פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח שביעי ומסכם (עופר): ״ניוטון״, ״הפצצה״, ״הבת של אפריל״, ״אני לא מכשפה״, ״לומייר!״

פסטיבל ירושלים מגיע ברגעים אלו לסיומו ועמו גם סיום הסיקור שלנו. במהלך הפסטיבל השנה חזיתי בלא מעט סרטים ולא תמיד היה לי זמן לכתוב עליהם לבלוג. לכן, פוסט זה מכיל סרטים אשר נצפו על פני תקופה של כשבוע, סוג של ספיחים שנשמטו מן הדיווחים האחרים בגלל חוסר בזמן לכתיבה או בגלל שלקח לי מעט זמן על מנת לגבש את חוות הדעת הסופית עליהם. כל זאת בכל הנוגע לסרטים עליהם טרם נכתב בבלוג כלל, אבל עוד קודם לכן, חוות דעת קצרה שלי על כמה סרטים עליהם כבר נכתב כאן, בעיקר על ידי אורון בפסטיבל קאן או בפסטיבל ירושלים עצמו.

יש סרטים שאדחה את ההרחבה עליהם לשלב בו יופצו לקולנוע. אחד, ״הצד האחר של התקווה״ כבר מופץ ואני יכול רק להמליץ לצפות בו, בדומה להמלצה של אור טרם הפסטיבל. ״הפיתוי״ ו״מאהב כפול״ הינן יצירות שיש לי הרבה מה לומר עליהם, לרוב לחיוב, אבל אני יוצא מתוך נקודת הנחה שהם אכן יופצו כצפוי ואז תגיע השעה. אני רוצה גם להצטרך למילים החמות של אורון על ״הסדנא״ ו״פאטי קייקס״ בלי שיש לי יותר מדי מה להוסיף. את ״גבריאל וההר״ הערכתי בסופו של דבר מעט יותר מאורון, למרות שמדובר בסרט בעייתי עקב הקירבה של היוצר למושא הסרט, מה שהופך לעתים לשבלוני. אבל הקטעים של הסרט אשר מתראים משבר בזוגיות למרות קרבה ואהבה הם נהדרים, כמו ש״אנה אהובתי״ ניסה להיות ולא בדיוק הצליח, רק בהרבה פחות זמן.

סרט נוסף אשר אהבתי קצת יותר מיתר העולם הוא ״איך לדבר עם בנות במסיבות״. כלומר, הסרט בהחלט מבולגן, חלק ניכר מקטעי הראווה הצבעוניים של ג'ון קמרון מיטשל מרגישים הפעם כמו חיקוי חיוור לחודורבסקי או משהו דומה, ואין ממש התאמה בין הסגנון שלו לרבדים הפילוסופיים של ניל גיימן, מה שגורם לסיפור המתוחכם להפוך לתסריט בעל הגיון פנימי בעייתי. אבל – הכימיה בין אל פנינג לאלכס שארפ בתפקידים הראשיים מביאה כמה ניצוצות קומיים מעגנים והשילוב בין פאנק לחייזרים הוא כל-כך עשיר בפוטנציאל כך שגם אם רובו מבוזבז, הסרט עדיין מהנה לצפייה לרוב אורכו. אפילו שבסופו של דבר ההנאה הזו רק מדגימה את גודל הפספוס.

מה שמותיר לי רק להוסיף כמה מילים משלי על עוד שני סרטים, שניהם יכולים בהחלט להיות מועמדים לתואר הסרט הכי טוב שהוקרן השנה בפסטיבל. מדובר בסרטים שונים למדי בסגנון הקולנועי ובסביבה והגאוגרפית בה הם מתרחשים, אבל יש בהם גם מכנה משותף אחד. הסרטים הם ״נפש עדינה״ של סרגיי לוזניצה (בתמונה בראש הפוסט) ו״גוד טיים״ של האחים ספדי. בשני המקרים, הסרט מציג דמות ראשית אשר הולכת בנחישות רבה עד לדרגה בלתי נתפסת עם הרצון שלה לעזור לבן משפחה.

