• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

למה מי מת: הגלגול הנוכחי של מושג הספוילר

27 באוגוסט 2017 מאת אורון שמיר

בחודש שעבר קרו לי שלושה מקרים בזה אחר זה, שגרמו לי לחשוב מחדש על מהות ותפקיד הספוילר בשיח התרבותי. אני חלילה לא עומד לערער על הקביעות או לעשות דווקא ולספיילר ללא אזהרה, ולכן בהמשך אדון בחשיבותם של ספוילרים וההכרזה עליהם. למעשה, הם עד כדי כך חשובים שחלקנו מרגישים צורך לציין כשטקסט מסויים הוא נטול ספוילרים, כהרגעה עבור הקוראים. אבל לפני כן אנסה להבהיר לאן אני חותר כאן, משום שהגדרת מהו ספוילר עשויה להשתנות מצופה לצופה, או מאדם לאדם במקרה ויש להם תפקידים שונים בשיח הקולנועי. למשל מבקרים לעומת אנשי שיווק ויחסי ציבור.

כולם ודאי יסכימו שחשיפת האופן בו סרט מסתיים היא ספוילר חמור, אפילו אם מדובר בקומדיה רומנטית שכולנו יודעים ויודעות לאן היא הולכת (למרות שגם זה ייבחן בהמשך הטקסט). אבל עד איפה בעלילה מותר לגלות? מה נחשב מידע שיכול לסייע לקהל להחליט האם הסיפור מעניין ושווה את זמנו, ומה יקלקל או יפגום בחוויית הצפייה עצמה? האם דעה מוקדמת של אחרים יכולה להיחשב כספוילר? מה לגבי סוגים חדשניים יותר של ספוילרים, כמו למשל חשיפת הופעת אורח מפתיע של שחקן זה או אחר שבכוונה נשמרה בסוד (ע״ע ״רעם טרופי״ כדוגמה מפורסמת מתקופתנו)? והכי חשוב – מי מחליט בסופו של דבר האם מותר או אסור לחשוף פרט מסויים על סרט זה או אחר? על השאלות האלה אנסה לענות בהמשך, אבל אספיילר מראש – אין לי תשובות מחץ.

הספוילר, מונח שעוברת מאנגלית וכנראה איתנו כדי להישאר (בואו נגיד ש״קלקלן״ לא ממש תפס), נכנס חזק לשיח התרבותי בעידן האינטרנט למרות שהוא ישן ממנו בהרבה. כלומר, הרגישות של יוצרים, מעריצים או קמפיינים שיווקיים לגבי חשיפת הסיום או פרטי עלילה מפתיעים תמיד הייתה קיימת (הכניסו כאן סיפור כזה או אחר על אלפרד הי׳צקוק, אשף המתח והשיווק כאחד), אבל בהחלט גברה לאחרונה. גם טרוליזם הנוגע לספוילרים מכוונים קיים עוד לפני המצאת הרשת (למשל מאמר שפורסם בתחילת שנות ה-70 ב״נשיונל למפון״ הסאטירי שטבע למעשה את המושג). ישנה גם התיאוריה הגורסת כי ספוילרים לא באמת הורסים אלא רק מעשירים את החוויה, אבל כיוון שהמהות של התנגדות לספוילרים היא ״אל תחליטו בשבילי״ היא לא תקפה לדיון בעיניי. לכן, צריך קודם כל להחליט מי קובע מהו ספוילר, כלומר היכן עובר הגבול בעלילה שאחריו אסור לגלות לאחרים.

