״מנצ'סטר ליד הים״, ניתוח הסרט דרך הדמויות

במהלך סרטו הקודם של התסריטאי-במאי קנת' לונרגן, ״מרגרט״, אומרת הדמות הראשית כי אף אחד אינו דמות משנה באופרה, כל אחד הוא אדם מורכב, דמות ראשית בסיפור שלו, שיש לה צדדים רבים. האמירה הזו היא סוג של מוטו לגבי שני סרטיו האחרונים של לונרגן, שקריירת הבימוי שלו כוללת גם את ״מישהו לסמוך עליו״ (You Can Count On Me) העדין והצנוע יותר. מצד אחד, הוא יוצר קולנוע אופראי, הכולל רגעי שיא מרשימים ושימוש מוגבר במטאפורות. אבל מתחת לפני השטח הוא בורא עולם שלם בו כמעט כל דמות מאופיינת במספר קווי אופי לאו דווקא משלימים. הדמויות בסרטיו נראות אמינות בעיקר ברגעים בהם הן עושות דבר מה מפתיע. לא ניתן לתמצת אף אחת מהן במשפט בודד.

התחושה כי כל דמות היא אדם אותנטי משולבת בסרטים של לונרגן עם המימד הספרותי המובהק שלהם. יותר מכל עיבוד לספר, הסרטים של לונרגן נדמים כמו המקבילה הקולנועית ל"רומן האמריקאי הגדול" – אותו מונח חמקמק המבקש לתאר יצירות ספרות מורכבות החושפות משהו על הנפש האמריקאית. ייתכן ולונרגן הגיע קרוב יותר למושג זה מכל יוצר אחר בקולנוע האמריקאי לדורותיו. בכך אין אני אומר כי מדובר בהכרח בסרטים סוחפים במיוחד, למרות שעבורי, ״מנצ׳סטר ליד הים״ (Manchester By The Sea) היה מרגש מאוד, אך גם דורש לא מעט ריכוז מצד הקהל, בעיקר באופן בו הוא קורא את המתרחש.

מבט על מגוון התגובות שראיתי לסרט, מגלה כי דברים שעבורי עומדים במרכז הסרט חומקים מעיניים אחרות, או אולי מוטב לומר מייצרים פרשנויות שונות. שמעתי למשל כי מדובר בסרט אשר מהווה מחקר דמות רק על הדמות הראשית. אף על פי שכמעט כל סצנה בסרט מתמקדת בדמות של לי צ'נדלר (קייסי אפלק), אני סבור כי הסרט מצייר גם דיוקן מעמיק של עוד מספר דמויות, לעיתים דווקא מפני שהן נעדרות מרובו. בנוסף, קראתי גם שזה סרט על התמודדות עם טראומה וניסיון לשקם את החיים מצד הגיבור, והחלק השני של הפרשנות הזאת חוטא לדעתי לאחד מן המהלכים המרכזיים ביותר בסרט. אנסה להסביר למה במהלך טקסט זה, שיכלול ספוילרים רבים ומיועד למי שכבר צפה בסרט, שכן לא אעסוק בדברים בצורה כרונולוגית או הסביר מהליכי עלילה (הטקסט של אורון מפסטיבל ניו יורק, שם צפה בו, מיועד גם למי שטרם ראו את הסרט).

אולם, בטרם אגלוש להסברים וספוילרים, אציין גם שלונרגן הוא אמנם קודם כל כותב בעל טון ייחודי, אבל הוא גם במאי טוב מאוד השולט בכל רזי העשייה הקולנועית. לו היה זה טקסט ביקורתי רגיל הייתי גם יכול לשבח כל היבט בעשייה שלו. למרות שאין שום דבר בסרט שהוא מנקר עיניים במיוחד, או מנסה לרכז את תשומת הלב בכשרון של הבמאי או של צוות השחקנים, הכל המשרת את הסיפור ואת הדרך בה הוא נחשף.

