• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל ונציה 2017 – דיווח שלישי: ״הבן דוד״, ״The Insult״, ״Our Souls at Night״, ״Suburbicon״, ״Brawl in Cell Block 99״

4 בספטמבר 2017 מאת עופר ליברגל

הדיווח השלישי מפסטיבל ונציה (זה הראשון והנה השני) כולל הפעם חמישה סרטים במקום ארבעה, המגיעים משני אזורים גיאוגרפים שונים. מתחילים שוב עם סרט ישראלי, משם קופצים ללבנון, בטרם עוברים לסרטים המתרחשים בארה"ב וכוללים כוכבי קולנוע גדולים.

הבן דוד

סרטו השלישי של צחי גראד כבמאי וגם סרטו המי-יודע-כמה בתור שחקן. בשלב זה של הקריירה שלו, גראד כבר הבין מה הן הנקודות החזקות שלו והוא משחק עליהן היטב ביצירה זו, ולא רק מפני שהוא מגלם דמות שהיא במידה מסוימת גרסה של עצמו. גראד משלב במשחק שלו בין קשיחות אלימה ומאיימת לבין משהו רגוע ושוחר שלום שהוא מנסה להעמיד בחזית, סוג של הגבר שיכול לנצח כל עימות פיזי אבל מעדיף להימנע מכך מסיבות עקרוניות, מה שרק גורם לו להיכנס עמוק יותר לתוך העימות. הדבר נכון גם לגבי המבנה העלילתי של סרטיו כבמאי, כולם מאופיינים בהאצה הדרגתית בקצב בדרך לסיום שהוא מופע של פאר סגנוני ואירוני כלפי האלימות בחברה.

כאמור, השחקן-במאי מגלם פחות או יותר את עצמו: שחקן מוערך ונערץ בשם נפתלי שהוא גם איש משפחה. יש לו שתי תכניות לעתיד: פרויקט אמנותי שהוא מקווה כי יביא להתקרבות בין יהודים וערבים, ושיפוץ הסטודיו הסמוך לביתו בישוב הקטן בו הוא גר. לצורך המשימה השנייה, הוא קם מוקדם בבוקר ואוסף פועל ערבי עליו קיבל המלצות. אלא שבמקום הפועל עליו סוכם, מגיע אחיו הקטן, מה שמתחיל לעורר מעט מתח בין המעסיק לעובד שלו. הגיבור הוא אומנם שוחר שלום, אבל הוא כמובן גם לא רוצה לצאת פראייר (נושא חוזר ביצירה של גראד כבמאי). העלילה מסתבכת כאשר נערה מותקפת מינית בישוב והחשד מופנה כלפי הפועל, שהוא גם זר בישוב וגם בן מיעוטים בעידן מתוח. נפתלי מחליט להגן על העובד שלו מול הסביבה, דבר שהופך למורכב יותר ויותר וכולל גם נתינת מסתור לפועל במהלך הלילה, ההופך לחשוך מן הצפוי. למרות חוסר הפשרה שלו, נפתלי גם מתחיל לחשוד בפועל עליו הוא לא יודע יותר מדי. בנוסף, הנוכחות של הזר וההגנה עליו יוצרת מתחים מתגברים בין הגיבור לבין אשתו, אשר מובילים לחשיפת הצד הלא נחמד של שוחר השלום הערכי.

״הבן דוד״ הוא סרט ישיר למדי במסר הפוליטי הלא-מקורי שלו, כמעט פשטני במתכוון, אולם הפרויקט האמנותי אשר מוצג בתוך הסרט מראה מודעות של היוצר בעניין האמירה הרדודה הזו. לעומת זאת, המתח הדרמטי בין השחקן לפועל, אשר מגולם בצורה יוצאת מן הכלל בידיד עלא דקה, עובד בצורה נהדרת. כאשר הסרט שובר לכיוון הפרוע באמת בדקות הסיום, התוצאה מצחיקה ומותחת. מאידך, הניסיונות של הסרט להיות דרמה משפחתית, או דרמה בכלל, פחות עובדים ומרגישים רוב הזמן מאולצים במידה מסוימת. בכלל, דומה כי הסרט מתקשה לעמוד ביומרות שלו לאמירות מחכימות, בעיה אשר משותפת לו ולעוד מספר סרטים בפסטיבל, אבל הסרטים האחרים פחות מהנים לצפייה ממנו.

