרט, פרט למסע של סטאלקר ושתי לקוחות לתוך האזור. אבל כל כך הרבה יותר מתרחש, כולל הטלת ספק בכוח העל טבעי ובניתוק של האזור, אשר לפרקים רבים נראה כמו מיתוס בלבד. אבל הטלת הספק מול האמונה הוא נושא חשוב בסרט, הן לגבי נזקי האיזור והן לגבי המשמעות של הכוחות שלו, אשר הרצון של הדמויות השונות ביחס לכוחות הללו משתנה ונחשף רק בחלקים מאוחרים של הסרט. בנוסף, פרט למסע של שלוש הדמויות המרכזיות, הפתיחה והסיום דנות בשלישיה מסוג אחר, הסטאלקר, אשתו ובתם (אשר אינה יכולה לדבר, כנראה בגלל נזקי ה"אזור" אשר גורם לכך כי לסטאלקרים נולדים ילדים מעוותים). זוהי שלישיה שזמן המסך שלה קצר בהרבה אבל החשיבות שלה בתוך מכלול היצירה בעיניי אינה פחותה ואף גדולה יותר. המילה "בעיניי" חשובה מאוד בפסקה זו, כי יותר מכל סרט אחר של טרקובסקי (אף כי מימד זה קיים בכל סרטיו) ״סטאלקר״ הוא קודם כל חוויה אישית הן בדרך בה צופים בסרט והן בפירוש הניתן ליצירה. אף כי נכתבו פירושים רבים בכמה כיוונים שונים (פוליטיים, דתיים, אנטי-דתיים ועוד) דומה כי אף פרשנות לא מתיישבת אם כל מה שנראה בסרט, אשר בין היתר טוען ומדגים כי יש דברים מופלאים וגדולים יותר מן היכולת של האדם לתפוס אותם.

״סטאלקר״ הוא סרט שמזכיר נהר – גם בגלל אופן הזרימה שלו בין שוט ושוט וגם בגלל שלא ניתן לצפות בו פעמיים. הדימויים אולי נותרים זהים, אך הצופה משתנה מצפייה לצפייה ועמו גם הסרט עצמו. באופן אישי, חווית הצפייה שלי בסרט חזרה על עצמה עם כמה בסרטי הבמאי. בצפייה ראשונה הוא היה קשה לפענוח ואף משעמם לפרקים. בצפייה שנייה הוא מרתק ובכל צפייה הכיוון שלו משתנה, ככל שהוא הופך למוכר יותר הוא מפתיע מחדש. מן הסיבה הזו, ״סטאלקר״ הוא סרט שלדעתי לא ממש ניתן לעשות לו ספוילרים, אף כי יש כמה "סודות" בעלילה וסיום שהוא בהחלט לא צפוי. זה סרט שמזמין ציפיות רבות, אולי אפילו בלופ, להמשיך מן הסוף ישר להתחלה או לנקודה כלשהי באמצע. בכל מקרה, למי שמעדיף לדעת כמה שפחות – 1. צפויה לו חוויה מעניינת. 2. אם הוא נרתע מספוילרים מומלץ לו לדלג על המשך פוסט זה.

ניתן להתייחס לשלוש הדמויות אשר עורכת את המסע לתוך האזור כייצוג של הניסיונות של האדם להגדיר את העולם סביבו ולמשש את עצמו, דרך שלושה עיסוקים וגישות אשר אמורים לייצר שלם אחד של הידע והיכולת האנושי: מדען, אשר מייצג את הידע המדיד והמדויק; סופר, המבטא את האמנות והיצירה של האנושות, תוספת לעולם אשר נברא שאמורה להעשיר בין היתר את ההבנה שלנו את העולם; וכמובן הסטאלקר עצמו, אשר משמש כמדריך לתוך המופלא ומה שלא יכול להיות מובן דרך הכלים המדידים והמוחשיים. ניתן לראות בו מייצג את האמונה, כאשר האזור, אם או בלי קשר ליכולת שלו להגשים את המשאלות הכמוסות ביותר, הוא האל, או הדבר אשר נשגב מן השגרה ודורש מתווך, הן על מנת שניתן להגיע עליו והן על מנת להזהיר מזעמו. הסטאלקר מבצע זאת פעמים רבות לאורך המסע, שכן הוא סבור כי כל תנועה לא זהירה ב"אזור" תוביל לעונש כבד.