הומור

הדרך בה המסר של הסרט מועבר דרך המכלול האנושי, ולא רק דרך הדמות הראשית, באה לידי ביטוי בסצנה קטנה לכאורה, המגיע בחלקו הראשון. זוהי הסצנה בה המשפחה לומדת כי מצבו הבריאותי של ג'ו צ'נדלר, אחיו של הגיבור, קשה, והוא יכול למות פחות או יותר בכל רגע נתון. בסצנה הזו יש בשורה כואבת בצורה שלא ניתן לשער, אבל יש גם מגע דק של הומור, אשר מאפיין גם את הסרט כולו. למגע הזה שותפים גם האח לי, החולה עצמו והרופאה. אולם אשתו של החולה לא מסוגלת לקבל את ההתייחסות לנושא הקשה בהומור. היא לא מבינה כיצד ניתן לשלב משהו קליל מול הדבר הכבד מכל. היא קמה ויוצאת מן החדר. ולא רק בשל מצבה הנפשי השביר. גם הדודים של לי וג'ו אינם יכולים להתמודד – הבעל לכאורה מקבל עבודה במקום מרוחק, אבל למעשה הם בורחים מן הסיטואציה. אין להם את הכלים להתמודד עם סוג כזה של טרגדיה. לאף אחד אין. אבל הומור יכול לעזור. ולאנשים עם הומור לפעמים דווקא יש אומץ. הדבר הזה לא בהכרח מסביר את דמותו של לי, אבל לכך עוד נגיע בהמשך. גם המקום אליו הם עוברים נשמע מצחיק בכל פעם שאומרים אותו – כמו עוד מספר דברים בסרט. אבל הסרט לא מנסה להצחיק, אלא רק להראות שגם בחיים הקודרים ביותר יש צירופי מקרים משעשעים, הפתעות קטנות. או פשוט יופי.

 רנדי

הדמות של אשתו שלי לי, המגולמת בידי מישל וויליאמס (הנהדרת כרגיל), היא סוג של גיבורה סמויה בהמשך רוב הסרט. אין לה סצנות רבות ולרוב היא מופיעה בתור פלאשבק לעבר הכואב, בתור ייסוד מרכזי במה שאבד. אבל מבלי שנשים לב, סיפור ההתאוששות החלקי שלה הוא לא פחות כואב או מורכב מן הסיפור שעובר הגיבור בו אנו חוזים כל הזמן. על פניו, רנדי שיקמה את חייה בדרך הסמלית והגלויה – בן זוג חדש, הריון מתקדם בתחילת הסרט (שהופך בהמשך להורות חדשה). אף כי כמעט ואיננו יודעים דבר על חייה החדשים עם בעלה השני, התחושה היא כי הם שלווים יותר מנישואיה הראשונים, אפילו לפני האסון. בזכות תספורת אופנתית יותר, היא נראית צעירה יותר דווקא בקטעים אשר מתרחשים בהווה. או אולי זה מפני שהם אינם כוללים התמודדות עם בעל אלכוהוליסט. אבל לא באמת ניתן להתאושש מאיבוד של שלושה ילדים בין-רגע, כאשר האחראי לכך הוא אדם שאותו היא אהבה ועדיין אוהבת, אולי אפילו יותר – דווקא מתוך שותפות לאסון, דווקא בגלל שהוא נחשף בפניה בפגמיו הקשים ביותר וגרם לה את הסבל הנורא ביותר אשר ניתן להעלות על הדעת. אין שום סיבה הגיונית בגללה דווקא רנדי תרצה לחדש את הקשר, פרט לאהבה שהיא נטולת הגיון, או רצון לשמור משהו מחייה הקודמים, מהעולם האבוד. ממה שתמיד יישאר גדוע. הדמות שלה ממחישה את הפגם בסיום ספר איוב: שום דבר לא יכול לפצות על האבדן. גם לא משהו חדש שייתכן והוא טוב יותר.