The Insult
העלבון

מצאתי דמיון מסוים בין סרטו של גארד לבין הסרט הלבנוני של הבמאי זיאד דוארי (שעלילת סרטו הקודם, ״המתקפה״, התרחשה בישראל), אשר מציג בתחרות הרשמית. בשני הסרטים, סיפור קטן בעל גוונים קומיים משמש כבסיס לדיון בקונפליקט גדול יותר המטריד את הלאום ומוציא מן האנשים אגרסיביות ברמה גבוהה. שני הסרטים גם טובים יותר בפן הקומי מאשר בניסיון לייצר אמירה. אולם, בעוד סרטו של גראד מעורר חיבה גם ברגעיו הפחות טובים, סרטו של דוארי סובל מחוסר אחידות קיצונית ולצד סצנות יפות וחכמות יש בו לא מעט רגעים מביכים.

הסרט מתחיל בשכונה בביירות של ימינו, בה קבלן פלשתינאי נרטב כאשר מכונאי נוצרי מנקה את דירתו. הדבר מוביל לסכסוך של נקמות בעוד כל אחד דורש את כבודו, דבר שהופך לבעייתי יותר עם כל ניסיון פיוס, עד שהאלימות עולה שלב – הנוצרי אומר "חבל שאריאל שרון לא חיסל את כולכם" והפלשתינאי מגיב באלימות. מנקודה זו, הסרט עובר להיות דרמת בית משפט, ובעוד מקרה מתחיל לעורר עניין לאומי בקרב בני המיעוטים המתעמתים, עימות אשר משליך על הסביבה ומאיים להצית מחדש את מלחמת האזרחים. במהלך המשפט, הסרט מזכיר את אירועי העבר כאשר הכוונה היא להראות כי אין צד שלא סבל הרבה ואין צד שפרטים ממנו לא גרמו עוול לאחר. ברגעי השיא של הסרט מתקיים דיון בנושא אשר לא מרבים לדון בו – טבח שבוצע בכפרים נוצריים, מספר שנים לפני אירועי סברה ושתילה.

בסרט זה דווקא הקטעים הפוליטיים עבדו עבורי טוב יותר, בעיקר העימות הפיזי אשר מוביל למשפט, עימות שמתחיל כשבצד ניסיון הפיוס נשמע ברקע נאום נוצרי אנטי-פלשתינאי. עוד רגעים טובים יותר קשורים לזהות עורכי הדין אשר לוקחים לעצמם את ייצוג הצדדים השונים, ממניעים אשר אינם בדיוק רק תמיכה במטרה.

לעומת זאת, עיצוב הדמיות בסרט לוקה בחסר. כמעט כולן בעלות תו התנהגות אחד בלבד ולא קניתי אף רגע בתור אנושי ואותנטי. דוארי, אשר בתחילת דרכו היה עזור צלם בסרטים של קוונטין טרנטינו, גם משלב בסרט מספר קטעי מונטאז' מהירים של הנעשה ברחובות ביירות ואלו מרגישים מיושנים בצורה בולטת. בכלל, לא מעט רגעים בסרט נראים ככאלה, גם בכל הנוגע לגבי הכתיבה והמשחק. יש בי רצון להעריך את הסרט אשר מנסה לייצר תמונה בה לכל צד יש מניע וכאב שיש לדון בו, אבל העשייה שלו נופלת לדעתי ליותר מדי מלכודות של ניסיון לרצות את הקהל.

Suburbicon
פרברייה

את התסריט המקורי לסרט הזה כתבו האחים כהן בשנות השמונים, בשלב די מוקדם של הקריירה שלהם. הוא לא הופק בזמן אמת והאחים כהן עברו לפרויקטים אחרים. אחרי 20 שנה במגירה, התסריט הוצע לג'ורג' קלוני שהמתין עוד עשור בטרם שלף אותו והכניס בו אלמנט חדש, ביחד עם שותפו הקבוע להפקה גרנט הסלוב – הסרט עובר מלהיות סרט עכשווי (כלומר מתרחש בשנות השמונים) לסרט תקופתי, תוך שהוא מכניס אלמנטים מסרט אחר שקלוני תכנן לעבוד עליו, בעקבות אירועי מתיחות על רקע גזעני. למרות ההמתנה הארוכה וכמה רגעים בהם ניתן לחוש מעט את ההכלאה בין שני סיפורים שונים, רוב הזמן החיבור הזה עובד. הכתיבה של האחים כהן היא כנראה מה שהיה זקוק על מנת להזריק קצת מרץ לקריירה של קלוני כבמאי, שסבלה מחוסר אחידות והגיע לשפל עם סרטו הקודם, ״ציידי האוצרות״.