לכאורה, על כל השלושה לעבוד ביחד וללמוד להכיר את התרומה המשלימה של כל גישה אחרת להבנת העולם ולביטוי עצמי. בפועל, גם כאשר המסע באזור דורש מהם קירבה והקרבה, הם רק הולכים ומתרחקים זה מזה וכך גם במסע שלהם, לעבר מה שזה לא היה שהם מחפשים באזור. התוצאה מובילה אל ייאוש, בעיקר עבור הסטאלקר אשר לא מסוגל לחוות, כנראה לא בפעם הראשונה, את חוסר האמונה של הזולת בדרכו ובחשיבות הפלא של האזור. לשיא הדבר מגיע כאשר מתברר כי המדען מבקש את החדר על מנת להפעיל בו פצצה, לחסל באופן סופי הן את מקור הנס ובמידה רבה גם את האמונה בו. ניתן לראות בכך עימות בין המדע לבין האמונה, כאשר דומה כי טרקובסקי נוטה יותר לצד של המאמין. אך הדברים לא בהכרח כל כך פשוטים, שכן במהלך הסרט המדען מפר הוראה של הסטאלקר ולא נענש – ובסופו של דבר, הוא אינו מפעיל את הפצצה. איננו יודעים כיצד השלושה שבו מן האזור או כיצד בסופו של דבר נגמר הביקור בחדר, אך התחושה היא כל שלושת הגברים יוצאים מאוכזבים, אולי בגלל שלא הצליחו לחבור לשיתוף פעולה או לשלמות, אולי בגלל שהאופי העימות מול האפשרות למימוש המשאלה הכמוסה ביותר שלהם מתגלה כדבר מפחיד יותר ממספק. גם אם המשאלה היא להרוס את האפשרות של המקום אשר מסוגל להשלים משאלות, או תשוקות נסתרות.

חלק מן התהיות של שהסרט מעלה נוגעות לעצם התשוקה של האדם למימוש הכיסופים הכי סמויים שלו, כאשר חלק מן המחיר של המימוש הוא חשיפת הטבע של אותו כיסוף, גם לסביבה וגם לאדם עצמו. ברוב המקרים ייתכן והוא אינו רוצה להכיר בדברים הנסתרים שבתוכו, שכן הרצון הפנימי הוא לרוב שונה מן הרצון המוצהר. הסטלאקר עצמו שומר על הכלל של הדרכה בלבד ולא כניסה אל החדר, גם משום שהקרבה עצמית היא חלק  מהותי מאוד מן האישיות שלו (באופן טיפוסי לטרקובסקי, אשר מרבה לייצר הקבלות בין הגיבורים שלו לבין ישו) וגם מפני שהמשאלה הגדולה ביותר שלו היא הובלה של הזולת לעבר הגשמת יעדו והגשמת ייעודו של האזור. הוא חי דרך האמונה של האחרים, דרך היכולת של האחרים להגשים את ייעודו. כאשר אנשים כופרים באזור, הם לא רק מטילים ספק בסטאלקר, אלא גם בכל מערך ההבנה שלו והבנייה שלו את העולם. עבורו, הגשמת המשאלות היא הכרחית בעיקר בגלל שהיא כרוחה בהקרבה עצמית (לא רק מצדו) ובכניסה למשהו מסתורי שלא ניתן להבין עד תומו. האזור הוא עבור הסטאלקר המקום היחיד בו הוא חי. אף כי נכלא בעבר בכלא ממשי, עבורו כלא הוא כל קיום אשר אינו הדרכת אנשים באזור, כולל החיים עם משפחתו האוהבת אשר מעדיפה כי יישאר עימם במרחק כלשהו מן האזור. אבל כאשר האנשים שהוא לוקח אינם מאמינים באזור או יוצאים נכד הכוחות שלו כיסוד חיובי, הוא חווה משהו קשה אף יותר מכלא. סוג של מכשיר עינויים, או אפילו פסיון.