ב״גוד טיים״ המתח בסרט נבנה על ידי כך שהגיבור אף פעם לא מסוגל לראות את התמונה הגדולה, גם לגבי מה שראוי לאחיו לו הוא מנסה לעזור וגם בדברים פרקטיים יותר, כמו כיצד לסיים את הפשעים המורכבים אשר הוא מבצע. הפשעים הללו כוללים אומנם ביצוע מבריק לטווח הקצר, אך גם היעדר הבנה של הסביבה ובעיקר חוסר יכולת לראות קדימה. הדבר מוביל את הסרט למקומות יותר ויותר קשים, אותם האחים ספדי, מומחים בקולנוע עם נרטיב אשר קופץ למקומות מפתיעים, מתארים איכשהו בצורה אמינה.

ב״נפש עדינה״ הגיבורה רואה את התמונה הגדולה טוב יותר, בעיקר את היותה גדולה מדי. היא מנסה לעזור לבעלה בכל מחיר, גם בעולם נטול הגיון ובעיקר חמלה, עולם בו האשם הוא לנצח אשם ואין זכויות, או אופציה לשינוי. עולם בו המדוכא נותר מדוכא גם לאחר שינויים פוליטיים. הגיבורה בסרט כמעט לא אומרת דבר אשר אינו מקדם אותה, כמעט לא מגיבה לזוועות אליהן היא נחשפת ואותן היא עוברת – היא כבר אחרי השלב של הקרבה עצמית. למען קמצוץ קטן של תקווה בעזרה לבעלה, היא מוכנה אפילו לפסוע לתוך הסיוט הקשה שלה. נדמה לי שהמניע הוא כבר לא אהבה או נאמנות, אלא סוג של תקווה שבכל זאת יש דרך למצוא סדקים במנגנון.

ניוטון
Newton

לא ממש אהבתי את סרטו של הבמאי ההודי אמיט מאסורקר ובכל זאת מצאתי את עצמי ממליץ עליו במהלך הפסטיבל. הוא לא מעמיק כפי שהוא יכל להיות וסובל לדעתי מגיבור ראשי לא מורכב דיו, אבל הוא בכל זאת מצליח להאיר בצורה אחרת אזור נידח בהודו בו יש סכסוך פוליטי מורכב שאפילו חלק מן התושבים לא מבינים, והוא עושה זאת בדרך נעימה לצפייה. ברגעים המוצלחים שלו הוא עושה זאת בעזרת הומור אבסורדי אשר מצדיע לאידאלים הדמוקרטיים ובו בזמן מראה עד כמה הם לא רלוונטיים לעתים.

גיבור הסרט, שבחר לשנות את שמו לשם ניוטון, הוא פקיד הודי זוטר אשר מתנדב להיות משגיח בבחירות לפרלמנט. הוא אוהב את החוק ומאמין שיש לשמור עליו בדייקנות. הוא יועד להיות גיבוי, אך בסופו של דבר נשלח במסוק להשגיח על בחירות בקלפי באזור כפרי קטן אשר שרוי במלחמה בין כוחות גריליה מאואיסטים לבין הצבא ההודי אשר השתלט על האזור לא מכבר. לעשרות התושבים, שרובם לא יודעים קרוא וכתוב, לא ממש אכפת מדמוקרטיה. מפקד הצבא באזור מוכן מראש לכך כי המשגיח על הבחירות יישאר באזור רגוע יחסית כמה קילומטרים מן הכפר בעוד הוא ואנשיו יצביעו עבורם, אבל ניוטון לא מוכן לזיופים ומבקש לקיים את הבחירות כסדרן, גם כאשר נמסר לו כי הדבר מסכן את חייו. כאשר הוא מגיע לכפר, מתברר כי התושבים כבר לא חיים בו לאחר שנהרס בקרבות. ולאחר שהם משתכנעים לבוא עקב איומים, מתברר כי הם אינם יודעים כיצד להצביע או מי בכלל מועמד. אלו רק חלק מן הסיבוכים המתגלים בסרט, אשר כולל גם ייצוג אירוני לדרך בה התקשורת המערבית לומדת על מימוש הדמוקרטיה החשוב וההיסטורי במקום.

ההומור בסרט אכן מוצלח לפרקים והסאטירה על הפער בין המציאות לבין החזון עובדת. אבל מבחינה אנושית, הדמות הראשית מוצגת כנחושה מעל לכל הגיון וגם יתר הדמויות מוצגות כבעלות קו אופי בודד אחד. עקב כך, הסרט לא מצליח לשמור על רמת עניין לכל אורכו, ומתחיל בשלב די מוקדם לחזור על סיטואציות דומות מבלי להקנות להן ערך מוסף, או כשהוא מנסה לייצר התקרבות לא ממש אמינה בין הדמויות השונות.