אולי זה קורה בגלל שקלוני שואב מן האחים כהן יותר מאשר את התסריט, שמכיל כמובן לא מעט דיאלוגים אירוניים ומצחיקים לצד חזרה על שמות ייחודים או מילות מפתח, אלא גם אלמנטים מן השפה החזותית. למשל העמדות מצלמה אשר חושפת תחילה מבט לא שגרתי על הדברים, תעתועי עריכה אשר יוצרים מתח גם בסצנות יחסית שלוות, ובעיקר ליהוק של שחקני משנה גם על סמך מאפייני מראה שלהם, או הכנסת אלמנטים חזותיים ייחודים גם לשחקנים מוכרים. יותר מכל סרט אחר בו האחים כהן היו שותפים לכתיבה בלבד, סרט זה נראה כאילו הוא יכול להיות גם חלק מגוף העבודה שלהם כבמאים. הוא אמנם לא ברמה של הסרטים הטובים ביותר שלהם, אבל האווירה שלהם נוכחת בכל סצנה.

הסרט נפתח בהקראה של עלון פרסום על מגורים בעיר בעלת השם הסמפלי סאברביקון (משהו כמו "פרברייה" בתרגום מילולי לעברית). אנו לומדים כי העיר נוסדה בשנת 1947 וב-12 השנים שחלפו מאז, היא פרחה והפכה לביתם של משפחות שבאו מרחבי ארצות הברית, סוג של מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית בעידן הבייבי-בום, העיירה אשר שלווה וביטחון נראים כחלק מרכזי בכל בית בה. כמובן שהסרט מפרק את הדימוי הזה לגורמים.

זה מתחיל בבואם של השכנים החדשים, משפחה אפרו-אמריקאית ראשונה באזור. לתושבים אין בעיה עם אינטגרציה, אבל רק אחרי "שהשחורים יוכיחו שהם ראויים לכך". בינתיים הם חותמים על עצומה נגד השתלבותם בעיר ועוברים בהדרגה להפרעות מטרידות יותר לחיי השכנים החדשים – בניית גדר, רעש כבד שמונע מהם שלווה, וזהו כצפוי לא השלב האחרון. כפי שנאמר בסרט, לפני בוא השכנים לא היו בעיירה מקרים לא נעימים של אלימות או תאונות ואחרי בואם התמונה שונה. אבל הסיבה לכך קשורה גם למחאה וגם למתרחש בבית השכן והלבן בצורה מופגנת.

בבית זה חיה משפחת לודג' שהיא מרכז הסרט: אבא בעל עבודה משרדית כלשהי (מאט דיימון), אמא מרותקת לכיסא גלגלים לה יש גם תאומה זהה (ג'וליאן מור) וניקי הקטן, ילד שמסמל סוג של תמימות בעולם אשר הופך במהלך הסרט לחגיגה של אלימות, חשד וניסיונות "לטפל" באנשים שיכולים להוות סיכון או מכשול. בנקודה זו אפסיק את תיאור עלילת הסרט, בערך חמש דקות אחרי תחילתו, שכן ספוילרים מגיעים מוקדם למדי ביצירה הזו.

עיצוב הסרט בצבעים עזים והעיסוק גם במתחים חברתיים ויחסים בין-גזעיים ממקמים תחילה את הסרט כמאזכר מלודרמות נוסח דאגלס סירק. אך למעשה, מדובר במותחן אשר קרוב יותר לסרטים אמריקאים אחרים שנעשו באותה תקופה, כולל מחוות לכמה סרטי פילם נואר או לסרטים של אלפרד היצ'קוק, בתוספת כמויות של דם וקללות בדיאלוגים בכמויות שלא ניתן היה לראות בקולנוע בתקופה בה מתרחש הסרט. בדומה לחלק מן הסרטים של האחים כהן, חוש ההומור כאן הוא מאוד שחור ברובו, אבל כולל גם לא מעט אירוניה דרך הדימויים אשר נוצרים במהלך המרדפים. כמו מאט דיימון הרוכב על אופני ילדים באחד מן העימותים הגורליים של הסרט. כמו תסריטים רבים של האחים כהן, המתח בנוי על התגברות מואצת של האירועים לקראת הסיום.