מבחינה חזותית, ״סטאלקר״ הוא סרט עתידני לכאורה, אך כזה אשר נראה כאילו הוא מתרחש בעבר רחוק, או בשטחים אשר ננטשו מזמן. הטכנולוגיה בו נראית מיושנת גם ביחס לשנות השבעים, הבתים נראים תמיד כמטים ליפול, או ככאלו אשר עברו כבר הרס רב, בתוך ומחוץ לאזור. על הכוחות הלא טבעיים של האזור אנו לומדים בטקסט כתוב בפתיחה ומדי פעם דרך דבריו של הסטאלקר, אבל אנו כמעט ולא רואים עדות להם, אולי פרט לאמצעי המבע – כמו מעבר משחור-לבן לצבע ברגע שהגיבורים מגיעים לאזור (ולא רק ברגע הזה). האזור עצמו מוגדר כמקום מנותק מן העולם, אך מדי פעם אנו נתקלים בשרידים אשר מטילים ספק לגבי קביעה זו – כולל צלצול טלפון המגיע לפתע, בסרט שמתרחש בעולם בלי טלפונים סלולריים. יותר משזהו סרט עתידני, זהו סוג של סרט על מציאות חלופית. או אפילו סרט על התקופה בה הוא צולם, סוף שנות השבעים בברית המועצות.

גם אופן התנועה באזור נראה כמשלב בין עליבות לסכנה, כי הסטאלקר מתווה את הדרך בעזרת זריקה קדימה של מטליות בד והליכה למקום בו הן נוחתות – וכל דרך אחרת אינה אפשרית. אבל התנועה העיקרית באזור היא תנועות המצלמה, אשר לעתים נדמה כמקבילה לתנועות הדמויות או לנקודת המבט שלהן, רק על מנת לשבור תנועה זו ולהתקדם עמוק יותר, או בצורה המנוגדת למיקום הדמויות. המצלמה לפעמים ממחישה כי אכן יש באזור גוון פלאי, בין אם היא מהווה אותו גוון או שהיא פשוט שותפה לאמונה כשהיא נמסרת בידי הסטאלקר. בנוסף, יש בסרט גם אזכור לסטאלקרים אחרים, כולל המורה של הסטאלקר שאנו רואים בסרט, אשר ייתכן והבהיר לו את רזי האמונה וייתכן כי המציא בעצמו חלק מן ה"מיתוסים" לגבי האזור. באופן זה, הסטאלקר שייך לסוג כלשהו של ממסד, או ארגון של אמונה, גם אם הוא באופן רשמי אויב של הממסד הגדול יותר – המשטר.

בגלל הדיון הזה, ניתן לקרוא בסרט ביטוי לייאוש של טרקובסקי מן היחס של הממשל הסובייטי לאדם הפרטי ולאמונה בדת. אין ספק כי טרקובסקי התנגד לצדדים רבים של הממשל (אשר תמך בסרטיו, אך תמיד דרש שינויים רבים שגרמו לעיכובים ולעתים גנז אותם) וכי היבטים של הרתיעה הזו חדרו לסרטיו. אבל דומני כי מסר פוליטי אינו עומד בראש מעייניו של טרקובסקי כל עוד מדובר בסרט פוליטי קונקרטי, המוגבל למדינה מסוימת ולתקופה מסוימת. אף כי הסרטים שלו רוסיים מאוד, הוא מכוון לאמת פנימית גדולה יותר, אוניברסלית, גדולה מן הזמנים. בסרט זה, האמת הזאת מובעת דרך ייאוש עמוק, דרך מסע שגם כאשר הוא מגיע ליעד או שב ממנו, הוא מייצר תחושה של כישלון. שכן זהו אדם אשר בפועל אינו יכול לעולם לחזור לביתו, בין עם הבית שלו הוא האזור עצמו הוא המבנה הרעוע בו הוא חי עם משפחתו.