הפצצה
The Bomb

צוות הבמאים קווין פורד, סמריטי קשארי ואריק שלוסר חבר לסרט הניסיוני הזה, אשר מבקש לייצר שילוב בין מיצג היפנוטי לסרט אינפורמטיבי לגבי נשק גרעיני, הסכנות בו לצד הכוח המרתק והמרתיע שלו. באופן מוזר, הדימוי היפה ביותר בסרט כלל אינו קשור באופן ישיר לנשק גרעיני: הסרט נפתח בקליפ קצבי של מצעדים צבאים מרחבי העולם, העורכים לצלילי מוזיקה הנבנית בהגדרה לקראת מפגש אשר מאדיר את הכוח הפשיסטי של המצעד הצבאי וצבא ההמונים, צבא שהנשק להשמדה המונית בו הוא בו-זמנית המשך ישיר שלו ומשהו אשר מבטל אותו בקלות. כאשר עוברים לפיצוצים עצמם ולדיון בהשפעות שלהם, התחושה שלי היא שהסרט מעט מאבד מן הקצב שלו, למרות המוזיקה של להקת The Acid אשר למעשה מכניסה את רצץ הדימויים הטקסטים המופיעים על המסך לתוך סוג של ווידאוקליפ. התוצאה עדיין מצמררת לפרקים, אבל גם סובלת מגודש יתר וחוסר אחידות ברמתה. בסופו של דבר היא מחווירה מול התיאור של הפצצה ממש לאחרונה, בפרק של סדרת טלוויזיה שאם ראיתם אותו אתם יודעים מהו. עבורי היא בעיקר העלתה בזיכרון את הסרט ״Crossroads״ של הבמאי ברוס קונר, סרט אשר מותח ניסוי גרעיני לחצי שעה מרהיבה ומחרידה באמת, דווקא משום שהוא נעדר הקשר והופך את הנשק להשמדה המונית לכלי אסתטי טהור, מה שמוביל לחלחלה גדולה יותר עבורי.

בתה של אפריל
April's Daughter

סרטו החדש של הבמאי המקסיקני מישל פרנקו ("אחרי לוסיה") נפתח כאשר שומעים בפסקול זוג במהלך קיום יחסי מין. כאשר אנו חוזים בתמונה, הקולות עדיין נשמעים ברקע אך אנו חוזים באישה עובדת במטבח. בגלל הידע הקיים מסרטים מקסיקנים קודמים והמבנה העשיר יחסית של הבית, יש נטייה לחשוב כי היא המשרתת, גם בגלל הפער בין העונג המיני לבין ההבעה של סבל שקט על פניה. לאחר שהיא יוצאת מן הפריים, נכנסת אליו בעירום האישה אשר עד כה רק שמעו את קולה. ממבט ראשון, אחרי שנחשף רק החלק העליון של גופה, היא נראית צעירה מאוד. לאחר שהיא מתקדמת יותר בתוך הפריים, ניתן להבחין כי היא בהריון מתקדם. כאשר אנו שומעים את שיחתה עם האישה אחרת, מבינים כי לא מדובר במשרתת ובת של בעלי הבית, אלא בשתי אחיות אשר נולדו לאותה אם, גם אם לאבות שונים.

האם היא אפריל מן הכותרת ובחלק הראשון של הסרט כל אחת מהן יכולה אולי להיות הבת – ולריה, נערה מתבגרת אשר מסתירה את ההריון המתקדם שלה מן האם החיה רחוק כמעט עד לחודש השביעי, וקלרה, שהפכה אולי להורה חלופית לפני שחוותה סיפוק או זוגיות בחיים שלה עצמה. כאשר אפריל עצמה נכנסת לסרט, השם מקבל משמעויות נוספות. תחילה, דומה כי היא מבינה את ההחלטה של ולריה לשמור את התינוק והיא עוזרת בגידולו. אבל היא הולכת ומשתכנעת כי ולריה ובן זוגה מתאו, שניהם בני 17 או קצת פחות, לא מוכנים או מתאימים עדיין להיות הורים, עמדה אשר גם ההורים של מתאו שותפים לה בהתלהבות.