כמבקר, אני נוטה ליישר קו עם היח״צ ועם תקצירים לגבי מה מותר ומה אסור לגלות לגבי הסרט, או אפילו מחמיר יותר מהם במקרים בהם אני חש שנחשף יותר מדי. מצד שני, רוב הטריילרים שראיתי לאחרונה נדמים ככאלה שמצמצמים את הסרט כולו משעתיים וחצי (היי, זה האורך המקובל עכשיו) לשתי דקות וחצי, כלומר ממש מריצים אותו מהתחלה ועד הסוף. אבל להם מותר, לא? הם הרי אנשי השיווק של הסרט ולא יעשו שום דבר כדי להזיק לו, או לפגוע במכירות ולמנוע מקהל פוטנציאלי להגיע. או בניסוח אחר, הם האחראים לא רק על משיכת הקהל אלא גם על יצירת מערך הציפיות, וכאן אנחנו כבר נכנסים לטריטוריה של פרשנות ליצירה.

הרי הסיבה שרובנו כה רגישים לספוילרים, היא מערכת היחסים החמקמקה בין הציפיות שנבנות בראשנו לבין המפגש עם הסרט עצמו. זאת לא תהיה הגזמה מוחלטת בעיניי לקבוע שרוב האכזבות של קהל מסרט היא לאו דווקא איכותו האובייקטיבית (עד כמה שניתן להעריך) אלא העובדה שלא עמד בציפיות הסובייקטיביות. מי שאמורים לייצר ואז לווסת באזז הם הקדימונים, הפוסטרים ושאר אמצעי השיווק של הסרט. אלא שבשלב מסויים השליטה מתערערת והסרט הופך לנחלת הכלל – מבקרים, צופים, בעידן הרשתות החברתיות זה היינו הך. כלומר, מלבד הבדל אחד, לפחות בעיניי: אחריות. למבקר אמורה להיות איזושהי מידת אחריות כלפי הסרט, הקהל, השיח ואמנות הקולנוע. לצאת מהקרנת עיתונאים ומיד לצייץ/לפסבק לא סתם דעה נחרצת אלא ממש הכוונה הקשורה לציפיות (או סתם לכתוב ״וואו, מי ידע שיהיה רובוט ענק בדרמה תקופתית?״), זו לא רק השווצה ריקה בכך שצפו בסרט לפני כולם, אלא ממש דושבגיות לשמה.

מתוך ״געגוע״ של שבי גביזון

במקרים אחרים, בעיניי האחריות של מבקר או מבקרת הקולנוע היא דווקא לחשוף שיווק מטעה או פשוט שקרי לגבי סרט זה או אחר. בישראל יש כמה שרגישים ורגישות לעניין זה במיוחד ואני תמיד מצדיע להם ולהן על כך, במיוחד בהתחשב בקשרי העבודה המסובכים מעצם טיבם של עיתונות ויחצנות. מה שמוביל אותי למקרה הראשון שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה, שנוגע לסרט שהוצג לראשונה בפני קהל בפסטיבל ירושלים האחרון – ״געגוע״ של שבי גביזון. הסרט יעלה לאקרנים בחודש הבא, אחרי שזכה למספר הגבוה ביותר של מועמדויות לפרס אופיר במשותף עם ״פוקסטרוט״, ועד שיעלה לא תשמעו ממני עוד מילה על העלילה שלו. בעיקר כי אני ומערך היח״צ לא מסכימים לגבי מה נחשב או לא נחשב ספוילר באופן מהותי – הסצנה הראשונה.

״געגוע״ הוא סרט שמטיל שתי פצצות אטום על הדמות הראשית והקהל כאחד מיד בסצנת הפתיחה, ועושה זאת באופן הרבה יותר מוסרי ושקול מן האסוציאציה שניסיתי לעורר. בתקצירים שמצאתי, רק אחת מן הפצצות המוטלות זוכה ליחס, והשנייה מוגדרת כ״משהו שיטלטל את חייו של הגיבור״, בזמן שלדעתי גם הראשונה כבר עושה זאת. לנסות לכתוב ביקורת קולנוע על הסרט מבלי לדון בטלטלה השנייה יהיה כמו להגיע לחדר מיון אבל לא לגלות לאחות בקבלה ממה אתה סובל או למה באת. בעיניי, להסתיר את המהות האמיתית של הסרט מן הקהל יהווה פגיעה ביצירה מורכבת ועמוסה רגשית, שמגיעה לה דיון בכל האספקטים שמהם היא מולחמת. אני ממש לא מתכוון לעשות את זה, סליחה מראש, וכמובן שלא ממניעים דווקאיסטים. לראייה, אציין בבוא הזמן מתי בטקסט שלי יהיה ספוילר בעיני היח״צ, ומי שלא מעוניין או מעוניינת, יוכלו להימנע מהחלק מעורר המחלוקת.

