• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

לקראת ״מבט נוסף״ – פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר 2017

8 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל

פרוייקט ״מבט נוסף״ לקולנוע אירופאי משוחזר חוזר זו השנה החמישית להקרנות בסינמטקים בארץ (החל מה-12 בינואר). עבור סינפילים למיניהם, מדובר באחד מן האירועים שאמורים להיות חגיגיים במיוחד – הקרנה של מיטב התוצרת של הקולנוע האירופאי מכל התקופות ובעותקים חדשים ומרהיבים, אם לשפוט על פי ניסיון העבר. השחזורים נעשים בשיתוף עם האיחוד האירופאי ובכל השנה הפרויקט מקפיד לשמור על חלוקה בין הקרנה של סרטים מוכרים מאוד לבין סרטים נהדרים שנשכחו יחסית במהלך השנים, או לא זכו להערכה הראויה בזמן אמת. לכן, כבכל שנה, אני סקרן במיוחד לקראת הפרויקט בעיקר לגבי צפייה בסרטים שלא ראיתי. כבר סימנתי לעצמי מתוך התוכנייה מספר סרטים מסקרנים אליהם לא שמעתי דבר, אף על פי שיש בו גם מספר סרטים אהובים עליהם אני מסוגל להמליץ בפה מלא.

אחד מהם הוא הסרט הישראלי של הבמאי הצרפתי כריס מרקר, ״צד שלישי למטבע״ (Description of a Struggle), עליו כבר כתבתי כאשר הוקרן בפסטיבל ירושלים לפני מספר שנים. הסרט, משנת 1960, מעניין לא רק בגלל המבט שלו על ישראל בשנותיה הראשונות, אלא גם כאחד מן הסרטים הראשונים בהם נחשף המבט הייחודי של מרקר על העולם. מדובר במבט אשר משלב אירוניה דקה עם הרבה הבנה והערצה לכל החומר המתועד ולכל מראות העולם.

ישראל גם קשורה למחווה העיקרית של הפסטיבל – מחווה לבמאי הפולני אנדז'יי ויידה שגם עליו כבר כתבתי בעבר, ויותר מפעם אחת. במסגרת המחווה יוקרן סרט המתעד את ויידה כאשר עבד בתיאטרון הבימה על העלה מחודשת של המחזה ״הדיבוק״ – הזדמנות נדירה לראות את ויידה בפעולה בתחום התיאטרון ולא בקולנוע, וגם לחזות בו מדבר על הקשר שלו לישראל בפרט וליהדות בכלל. נושא היחס ליהודים לאורך ההיסטוריה הפולנית העסיק אותו במספר סרטים ממגוון זוויות שונות, מביקורת על הקיפוח, השיכחה ושיתוף פעולה עם הנאצים, אבל גם דרך סרטים בעלי מוטיבים אנטישמיים, במודה או שלא. בכל מקרה, בסרט שנקרא ״הדיבוק של אנדז'יי ויידה״ (The Dybbuk of Andrzej Wajda) וביים עמי דרוזד, מתגלה ויידה כאדם חושב אשר מנסה לשלב מסר הומני ביצירתו.

מי שרוצה להכיר את היצירה הקולנועית של ויידה יכול להתחיל מן הסרט המשוחזר שלו שיוקרן במסגרת הפרויקט, שהוא אחד מן הסרטים הכי גדולים של הבמאי ואחד מן הסרטים הכי יפים שנעשו על יצירת קולנוע. ״הכל למכירה״ (Everything for Sale) הוא פרויקט אישי שנוצר בעקבות מותו של כוכב הקולנוע הפולני ז’בגנייב צ’יבולסקי, שנהרג בתאונה בגיל צעיר. ויידה משחזר את המוות ואת היחסים הסבוכים בין במאי לבין כוכב שהפך למפורסם, בסרט שמטשטש את הגבולות בין הבדיה למציאות ובין במאי הסרט לשחקנים, אשר מבטאים את החזון שלו וגם מכנסים את האישיות שלהם. הסרט מזכיר את ״8 וחצי״ של פליני, אלא שאצל ויידה הבמאי לא מרוכז בעצמו אלא בזולת. במקרה של סרט זה הכוונה היא לשחקנים אשר עובדים עמו, הכוכב אשר יחסיו עם הבמאי הפכו לסבוכים ושחקן עולה שיכול להפוך לאהבה חדשה. גם לאהבת נשים יש מקום מרכזי בסרט ,ובניגוד לפליני הן מוצגות כדמויות מורכבות ובמידה רבה יותר כנות רגשית מן הגברים.

%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9c%d7%a1-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%9c%d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%a8%d7%94-1969_%d7%a7%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%98-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95

״הכל למכירה״

הנושא המרכזי של הפסטיבל השנה הוא ״תשוקה חותכת״ ודומה כי כל אחד מן הסרטים מתייחס לנושא התשוקה ולנושא האובססיה בצורה שונה. למשל, ״הכל למכירה״ מתמקד בתשוקה ליצירת קולנוע. לעומת זאת, לגבי סרטו הסוחף של לואי מאל, ״מעלית לגרדום״ (Elevator to the Gallows), ניתן לומר כי התשוקה נוכחת גם בפסקול הסרט, שנכתב בידי אמן הג'אז האגדי מיילס דיוויס וצובע את כל היצירה בגוון פרוע ומרדני. מדובר בפסקול שהוא חגיגה לחובבי ג'אז אותנטי ובסרט אשר מתאים היטב לאופי הנוגה אך רב היצרים של דיוויס. העלילה עצמה מונעת על ידי תשוקה אסורה: אדם רוצח את הבוס שלו על מנת שיכול להתאחד עם אשתו של הבוס, בה הוא מאוהב. אלא שתקלה במעלית מונעת ממנו להיפגש עמה לאחר הרצח ובמקום זאת נוצרת אי הבנה במשטרה אשר גורמת לו להיות חשוד ברצח אחר, אשר מבוצע בכלל בידי זוג צעיר יותר של נאהבים אשר עוברים על החוק באופן רומנטי יותר ומחושב הרבה פחות.