הצעדים הבאים של אפריל לוקחים את הסרט למחזות פרועים במיוחד. היא בו בזמן מנסה לשמור על היכולת שלה כאם וכסמכות הורית, אבל בוגדת בגידה קשה בבתה הביולוגית, בצורה אשר ניתוק הקשר הוא רק חלק קטן בה. אפריל ו-ולריה שתיהן פועלת בנחישות דומה אשר מצביעה על תורשתה, אבל מושג האמהות והטיפול עובר בסרט טלטלה כאשר הוא גם מעלה מחדש את טענת הכשירות להורות, אשר אינה בהכרח קשורה רק לגיל צעיר. אפריל, בגילומה של אמה סוארז ("חולייטה" של אלמודובר, סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים הקודם) מציירת דיוקן של אישה אשר נחושה להוכיח מחדש את החוזק שלה בעודה מגדירה מחדש את חייה, הן כאם והן כאישה מושכת מינית, תוך שהאגרסיביות שלה מנצחת את ההיגיון הבריא השפוט ביותר. עם זאת, מי שאותי יותר הרשימה במשחק שלה היא אנה ולריה בקריל, המגלמת את ולריה הצעירה בשילוב של פגיעות ואסרטיביות אשר מראה כי משהו בגנים אכן עבר.

הסרט של פרנקו מבוסס על תסריט פרוע ועל בימוי אשר מקפיד לאזן בין חשיפת פרטים מסוימים והסתרת אחרים, דבר אשר הופך אותו לצפייה מרתקת. אבל אותה קיצוניות בתסריט בסופו של דבר גם מעט מגבילה את הסרט בעיניי – לפעמים יש תחושה כי הפרובוקטיבי יוצר זעזוע, אבל לא מצליח להיות מעמיק באופן אשר תואם את שאיפות הבמאי.

אני לא מכשפה
I Am Not a Witch

רונגאנו ניוני היא במאית שחיה ופועלת בווילס, אבל המוצא שלה, כפי שמעיד שמה, הוא מזמביה. לכן, כאשר היא מגיעה לביים סרט המתרחש במדינה האפריקאית, התחושה היא שילוב של מבט מבחוץ לבין כבוד לתרבות המקומית, מה שמייצר סרט אשר חושף אותנו לצד נסתר בעולם בו מתקיימות אמונות אשר נראות כסותרות את כל מה שאנו חושבים שעשוי להתקבל על הדעת ולכבד נשים. כל זאת מבלי שהסרט ירגיש כמתנשא על התרבות המקומית, גם אם הוא מציג את האכזריות שלה שמקורה לא רק באמונות עתיקות, אלא גם בשנאת נשים.

הסרט מתרחש באזור בו מאמינים כי ישנן מכשפות והן יכולות לעוף ולהרוג חפים מפשע. על מנת לשמר את הכוח המאגי שלהן לצרכים חיוביים, שומרים את כל המכשפות בכפר אחד וקושרים כל אחת מהן לחוט לבן, אשר ימנע מהן לעוף או לעזוב את הכפר, בו הן למעשה סוג של אסירות. כמעט כל המכשפות הן נשים מבוגרות, שכנראה עיצבנו את האדם הלא נכון, אשר שיכנע אותן ואת הסביבה כי יש בהן רשע או יכולת להזיק. אבל גיבורת הסרט, שולה, היא ילדה בת 9 בלבד, אשר מביטה על מישהי בכפר שלה בשעה שזו נופלת, מה שהופך אותה אוטומטית לחשודה בכישוף. לאחר שהיא נשלחת לכפר המכשפות, נציג השלטון לוקח אותה תחת חסותו ומשתמש בה בעיקר לצרכים של שיווק וצבירת ממון לעצמו, בעוד האנשים אשר מצפים ממנה לנסים לא תמיד יוצאים מרוצים. שולה לא אוהבת את החיים במקום, אבל מובהר לה כי האלטרנטיבה להימצאות בו היא הפיכתה לעז, שזה מה שקורה למכשפות שבורחות. להיות עז חופשית מתחיל להישמע כמו רעיון לא רע.