מן העבר השני, תרתי משמע, בחודש שעבר עלו לאקרנים שני סרטים שהסופים שלהם דווקא כן היו חלק ממערך השיווק, שלא לומר קו ההגנה במקרה של אחד מהם. כוונתי היא לא לחשיפת סצנות השיא או הסיום של הסרטים, אלא העובדה שהם מבוססים על אותו סוג של אירוע אמיתי שכולנו יודעים איך הוא נגמר אפילו מבלי לראות את הסרט, אלא רק לשמוע עליו. שני הסרטים המדוברים הם ״ואז היא הגיעה״ של רועי פלורנטין, על פי תסריט של שי להב, ו״חולי אהבה״ של מייקל שואוולטר, שכתבו במשותף קומיל נאנג׳יאני ואמילי וי. גורדון. באופן קוסמי ממש, שני הסרטים שמספרים על זוגיות מתהווה ועתירת מכשולים, מסתיימים באותו אופן המערב פנימה את המציאות. במקרה של ״חולי אהבה״ עצם הידיעה מי הם התסריטאים הוא סוג של ספוילר, קצת כמו לבוא לפרימיירה של סרט תיעודי על הריון ולפגוש לפני ההקרנה באולם את מושא התיעוד אוחזת תינוק. כלומר, לפעמים החיים האמיתיים הם ספוילר ליצירה קולנועית.

שני הסרטים, האחד ישראלי והשני אמריקאי, חולקים קווי דמיון נוספים ולכן העיתוי של הגעת שניהם לקולנוע מדהים למדי – אבל השוני ביניהם מבחינת שיווק הוא מהותי. ב״חולי אהבה״ בחרו להסיט את תשומת הלב מן הטוויסט האמיתי בסרט, שמגיע אחרי המערכה הראשונה ולא נידון כלל בתקציר ולכן גם ברוב הביקורות שהסתפקו ב״ואז הסרט הופך למשהו אחר״. יש להניח שזו אותה הסיבה שבה מוסתר מן הקהל חלק נכבד ממה שמרכיב את ״געגוע״, כלומר טיפול קומי בנושא שאינו כזה, אבל במקרה הזה נדמה לי שאי הידיעה מה עומד לקרות במערכה השנייה של ״חולי אהבה״ שירת נאמנה את הצפייה. העובדה שהסרט מבוסס על חייו של הכוכב שלו, לעומת זאת, ממש לא הזיזה לי לכאן או לכאן, אבל אולי גם פה זה אינדבידואלי. זאת משום שבעיניי, כל מה שלא חלק מהסרט הוא, ובכן, לא חלק מהסרט (תמיד מוזר לי כשאני צריך להסביר את זה).