מבין כל סרטי האחים כהן, הסרט הזכיר לי ביותר את ״פארגו״ שכן תגובות לא צפויות של חלק מן האנשים גורמים לכך שדברים משתבשים. בנוסף, הפושעים הגדולים והמאיימים ביותר מתגלים בסרט כסוג של ילדים, או בתור כשלונות מתמשכים (ויש גם סיבות שאיני יכול לחשוף כעת). זאת ועוד, הסרט כולל דיון טיפוסי לאחים בשאלה האם ייתכנו צירופי מקרים "כמו באופרה" או שבעולם האמיתי לכל דבר יש סיבה ואין כשלים או אקראיות. תמה נוספת היא הדיון בהבדלים בין מראות שונים של אנשים ובין מורשת דתיות שונות, בעיקר של זרמים שונים בנצרות.

קלוני שאף לעסוק גם בנושאים חברתיים, אך רובד זה ביצירה פחות עובד. אומנם התמה של מבט לעבר הסחות דעת ולא על הבעיה הקשה ושנאת הזרים עוברת, אבל קשה לומר כי יש לסרט אמירה ברורה מעבר לבידור הקולנועי. אומנם לוקח לו זמן להתניע, כי קלוני הוא תלמיד מוכשר של התסריטאים שהוא עיבד אך לא מאסטר באותה רמה, אבל בחצי השני הסרט עומד היטב במשימה החשובה של ערך בידורי באמצעות שילוב יפה של הומור ומתח.

Our Souls at Night
הנשמות שלנו בלילה

מסרט לסרט, אני מוצא את הסגנון של הבמאי ריטש באטרהלאנץ' בוקס״, ״תחושה של סוף״) יותר ויותר באנלי וצפוי. אני מתכוון לצפוי לא רק באופן שבו הנרטיב של סרטיו מתקדם, אלא גם ובעיקר לדרך בה הוא עורך בין סצנה לסצנה ומשתמש במוזיקה באופן מדוד הנועד להעצים את התגובה הרגשית. בסרט הנוכחי זה אף פעם לא גרוע, תמיד מנומק ועובד ברמה כלשהי, אבל לי העשייה הזו גורמת תסכול גדול יותר מסרטים גרועים. ״הנשמות שלנו בלילה״ הוא פשוט סרט סתמי.

אם כי גם ככזה, ייתכן והוא יכול להפוך לחביב ומרגש עבור לא מעט אנשים, וכמובן שאין לי בעיה עם זה. הסרט ייגע ללב גם בגלל העיסוק שלו במציאת אהבה או קשר בגיל הזהב וגם בגלל שני הכוכבים שלו, ג'יין פונדה ורוברט רדפורד, שניהם קיבלו בפסטיבל פרס על מפעל חיים. מדובר בשני שחקנים מרתקים על ומחוץ למסך, וההופעה שלהם בסרט זה טובה מאוד. מה גם שפשוט מרגש לראות אותם שבים לשתף פעולה על המסך, גם לאחר שנים. הריגוש הזה נוכח עבורי בעיקר בדקות הראשונות, בהן פעם נוספת היופי של הפנים של רדפורד הימם אותי גם כאשר הן כולם קמטים, שלא לדבר על הקול של פונדה. אבל מהר מאוד מתחילה העלילה של הסרט והיא עמוסה באירועים אשר לא עניינו אותי כלל, בטח שלא בדרך בה הבמאי מטפל בהם.

פונדה ורדפורד מגלמים זוג שכנים, אשר מכירים זה את זו כמעט חמישים שנה, גם אם כמעט ולא דיברו במשך התקופה. ערב אחד, האישה מציעה לגבר הצעה לא שגרתית – להתחיל לבוא לביתה לישון לצידה. לא לצורכי מין, אלא רק לצורכי מרפא חלקי לבדידות של שני אלמנים. לא רק בשלב הזה של הסרט, האישה היא זו הפתוחה יותר בכל הנוגע לחשיפה אישית ולקיחת יוזמה, בעוד הגבר מסויג מאוד ולוקח לו זמן רב לדבר, באופן אשר מתאים לזהות הקולנועית של שני הכוכבים. נקודת מוצא זו יכולה הייתה לייצר סרט מעמיק ומעניין, עם או בלי עלילות המשנה שקשורות לאופן בו הסביבה מקבלת את הקשר החדש, או לצרות של הילדים של שני הגיבורים. אך כאמור, זה לא ממש המצב בסרט זה, אשר מנסה להיות קל לעיכול עד כמה שניתן, לחמם את הלב ולסחוט דמעות בכוח. ייתכן ומדובר בסרט שיפנה לקהל בגיל הקרוב ביותר לגיל לשני הגיבורים, ואני מקווה כי גם בארץ מספיק אנשים בגיל הפרישה כבר מחוברים לשירותים של חברת נטפליקס, אשר הפיקה את הסרט.