אלזי

נחזור אל הדמות של אמו של פטריק, אישה אשר סבלה מאלכוהוליזם בעבר ובשלב מסוים מתנתקת מן המשפחה (אך יוצרת קשר עם בנה), היא עוד דמות אשר מקבילה לדמות של לי. המחלה אצלה גלויה יותר לעין טרם האסון, אך היא גלויה בצורה אשר מונעת ממנה לעשות את הטעות הקשה שעשה לי. לכן, יש לה גם את האפשרות להתחיל מחדש. אך בניגוד לשאר הדמויות המבוגרות בסרט, דומה כי אין בה דחף הורי. גם בהיותה פיקחת ומתקשרת לכאורה, היא אינה אופציה להיות אם לנער מתבגר. מה גם שבעלה הנוצרי בצורה מוגזמת מתנגד לכך שהיא תהיה זו אשר מטפלת במישהו אחר. השיקום שלה הוא לכאורה מוצלח, אבל הוא מכניס אותה לסוג של כלא, גם אם יש בה אהבה לבעלה או אמונה חדשה באל. פטריק רוצה לחדש עמה את הקשר לא בהכרח מפני שהוא חושב כי ייתכן ותשוב להיות דומיננטית בחייו, אלא מפני שהוא חש חוסר בסמכות הורית בכלל ובמודל לנשיות בוגרת בפרט, דבר שאולי בא לידי ביטוי ביחס שלו לשתי חברותיו. היא חשה אחריות כלפי בנה, אבל הוא גם מהווה תזכורת לעולם שהיא רוצה להשאיר מאחור, בין היתר מפני שהוא יגרום לבעלה להיזכר בחטאיה, או בפגיעותיה. הבעל גם מעוניין להיות זה אשר מטפל ושולט באופן מוחלט בחייה – הטקסים הנוצריים הם רק היבט אחד, ואין ספק כי המכתב שלו הפוקד על פטריק לנתק את הקשר עומד בסתירה לעקרונות נוצריים.

זהו הסרט השני בו לונרגן משתמש בליהוק של מתיו ברודריק באופן אירוני. מי שהדימוי האיקוני שלו הוא נער מרדן הנהנה מן החיים, הופך לסמל החוקים והשמירה על השמרנות. ארוחת הערב של פטריק בביתם מצולמת וכתובה באופן מעט קלישאתי כאשר היא עומדת בפני עצמה – כבר ראינו ארוחות נוצריות כאלו בעבר בקולנוע, אשר מעמידות את מי שבא מבחוץ באור שונה. אך במארג הסרט, הארוחה משתלבת עם המוטיב החוזר של ארוחת מביכות בהן הדמויות מתקשות למצוא מילים. עוד נקודה מעניינת לגבי אותה ארוחה – הנער שבא מבחוץ ולא שותף לאורח החיים הפוריטני הוא כנראה האדם שחש הכי בנוח מסביב לשולחן. בעיקר בגלל שהוא רוצה שייצא משהו חיובי מן המפגש, הוא מנסה לראות את האור ואת הנקודות שיכולת להוות חיבור. בעלה של אלזי בעיקר מחפש דברים שיוכלו להצדיק את קטיעת הקשר. ואלזי רק מנסה לשרוד, בדרך זו או אחרת.