במקרה של ״חולי אהבה״ זו בעיה מינורית, מה גם שלא השתגעתי עליו יותר מדי וייתכן שעקב חוסר היכרות מוקדמת עם היוצרים. אבל זה אקוטי במקרה של ״ואז היא הגיעה״, שנותר שבלוני וצפוי לכל אורכו, בעוד מערך השיווק ממש התחבא מאחורי הסיסמה ״אבל זה מבוסס על סיפורו של התסריטאי״. זה קרה בתגובה לטענות של הקהל בפאנל בו נכחתי בפסטיבל קולנוע דרום, על כך שהסרט שוביניסטי ופוגעני בשימוש שלו בהומור עדתי. כאילו שאם מישהו הוא, לשם דוגמה, מסוג האנשים שחונים על פני שני מקומות חניה לפחות, זה נותן רשות לגיבור היצירה הקולנועית שלו לעשות זאת מבלי שתימתח על כך ביקורת. ההתגוננות הזו מצד אנשי הסרט משולה לזעקת ״ספוילר!״ משום שהיא מפקיעה מידיהם את היכולת לשלוט בתדמית שמתחילה להיווצר סביב יצירה כשהיא פוגשת קהל.

הבאתי כאן לפחות שלוש דוגמאות לכך שהספוילר הפך לעוד כלי באופן שבו מערך השיווק של סרטים מבקש ליצור או לכוון ציפיות אצל הקהל הפוטנציאלי. קדושת הספוילר, שכבר נתקבעה בתודעה (כמו גם ״אבל ככה זה היה במציאות״ שמתחילה לצבור מימד של אמת מוחלטת ומוציאה אותי מדעתי) הופכת באחרונה את הדיון על קולנוע לא רק לחדגוני אלא גם לעקר מכל עניין עבורי. כאמור, אין לי פתרונות חוץ מהעלאת הבעייתיות, או שמא את האבולוציה של הספוילר, אל פני השטח. אולי בזמן שאני מתרגל לגלגול החדש הזה, שווה להיזכר בשלב הקודם שנועד להגן גם על האינטרסים של הצופים יחד עם של הסרטים.

מתוך ״ואז היא הגיעה״ של רועי פלורנטין

תגובות

  1. סינפיל הגיב:

    עצם העובדה שהמושג קיים מראה כי התרבות אינה מתייחסת לקולנוע כאל אמנות אלא מבצעת לו רדוקציה לסיפור צ׳יזבטים ותו לו, לשון אחר, רואה בו בילוי גרידא: הבלבול בין אמנות נרטיבית ל״עלילות״ ול״סיפור סיפורים״ ברור כשמש כשמתייחסים לאמנויות האחרות. אף אחד אינו קורא את הרומנים והשירים הגדולים ואת הדרמות הגדולות או צופה באופרות הגדולות בשביל ה״עלילות״ שלהם וכל אדם חצי־משכיל יודע כי המדובר במרכיב מינורי וחסר חשיבות. ״סיפורים״ הינם מרכיב חשוב רק בספרי ילדים. אף אחד אינו צופה ביצירות האמנות הגדולות של הקולנוע בשביל ה״עלילות״ שלהן. למה הקולנוע שונה ולמה המושג אינו קיים בעבור אף אמנות אחרת? כמה עצוב שמתייחסים לקולנוע כאל כלי ל״מתח״ שנובע מ״תפניות בעלילה״ ולא כחוויה אמנותית שמטרתה הבנת החיים ואמירת האמת…

    1. סינפיל הגיב:

      ובתזמון מצמרר למה שכתבתי כאן לאחרונה, העיתון שטוען שהוא מיועד לאנשים חושבים פרסם הרגע מאמר לפיו לא רק ״הטלוויזיה כיום יותר טובה מהקולנוע,״ אלא, גם, כהאי לישנא, כשהייתי צריך לשפשף את העיניים על מנת לשכנע את עצמי שאין המדובר בפרודיה, ״למה לעשות צפייה מרתונית זה רע, אבל לשבת כל הלילה ולקרוא ספר זה טוב?״ לפי מחבר המאמר, מרצה במכללת ספיר, אין שום הבדל אינטלקטואלי או רגשי בין לקרוא את Finnegans Wake או את The Sacred Fount לבין לצפות בחבורה של מאפיונרים שאוצר המילים שלהם מסתיים ב־fuck נעים בין בחורה עירומה למרדף מכוניות. מצפה בקוצר רוח למאמר ההמשך שיסביר מדוע ה״דרמות האיכותיות״ נעלות על האופרה והשירה וכי כל מי שחושב אחרת הינו סנוב מתנשא ואויב העם.