Brawl in Cell Block 99
קטטה בבלוק אסירים 99

הבמאי ס. קרייג זאהלר פרץ לתודעה עם סרטו הקודם, מערבון הקניבלים המדמם ״בון טומהוק״. בסרטו השני הוא ממשיך את הכיוון האלים ואולי מעלה אותו אף יותר – הפעם אין בו היבטים על טבעיים או אכילת בשר אדם, אבל בהחלט יש בו הרבה מאוד דם וקטעי פעולה שיגרמו לאחדים בקהל לצאת באמצע בגלל הלם, ולחובבי הז'אנר להזיל ריר.

שם הסרט חושף למעשה את היעד הסופי של היצירה – קטטה באגף שמור בכלא אכזרי במיוחד, בסרט שבחלקו השני נראה כמו גרסה אפלה במיוחד של סרט כלא, עם גיבור מונחה מטרה שמבטלת את הדרמה האנושית כמעט מן הרגע בו הוא נכנס למאסר. אבל הקטטה שבכותרת היא רק הבטחה שאנו בדרך אליה, ומדובר דרך ארוכה, כמו ירידה במדורים שונים של גיהנום, לפחות עבור הגיבור. וכשם הדרמה האנושיות כמעט נזנחת לחלוטין בחלקו האחרון של הסרט, בחלקים המובילים לשם היא דומיננטית לא פחות ואולי אף יותר מקטעי הפעולה המדודים. יש הדרגתיות בבימוי סצנות הפעולה בסרט ומה שמתחיל כאיטי ומחושב נוסח ז׳אן-פייר מלוויל הופך בהדרגה לחגיגה של גוֹר מטורף.

גיבור הסרט הוא בראדלי תומאס, המגולם בידי וינס ווהן כפי שאני לפחות לא ראיתי אותו מעולם – גרסה יותר קשוחה של הכלאה בין וין דיזל ודה רוק. הוא מעוטר בסרט בקרחת ועליה קעקוע של צלב, מה שמסמן הן את הקשיחות והן את השאיפה המוסרית של הגיבור. יחסית למי שהולך לעשות במהלך היצירה לא מעט פשעים ויגלה יכולת לחימה בלתי מתקבלות על הדעת, הוא תמיד שואף להימנע מהאלימות או מפגיעה באחר. בתחילת הסרט הוא עובד בעבודה הגונה, אחרי שנגמל משתייה. אלא שביום אחד, הוא מפוטר מעבודתו ומגלה כי אשתו בגדה בו. את הזעם שלו הוא לא מוציא על בני אדם, אלא על מכונית. אבל הוא מבין כי אין לו ברירה כלכלית אלא לחזור לעבוד בהובלת סמים עבור חבר מן העבר.

החלק השני של הסרט מציג אותו כמוביל סמים מקצוען בצורה יוצאת דופן, שמסתבך עם שותפים מעט פחות יעילים ומוצא את עצמו בדרך ללא מוצא, דווקא כאשר החיים עם אשתו עולים על מסלול אופטימי. למעשה, דווקא הצורך להגן על אשתו ידחוף אותו לנתיב של פרידה ממנה והרס של כל מה שנותר מן העקרונות שלו לאחר השינוי. אולם, כפי שכבר ציינתי, כל החלק הזה הוא רק הקדמה לטירוף של קטעי פעולה פיזית והתעללויות שהגיבור סופג על גופו או גורם לאחרים בין כותלי הכלא.

זאהלר שב לשתף פעולה עם הצלם בנג'י באקשי, אשר מטיב להשתמש בתאורה אפלה ובמקורות אור גלויים אשר יוצרים לפעמים דימויים פיוטיים. אולם, הפיוט לא מאפיין את קטעי האלימות, אשר משלבים בעיניי בין ברוטליות אגרסיבית וכמעט ריאליסטית (למרות היעדר אמינות בנרטיב) לבין הומר פרוע אשר גורם בעיקר לתחושה של חוסר נוחות, מה שתורם להתפעמות הסופית מן הכישורים של הבמאי. לא מדובר בקולנוע עמוק במיוחד, אבל בכל הקשור לבימוי פעולה עם אלמנטים של אימה, זאהלר מציב את עצמו בצמרת של הבמאים הפועלים בתחום בימינו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.