״מעלית לגרדום״ נוצר בשנת 1957 ויכול להיחשב כמבשר של הגל החדש הצרפתי, בין היתר הודות לצילום המחוספס אך אתסטי של אנרי דקה וההופעה הקולנועית הראשונה של ז'אן מורו, שהגיעה לסרט אחרי תהילה כשחקנית תיאטרון. היא מצויה בשיאה כבר בסרט מורכב זה, שבמידה רבה עיצב את המשך הקריירה שלה. הסרטים המוקדמים של מאל יותר מהירים ופחות דברניים ומחושבים מסרטיו המאוחרים, אבל כוחו של הסרט הוא לא רק בעלילה, אלא בתיאור של מצב נואש של תשוקה ואכזבה רומנטית. זהו סרט פשע עם תפניות דרמטיות בעלילה, אבל הלב שלו הוא תחושה של ייאוש עקב חוסר היכולת לפגוש את בן הזוג.

עוד בפרויקט השנה ניתן למצוא סרטים של כמה מן הידועים שבבמאים האירופאים: קרלוס סאורה, מנואל דה אוליביירה, אליו פטרי, ופרנטישק ולצ'יל, כפי שניתן ללמוד באתר הפרוייקט. אולם כפי שציינתי, אותי מסקרן במיוחד הדבר שנראה מרוחק יותר, סרט שמהווה עבורי הימור מסקרן, שאני מניח שיכול לגלות לי יצירה מסעירה – ״ורוניקה הקטנה״ (Little Veronika). מדובר בסרט אילם המתרש בווינה של שנות ה-20 ועוסק בעיר הגדולה, בעודה יורדת מגדולתה. את הסרט ביים רוברט לנד, במאי שפעל באוסטריה, גרמניה וצ'כיה וטרם צפיתי בסרט שלם שלו, אף כי שמעתי את שמו בתור אחד מן הכישרונות הנשכחים של אחת מן התקופות הכי מרתקות ועשירות בקולנוע של המדינות דוברות הגרמנית.

%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9c%d7%a1-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%94-1929_%d7%a7%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%98-%d7%a6

״ורוניקה הקטנה״

/// תודה ליח״צ על התמונות, זו שבראש הפוסט לקוחה מתוך הסרט ״אליסה, אהובה שלי״ של קרלוס סאורה

תגובות

  1. לב הגיב:

    "Elisa, vida mía" הוא בחירה משונה מאוד לפתוח את הקרנות הפרויקט.
    בערבי פתיחה של פסטיבלים, כמעט תמיד, מקרינים את הסרטים הנגישים יותר.
    יש בזה הגיון רב, לאירועים האלה באים אנשים רבים אשר לא קשרו את גורלם עם אלוהי הקולנוע, ולכן אין טעם להתיש אותם עם יצירות ארטהוס למיטבי לכת. וסרטו של קרלוס סאורה הוא התגלמות של קולנוע אישי מאוד, יומרני, ובעני גם מייגע במיוחד. בשליש האחרון נפל עלי חשש, אולי הסרט הזה לא יגמר לעולם. אולי נידונתי לשבת באולם ולצפות לנצח באינטראקציות חסרות העניין של שתי הדמויות הבלתי נסבלות? כמה שהצילום היה מצוין, כך המשחק היה חסר רע. סאורה מצלם את צ'פלין כמו שמצלמים אובייקט נחשק, מוזה, דוגמנית – לא שחקנית. לא פלא שהיא מציגה בסרט הופעה די איומה וחסרת אמינות בסיסית (אולי בכוונה). סאורה הוא יוצר שאני מאוד מעריך, אבל "אליסה" הוא נפיחה יומרנית לפי כל חוקי הז'אנר. מסכנים השגרירים שנאלצו לשבת שם שעתיים שלמות, אין ספק שזה העונש הדיפלומטי הכי יצירתי שאפשר לעלות על הדעת. הכיסא הנמוך, גרסת סינמטק תל אביב.

    1. באופן נדיר, אני לא מסכים איתך לגבי רוב הנקודות.
      בעיקר לא לגבי המשחק של צ'פלין שאני חושב שהיא בשיאה – יש במשחק אמינות רגשית, היא מפגינה גם סוג של קור בתור האם וגם שילבו של פגיעות וחמקמקות בתור אליסה – דמות שאנחנו לא בטוחים מתי שהיא עצמה אמתית ומתי היא רק הדרך שבה אביה מדמיין אותה/כותב אותה. והסצנה עם בעלה בלבד היא מופת של משחק.
      זה סרט בעייתי כי הוא התיישן בקצב שלו והמשחקים עם הרמות השונות של המציאות כבר לא חדשניים. לדעתי השעה הראשונה שלו היא החלשה – היא אמורה לבנות את היסודות והדיאלוגים בה לא מספיק טובים, למרות שיש כמה רגעים שהבימוי והמשחק מפצים על כך. השעה השנייה הרבה יותר טובה ורוב הזמן סאורה נמצא בה בשיאיו.
      אני לא חושב שיש בתכנית הרבה יצירות נגישות יותר- זה חלק מן האופי שלה. מלבד "מעלית לגרדום" אבל מדובר בסרט פחות נדיר ולכן אולי פחות מתאים לפתיחה.

להגיב על לבלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.