      1. סינפיל הגיב:

        הסתכלתי שוב על הכתבה ההיא עכשיו וראיתי כמה היא מאשררת את מה שכתבתי בהודעה הקודמת, קרי, שהאליטה אינה מתייחסת לקולנוע ברצינות. המחבר כותב כי ״מי שחושב שזו מחמאה להגיד על סרט שהוא כל כך טוב עד שהוא כמו רומן, לא יכול לעשות נזק גדול יותר לאמנות הקולנוע. קולנוע הוא טוב כאשר הוא עושה שימוש נכון בשפה הקולנועית. ניתן להגיד זאת גם על טלוויזיה. אמנם לא כל הטלוויזיה טובה (כמו שלא כל הספרות, הקולנוע או התיאטרון טובים), אולם כשהיא טובה היא עושה זאת בעיקר דרך הכלים שהמדיום הזה יכול להציע — בדגש על הנרטיבים המורכבים שלה, השולחים לעיתים קרובות את הצופים והצופות לתור אחר משמעות באינטרנט.״ במילים אחרות, הקולנוע מבחינתו הינו רק טריקים ושטיקים טכניים של מצלמות ו״סיפורים.״ אין תוכן: אין פסיכולוגיה, אין דמויות, אין חוויה אמנותית, אין רגש, אין למידה משמעותית, אין אמירת אמת, אין ידע, אין הבנה של החיים, אין אנושיות. הוא ברצינות חושב שלקולנוע כאמנות צעירה אין מה ללמוד מהאמנויות הוותיקות יותר ושניתן לבנות מדיום אמנותי מ״מי הרוצח?״ הוא גם מכפיף את האסתטיקה לדעותיו הפוליטיות: ״מצאו מישהי או מישהו שמבינים בטלוויזיה, יודעים להתעצבן כאשר היא רעה, יכולים לבקר את האידיאולוגיה שלה כאשר היא גזענית, שוביניסטית או מתרפסת לשלטון.״ האם אנחנו מתייחסים לכל אמנות אחרת רק כשילוב של אספקטיים טכניים ו״עלילות״ גרידא? כמו שאמרתי, הבורגנות השבעה אינה מתעניינת באמנות אך תתרעם אם מישהו יציין את עובדה פשוטה זו בפניה שכן היא רוצה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, לא להתעניין בדבר פרט לפיצוצים ולמרדפי מכוניות אך שיתייחסו אליה כאילו המדובר בחבורה של שוחרי אמנות גבוהה. אשמח לראות באתר זה התייחסות לתופעה.

  2. hamlet הגיב:

    tobe hooper
    נפטר
    מה עם כמה מילים לזכרו?

  3. yoshihide הגיב:

    בוא נעזוב שניה את מערך יחסי הציבור בצד. לטעמי הדיון הזה בהקשר של ביקורת קולנוע מחייב גם דיון מקיף בתפקיד של המבקרים בימינו. זו לטעמי הנקודה הכי חשובה כאן.

    יש עדיין הרבה מאוד אנשים שמתייחסים לביקורת הקולנוע במערך המלצות/אזהרות, משהו שאמור לעזור להם להחליט לאיזה סרט "שווה" ללכת, ומאיזה סרט להימנע. לכן רוב המבקרים נמנעים מספויילרים, כי הם יודעים שרוב הקהל קורא את הביקורת לפני הסרט. אבל בימינו זה כבר נהיה חסר טעם. אם זאת המטרה, אז אפשר להסתפק כבר בטבלאות האגרגטורים למיניהם (כמו שהרבה אנשים עושים, באמת).