״אני לא מכשפה״ שומר על רמת ביצוע אלגנטית לכל האורך. בין היתר, השילוב בין מוזיקה מערבית לאפריקאית עוזר לכוון את נקודת המבט של יוצרת הסרט, כלומר מבהיר מתי היא מסתכלת על המתרחש כטרגדיה מרוחקת ומתי היא חיה את האירועים. יחד עם זאת, עבורי הסרט המריא לגמרי רק בדקותיו האחרונות, בהן סדרה של צילומים מזוויות ומרחקי צילום לאו דווקא צפויים יוצרים סיום אשר סוגר היטב את הנרטיב אבל גם מעניק לסרט מימד לירי אשר נעדר ממנו עד לאותם רגעים מרשימים.

לומייר!
!Lumière

נסיים בביקור בראשית ימי הקולנוע. מנהל פסטיבל קאן, תיירי פרמו, מגיש תכנית של עותקים משחוזרים של סרטי האחים לומייר, ממציאי הקולנוע הצרפתיים. הסרט מזכיר כי היו ממציאים מקבילים במקומות אחרים, אך גם מראה את הייחוד של הלומיירים בתור המפתחים של המצלמה הקלה יותר לתפעול, ובעיקר מצביע על השקפת העולם האמנותית שלהם. הסרט מוכיח שוב ושוב כי הייתה להם אחת כזו, גם בסרטים אשר נראה כאילו הם רק תיאור של חומרי מציאות (ולמעשה הם היו הראשונים שהבינו כי בזה ייחודו של הקולנוע בשלב הראשוני שלו). כמו בימים הראשונים לקולנוע, הסרטים מוגשים לנו בלווי קריינות של פרמו, אשר מבוססת על תחקיר היסטורי מעמיק, אך בו בזמן שומרת גם מידה מסוימת של הומור וקלילות.

108 הסרטים מחולקים לפרקים אשר שואפים להראות את המגוון של חברת הסרטים של האחים לומייר – כולל סרטים בידורים נוסח המתחרים, תיעוד הצדדים השונים של החברה הצרפתית בסוף המאה ה-19 וגם יציאה לרחבי העולם. שני אלמנטים הולכים ונבנים במהלך הסרט, אחד מהם קשור לכוחו של הקולנוע, האחר לכוחו של המקרה. האחרון מודגם על ידי כך ששוב ושוב, למרות התכנון המקדים לשוט, הדבר הלא צפוי הופך אותו למקסים ונחרת בזיכרון, כמו היו האחים לומייר גרסה מוקדמת של רוברט אלטמן. אבל יותר מכך, כוחו של הקולנוע עולה, כמכשיר אשר לוכד את התפתחות הקטנה של זמן למען אנשים אשר יוכלו לצפות בה בזמנים שונים לגמרי. בעידן האייפון, עדיין יש קסם לפועלים אשר עוזבים את המפעל בשנת 1895, עם או בלי כרכרה אשר יוצאת גם היא מן המפעל בחלק מן הגרסאות של מה שהוא כנראה הסרט הראשון שצולם, לפחות באירופה.

כל הפוסטים שלנו על פסטיבל ירושלים 2017:
הכל על הפסטיבל ה-34 – הסרטים, האורחים, התחרויות והפעילויות השונות
המלצות ואזהרות מקדימות – פוסט משותף וגדול מאי פעם על סרטים שראינו מראש
ההופעות הגדולות של לואי גארל – לכבוד הגעתו ארצה של הכוכב הצרפתי
סיכום התחרות הישראלית – ״פיגומים״, ״מוטלים בספק״, ״געגוע״, ״האופה מברלין״, ״משפחה״, ״מות המשוררת״, ״אוויר קדוש״

דיווח ראשון (עופר) – ״חיי אישה״, ״נפאלם״, ״יוצא מן הכלל״, ״מפעל של שום דבר״, ״אין אלוהים״
שני (עופר) – ״מערבון״, ״ז׳נט, ילדותה של ז׳אן דארק״, ״נולד בדיר יאסין״, ״מאהב ליום אחד״
שלישי (עופר) – ״האישה שעזבה״, ״24 פריימים״, ״האלון והכד״, ״סנטאור״, ״על החוף, בלילה, לבד״
רביע (אורון) – ״פאטי קייקס״, ״הסדנה״, ״המוזיאון״, ״חיים חדשים״
חמישי (עופר) – "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג", "אנה, אהובתי", "משפחתי המאושרת", "ארץ אלוהים", "יום ללא שם"
שישי (אורון) – ״רחל אגמון״, ״פארק״, ״גבריאל וההר״, ״ליידי מקבת׳״, ״הסמוראי״