פטריק

פטריק היה מודע למוות האפשרי, או הצפוי, של אביו, מזה זמן רב. אבל הוא עדיין מתקשה לעכל אותו, או אפילו מתקשה לעכל את הנתק מאמו. הוא מנסה לאורך רוב הסרט להעמיד פנים כי הנעורים שלו הם עדיין נעורים רגילים. הוא מתפרץ רק ברגעים ספורים בסרט – ברגע בו הוא שומע את הידיעה, ובסצנה בה הוא לא מסוגל להתמודד עם הפריזר הביתי כי אביו יישאר במקפיא במשך החורף. אבל הוא משליך את הצער שלו על דברים משניים ולא על כך שהוא איבד את אביו בנקודה קריטית בה הוא זקוק לו – אף על פי שהוא פופולרי חברתית ויש הרבה פעילויות בחייו, הוא עדיין זקוק להדרכה. למעשה, הוא מעמיס את חייו בגודש גדול על מנת שלא יצטרך להתמודד עם הריק בחלל המשפחתי, לפני ואחרי המוות של אביו – הוא עוזר בסירות דייג, מתאמן בשני ענפי ספורט (דבר נפוץ בתיכונים אמריקאים), חבר בלהקת רוק, ויוצא עם שתי נערות שונות במקביל. הכל על מנת שלא יצטרך להתמודד עם כך שאמו לא מהווה חלק בחייו ואביו חי על זמן שאול, ובהמשך מת. הוא גם אוהב את דודו לי, אבל מבין את המגבלות שלו בכל תחום אפשרי. אביו אומנם הציב לו גבולות מסוימים (לימודי נהיגה) אבל גם אפשר לו חופש. אולי מפני שהוא רצה לראות את פטריק מתאהב עוד בחייו, הוא התיר לבנו לישון בחברת נערות בחדרו גם בגיל 16, בניגוד להורים של אותן נערות. וכמו כל נער, דומה כי פטריק רוצה יותר את הנערה שאותה הוא טרם השיג מבחינה מינית. הוא גם חושב כי מין הוא הדבר העיקרי שהוא רוצה מן החברות שלו, אבל זה לא בדיוק המצב.

אוטו

הלהקה בה מנגן פטריק נשמעת כלהקה די איומה, אפילו ביחס ללהקות פאנק של תלמידי תיכון. הכל בה לא מסונכרן ולא מחובר, והמילים אשר החברה שלו שרה אפילו לא באמת מבטאות רצון כלשהו או משהו ספציפי למרוד נגדו. זה כמובן בסדר ללהקה שדומה כי תישאר רק תחביב (שייט ודייג קוסמים לפטריק יותר). אבל הלהקה גם ממחישה את המבנה החברתי של התיכון – גם כשכל הדברים לא עובדים, תמיד האשמה היא באותו בן האדם, במקרה זה המתופף – אוטו. פטריק, שהוא זה אשר נמצא במצב הכי פגיע נפשית, תמיד יהיה זה אשר יתלונן על היכולת של אוטו – הוא יכול להתפרץ עליו וכולם פחות או יותר בסדר עם זה. סביר להניח כי אוטו בכלל נבחר להיות המתופף כי הוא הפחות מקובל חברתית מבין קבוצת הנערים.

מי תרצה לצדך

הסצנה הראשונה בסרט, כל סרט, היא תמיד מהותית. במקרה של ״מנצ׳סטר ליד הים״ הסצנה מתרחשת זמן קצר לפני התאונה, ולי נבנה בה כדוד אוהב אשר אומר כי עליו ניתן לסמוך יותר מאשר על האב. הוא באמת רצה להיות אדם כזה, וייתכן כי בתת-מודע של פטריק, לי הוא עדיין אדם כזה. בסופו של דבר, לי אכן מנסה (ואולי גם מצליח חלקית) לעשות את הדברים אשר טובים עבור האחיין שלו, גם אם זה בה במחיר ויתור על אורח החיים שסיגל לעצמו. אבל גם באותו שייט, לי ואחיו ג'ו שותים יותר מכפי שהם אמורים בעודם נוהגים ומשגיחים על ילד לא גדול. ושום דבר רע לא קורה, או אפילו נראה באופק של מנצ'סטר השלווה.