    לאור כל זה, התפקיד של המבקר כמנתח קולנוע, או (אפילו יותר חשוב) כמישהו שמציג את היצירה בקונטקסט החברתי, קצת נעלם. אתה לא יכול באמת לעשות את זה בלי ספויילרים, בהרבה מקרים. אפשר לעשות את זה בבלוגים (כמו שעושים אצלכם הרבה פעמים), אבל אף עורך תרבות לא יאפשר למבקר שלו לעשות דברים כאלה בעיתונות (המודפסת או הדיגיטלית), מה שמסרס מאוד, לטעמי לפחות, את העבודה של המבקר.

    1. סינפיל הגיב:

      מה שאתה כותב, כמובן, נכון מאוד, ברם, כל עוד עיתונאי הקולנוע, ועמם הציבור בכלל, תופשים אותו לא כאמנות אלא כ״סיפורים״ וכ״בידור,״ אל תצפה מהם לכתוב רצנזיות רציניות כפי שהצעת, שכן, הדבר מכריח את ה־faux pas הנוראי: יש אפילו אתר אינטרנט מוכר מאוד, אני בטוח ששמעת עליו, שמשוכנע, לאימתו, שעיתונאי הקולנוע בארץ, בניגוד לכל ההגיון, הינם אליטיסטים מתנשאים שאשכרה מתעניינים באמנות, או משהו כזה, והשתדלנות שלו אף הקצינה את המגמה. מן העובדה שביקורת הספרות או האופרה, כמדיומים אמנותיים שאינם משועבדים לבידור האספסוף הנבער, אינה חסה תחת הכלל האיום הזה, היא יכולה לבצע את מה שביקשת. את התוצאות רואים בשטח. תודה על התגובה המחכימה.

      1. סינפיל הגיב:

        וכמעט ושכחתי, לעניין יחסי הציבור: אכן עצוב מאוד, וזוהי ראיה להיותו של הקולנוע, או, יותר ספציפית, של התרבות הסובבת אותו, אמנות שאינה בוגרת, שעיתונאי הקולנוע נראים יותר ויותר כאנשי עסקים ממולחים או כפרסומאים ללא ריחוק ביקורתי או מטרה פרט ליצירת יחסי ציבור למכונה ההוליוודית שאינם עוסקים בדבר פרט לכסף מאשר כאנשי תרבות ואמנות. העניין אינו קיים בעבור אף מדיום אחר ולא בכדי: לא מפתיע שהקולנוע הינו האמנות היחידה המכונה בשם המעליב ״תעשייה.״ יש סיבה שבעטיה אף אחד אינו מכנה כך את השירה או את האופרה. איזה מבקר הראוי לשמו מיישר קו עם דרישות של אנשי עסקים?

    2. אורון שמיר הגיב:

      יש! תגובה לעניין ועוד און טופיק!
      מודה לך מאוד.

      מסכים איתך שיש למבקר הקולנוע שני תפקידים, ממליץ ומנתח, מסיבה זו יש לנו בסריטה גם סקירות (שמיועדות גם או בעיקר למי שלא צפו) וגם טקסטים מקיפים יותר עבור מי שכבר ראו – ניתוחים, מאמרים, פודקאסטים. אני לא חושב שהתפקיד הראשון אינו רלוונטי יותר, אבל הוא כן הולך ומתכווץ, או שמא מזדקק.

      כלומר, לפחות מהצד שלי זה נראה ככה – מספר המילים בביקורות קולנוע ממוסדות קטן יותר ויותר, מצופה מהמבקר להגיע לתכלס בזריזות ולחתוך סרטים לכאן או לשם (לראות או לא), ויש גם את עניין הכוכבים והטבלאות שתפס מקום יותר מרכזי מאז עידן ימד״ב/רוטן/מטה-קריטיק ושאר אלגוריתמים מתמטיים.