המשפחה הזו היא עבורי המהות של הסרט, גם היא מיוצגת במשך פרק זמן קצר יותר ורוב הזמן בשחור-לבן. אחרי שוט הפתיחה אשר מציג באר עלוב בו הדמויות עתידות להיפגש, אנו חוזים בשוט הנע לעבר המשפחה הישנה – שילוש המצוי בהרמוניה, שלווה גם מול רעש הרכבת מבחוץ אשר גורם לתזוזה בכוס המונחת על שולחן (בפסקול ניתן לשמוע לרגע את ההמנון הצרפתי, המסמל שילוש של חירות, שוויון, אחווה). עד לרגע בו על הגיבור לקום, לצאת שוב למסע בו עליו לסכן את עצמו בכמה דרכים וגם להיפרד ממשפחתו לזמן מה. האישה מבחינה כי הוא עומד לעזוב שוב ומנסה בצורה נואשת למנוע ממנו לצאת, באופן אשר מוצא אותה בסופו של דבר שוכבת מיואשת על הרצפה.

סצנת הסיום של הסרט מהדהדת פתיחה זו, רק שהפעם מי ששוכב מרוב ייאוש הוא הסטאלקר, שבור לחלוטין ממה שהוא חווה כמסע כושל. ברגע זה, מי שמדברת בזכות היציאה למסע היא דווקא האישה, כאשר היא פונה ישירות למצלמה ומספרת כי ידעה מה יהיה המחיר הכבד כאשר התחתנה עמו – הזהירו אותה כי ינטוש שוב ושוב, כי הילדים שלהם ייוולדו מעוותים, מה שניכר בבת שלהם, אשר מוכנה על ידם "קופיפית" (או וריאציה אחרת על "קוף"). אבל עבורה הכל שווה את זה, גם בגלל האופי של  האדם אשר בסופו של דבר תמיד מקריב את עצמו עבור אחרים וגם בגלל האופי של הקשר בתוך המשפחה והקשר של בני אדם לאזור. עבור האישה, הסקרנות, הסיכון וההקרבה שבהליכה למופלא היא דבר הכרחי, משהו שמעניק משמעות לחיים. משום שבלי זה "לא הייתה שמחה וגם לא הייתה תקווה".

ומי שמסמלת את התקווה היא הדור הבא, שמרות המגבלות מתגלה בשוט המסיים גם כביטוי לפלאי, תקווה לנס דרך המגבלות. לכאורה, היא יושבת ליד שולחן ומזיזה את הכוסות דרך כוח טלפתי – אומנם יש אפשרות כי הכוסות זזות בגלל רוח או רעש (כמו בפתיחה). אך יש משהו הרמוני באופן בו היא מדריכה כל עצם למקומו, בו היא מציגה איזון בעולם, גם דרך נס פשוט, הדגמה של משהו שאנו מאמינים כי יכול להיות כוח גדול יותר, כוח שאין לנו יכולת להבין את טבעו ובכך עיקר משמעותו. לצד התקווה זו, הפסקול מבטא את השמחה, דרך השמעת הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהיא "אודה לשמחה".

״סטאלקר״ אינו סרט שמנסה להטיף, לאמונה או לכל דבר אחר. הוא סרט שמהלל את החופש לחפש נתיב יוצא דופן אל הפלאי, העיקר לחפש אותו בדרך כלשהי. הנס יכול להיות גם החוויה הקולנועית עצמה. לא מעט מן השוטים בסרט יוצרים בדרך לא טיפוסית פריים בתוך פריים – לפעמים בפריים הפנימי יש מוות, או מה שנראה כמו אשפה מסוכנת. אבל יש באופן בו המצלמה נעה לעבר העצמים משהו אשר חושף את הטבע האחר, מראה כי הקולנוע לא רק משקף את המציאות אלא גם מעצים אותה, מקרב אותה לדברים מופשטים יותר, לחוויה אשר גדולה יותר מן הקיום הפיזי.

עוד על אנדריי טרקובסקי בסריטה:
מבוא לסרטיו בקצרה
נעורי איוון
המראה
נוסטלגיה
הקורבן