השריפה

מעבר אל התודעה של הגיבור, הוא על פניו משימה פשוטה בקולנוע, אבל לרוב היא נעשית בצורה עילגת, או קשה מדי להבנה. בעוד המילה "נזכר" יכולה לבוא לשימוש בספר (אם כי ספרות גדולה תשתמש לרוב בכלים יותר מורכבים), המעברים בין הזמנים בסרט עובדים כיוון שהם נעשים בצורה תכופה ותמיד קשורים גם במשהו בהווה אשר יוצר את הקישור. השריפה היא בין היתר הסיבה בגינה לי לא מוכן לקבל כל אחריות – הוא זוכר מה קרה כאשר היה אחראי בעבר. הסרט לוקח את הזמן בחשיפת הכאב – ריב קטן בחיי הנישואין, נוכחות הילדים, הריב הראשון בערב, ולבסוף האירוע הקשה, אשר מוצג כרגע מפואר של הרס וכאב אופראי. כמו סרט של לוקינו ויסקנוטי, רק עם עריכה מהירה בהרבה. אבל רגע ההתפרקות המוחלט הזה כולל גם נגיעות של אמינות בדברים "לא חשובים", כמו ההוראות לחברים לעקוב אחר הכוכבים, או האלונקה שלא נכנסת לאמבולנס. אמנם האלונקה הכושלת לא תוכננה מראש על ידי הבמאי, אך הבחירה להשתמש בטעות היא זו אשר עושה את הסצנה – גם האסון הנורא מכל מורכב מרגעים קטנים.

לי

לי לא רוצה לשקם את חייו. הוא יכול לעשות זאת, וכנראה שהיו לו גם הזדמנויות קודמות. אחיו אף סבור כי הורות חדשה יכולה לעשות עמו חסד. אבל הדבר האחרון שלי רוצה הוא חסד או אהבה מן הסביבה. זה לא נובע בדיוק מתוך יצר הרס עצמי, למרות שהמשך השתייה והרצון להתחיל בקטטות גורם לזה להיראות כך. לי חושב כי עליו להיענש על מה שהוא עשה. כי לא יכולה להיות מחילה. הוא לא רדוף רק עלי ידי הזיכרון של ילדיו, אלא גם על ידי היעדר ההאשמה היחסי מצד הסביבה – דומה כי אנשים מרחמים עליו. אין דבר שכואב לו יותר מאשר לדעת שרנדי עדיין אוהבת אותו, כי היא אמורה להיות זו אשר צריכה לא לסלוח לו לעולם. כאשר הוא שומע כי אחת מן הדיירות בבניין בו הוא מטפל חושקת בו, הדבר מטריד אותו יותר מן הטיפול בביוב ובכל מה שכלול בו – הוא רוצה להיות בתוך עולם של חרא, הוא חושב כי אינו ראוי לכל סוג של אהבה. ואין דרך לצאת מן המצב הזה. לי היה נדמה גם כי הוא מבין שהתאבדות היא בסופו של דבר פתרון קל מדי. אבל בסוף הוא כן יוצר סוג של דינמיקה הורית עם פטריק – כי הוא לא רוצה לגרום עוד נזק נוסף לאחר, גם במחיר של הקלה בעונש אשר לו הוא חש ראוי. אבל לגבי חידוש קשרים אחרים, מכך הוא בהחלט מעדיף להימנע. כל אישה אשר מגלה בו עניין כלשהו, עומדת לעבור אכזבה בדרגה זו או אחרת.

סיום הסרט

כאשר אין אנשים, מנצ'סטר ליד הים נראית כמו עיירה שלווה, כמו ציור של אמריקה היפה של פעם. אבל השוטים של המקום בכתוביות הסיום הם לא רק שוטים של מבנים בעיר – באחד מהם נכנסת להקת יונים, שיכולה לסמל תקווה או חופש. אלא שאז המצלמה מתקרבת ליונה אחת בלבד, ואז השוט שוב ריק ממשהו דינמי. זה לא סרט על יציאה לנתיב חדש בחיים, וגם לא סרט עם סוף חד משמעי. יש בסרט הרבה סמלים, אבל הסמלים בסופו של דבר לא מסבירים הרבה לגביו, או לגבי הקשיים בחיים. כי אי אפשר באמת להסביר שום דבר. רק לנסות להתמודד, עם כל הרע והטוב אשר מקיף אותנו. אבל כמובן שהדברים מורכבים יותר וכל היבט שציינתי מכיל היבטים נוספים.