      אני באמת לא רואה איך זה יתהפך פתאום בעיתונות הממוסדת, או אפילו יחזור לקדמותו. הפתרון היחידי שיש לי הוא לדבוק בבלוגים/פודקאסטים/אמצעים אלטרנטיביים אחרים שכן כותבים באופן המעמיק יותר, מה שכמובן מיועד רק לקהל שכבר חווה את הסרט ולכן לספויילרים אין משמעות.

  4. חיים צ' הגיב:

    לסינפיל: אל תבלבל את המוח. העלילה והתפניות בה הן חלק מהחוויה וממעשה האמנות, אבל יש אמרה: "ספר שלא שווה לקרוא אותו פעמיים, לא שווה לקרוא אותו פעם אחת" (כמו אמרות רבות, זה לא תמיד נכון). כשאתה צופה ביצירה גדולה (נאמר, "ורטיגו" של היצ'קוק) בפעם השניה, אתה נהנה לא פחות מאשר בפעם הראשונה, וגם זוכר את טעמה המתוק של ההפתעה בצפיה בפעם הראשונה.

    1. סינפיל הגיב:

      תגובתך מטעימה שעליך לשפר את הבנתך אודות מה מהווה ״יצירה גדולה.״ אנא לחץ על הפסבדונים שלי אם אתה רוצה לראות רשימה של יצירות קולנועיות גדולות באמת (ולא מותחנים הוליוודיים סטנדרטיים בינוניים ומטה). למי אכפת מ״הפתעה?״ אמנות הינה הבנת החיים תוך חווייתם ואמירת האמת, כך שאם אתה רוצה להיות מופתע, תשכח מ״מי הרוצח?״ ותתחיל לחשוב כיצד סרט יכול לערער את האפיסטמולוגיה והאונטולוגיה שלך ואת הצורה בה אתה חווה את החיים. מצטער, אבל ל״עלילה״ ול״תפניות״ שבה אין ולא חצי דבר עם גדולתן של יצירות האמנות הגדולות ביותר בהיסטוריה, מ־Hitler, ein Film aus Deutschland ו־Gertrud דרך Parsifal ו־Lohengrin וכלה ב־The Cantos וב־Faust, מהסיבה הפשוטה ש״סיפורים״ מהווים בידור אסקפיסטי בלבד שאין לו שום קשר למטרה זו. איך שיפרת את חייך ומה למדת אודות עצמך לאחר שגילית מי הרוצח? מי צופה ב־Зеркало, ב־Նռան գույնը, ב־L’Ange, ב־Οι κυνηγοί, ב־No Quarto da Vanda, ב־Faces, ב־The Wife, ב־Killer of Sheep, ב־Unsichtbare Gegner, ב־,Jeanne Dielman, 23 Quai du Commerce, 1080 Bruxelles, ב־Juventude em Marcha, ב־Safe, ב־Klassenverhältnisse, ב־Salò o le 120 giornate di Sodoma, ב־Nymphomaniac, ב־Sátántangó, ב־Anatomie de l’enfer, ב־Страсти по Андрею, ב־L’Empire des sens, ב־Ordet, ב־Vase de noces או ב־Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα בשביל ה״עלילה?״ מי קורא את Joseph und seine Brüder, את Lenz, את Lolita, את The Waste Land, את Gravity’s Rainbow, את Ulysses, את Paradise Lost, את The Sound and the Fury, או, מאזין ל־Tristan und Isolde, ל־Lulu, ל־Salome, ל־Евгений Онегин, ל־Její pastorkyňa, ל־Леди Макбет Мценского уезда, ל־Der fliegende Holländer, ל־Tannhäuser und der Sängerkrieg auf Wartburg, ל־Die Meistersinger von Nürnberg ול־Wozzeck בשביל ה״סיפור?״ איך ה״עלילה״ משפרת את חייך וגורמת לך ללמוד משהו עליהם? אודה לך אם להבא תמנע משפה בסגנון ״אל תבלבל את המוח.״

להגיב על סינפיללבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.