״סופת חול״ ו״דימונה טוויסט״, סקירה כפולה

שני הסרטים הישראלים בהם אני עוסק בפוסט זה שונים למדי באופי שלהם ובסגנון הקולנועי שלהם. הראשון הוא סרט ביכורים עלילתי המבקש להאיר מציאות לא מוכרת, שדומה כי המצב בה כיום דומה בצורה ניכרת לעבר הרחוק. השני הוא סרט תיעודי של יוצרת ותיקה, הדן בהיסטוריה ומתמקד בנקודות ספציפיות בזמן. אבל לשני הסרטים יש גם לא מעט המשותף, מעבר לכך ששניהם מתרחשים בנגב, כלומר בשוליים של מדינת ישראל – שניהם עוסקים בהיווה נשית אשר סובלת מדיכוי אישי או תרבותי ברמה זו או אחרת, ושניהם לא מגבילים את עצמם לנקודת הסתכלות בודדת על המציאות. בשניהם יש ביקורת רבה על הסביבה בה חיות הדמויות, לצד משיכה מסויימת לתרבות האותנטית בה הן פועלות. בשני המקרים עלי גם להוסיף גילוי נאות מסויים כי אני מכיר את שתי היוצרות עקב עבודתן בסמוך אליי בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש שבאוניברסיטת תל אביב. אתחיל בעלילתי מביניהם.

סופת חול

סרטה הארוך הראשון של עילית זקצר, שזכה בתחרות הבינלאומית בפסטיבל סאנדנס, מתרחש בתוך קהילה בדואית קטנה בנגב. זאת בדומה לסרטה הקצר, ״תסנים״, סרט אשר ״סופת חול״ מתכתב עימו ומעשיר אותו. אין מדובר בפיתוח של הסרט הקצר לפיצ'ר, אלא בהישארות באותו עולם תוך העמקת הדיוק בניואנסים, כאשר הסיפור הארוך יותר נותר מהודק למדי ובעל זרימה טבעית יותר מן האנקדוטה שמספק הסרט הקצר. אולם, מכיוון שאיני יודע עד כמה קהל הקוראים נחשף ליצירה הקצרה, אציין כי ״סופת חול״ הוא קודם כל סרט דרמה אפקטיבי אשר עומד בזכות עצמו וסוחף לתוכו את הצופים במהרה. אף על פי שהוא מתרחש בעולם אשר דומה כי יהיה זר במידה זו או אחרת כמעט לכל מי שיצפה בסרט, אחת מן המעלות הבולטות שלו הינה היותו קל להבנה, ולא פחות מכך – מעורר הזדהות.

סצנת הפתיחה של הסרט מרמזת לכאורה על סימנים של קידמה ופתיחות בחייה של ליילה, אחת מגיבורת הסרט: אביה סולימן נותן לה לנהוג ברכב ומדבר איתה על לימודיה האקדמיים. אבל במהלך הסרט אנו למדים כי מדובר רק במיצג שווא: מבחינת האב, הייעוד של ליילה לטווח הארוך אינו כולל שימוש בהשכלה או יציאה לדרך עצמאית, אלא הליכה בנתיב המסורת. התחנה הבאה שלה תהיה להתחתן עם האיש אשר הוא יבחר עבורה ולהיות רעיה, לפחות בשנותיה הצעירות. זהו אחד מקווי העלילה הראשיים בסרט, שכן ליילה רוצה להתחתן עם הצעיר אשר היא אוהבת, אך לאביה יש השגות על השידוך, אשר גורמות לו לזרז תוכנית אלטרנטיבית.

הקו הנרטיבי המרכזי הנוסף, שהוא למעשה הראשון אשר נחשף בפנינו, כולל חתונה אחרת – סולימן לוקח אישה שנייה. על אשתו הראשונה, ג'לילה, מוטל לא רק להתסגל לתפקידה כאישה השנייה בחשיבותה, אלא גם לארגן חלקים מן הטקס ולהכין את בית המשפחה עבור האישה הצעירה והחדשה אשר תגור בו במקומה. טקס החתונה הוא בו זמנית מרשים בתיאור העשיר של העולם האוריינטלי אשר הוא חושף, ומייאש בגלל שהוא מציג סוג של עוול אשר נעשה לדמויות – ג'לילה הרואה אישה צעירה יותר מתחילה את החיים לצד הגבר שלה, וליילה אשר רואה אילו נישואין צפויים לה בעתיד, נישואין אשר דומה כי האהבה משחקת בהם תפקיד משני, אם בכלל, לפחות ממבט ראשון.

על פניו, דומה כי הסרט מתאר את עולמן של שתי נשים, אם ובת. אולם נכון יותר לומר כי יש לו חמש גיבורות, חמש נשים בגילים שונים; החל מאמה של ג'לילה אשר מייצגת לא רק את הדור הוותיק יותר, אלא גם התמקמות סופית בתוך עולם המסורת על כל מה שהוא מיצג. דרך הכלה החדשה של סולימן, אשר נבנית תחילה בתור האויב החיצוני למשפחה, אולם מאוחר יותר מתגלית כדמות בעלת קונפליקטים פנימיים אחרים אשר רוצה להתקרב בחשש ובמידת האפשר למשפחתו הישנה של בעלה החדש. לבסוף, ישנה הגיבורה הסמויה של היצירה, תסנים, אחותה הצעירה של ליילה. ייתכן וזו הדמות אשר מקבלת הכי הרבה שוטים של נקודת מבט בסרט, אף על פי שעודנה ילדה ולכאורה שום דבר לא קורה לה בעלילה, והדברים מתרחשים סביבה. אולם, תסנים חוזה בעתיד אשר צפוי לה בשלב זה או אחר. השאלה אשר עולה היא האם העולם אשר אבוד עבור אמה, ואולי אבוד גם עבור אחותה, יישאר אבוד אפילו עבורה – או שאולי ספיגת האירועים בגיל רך תאפשר לה לתכנן דרך יעילה יותר לשמור על עצמאותה.

חלק מן הקסם בסרטה של זצקר נובע מן ההפקה המדויקת ברמת עיצוב העולם. התפאורה המדברית היא בו זמנית צנועה ועשירה, יש בה יופי דק ופרקטי, והיא מאפשרת לראות כי המסורת אינה רק של דיכוי, אלא גם של אורח חיים שורשי הקשור לאדמה החולית. החול עצמו, כפי שמרמזת כותרת הסרט, הוא גם דבר הקבוע במקום, אך גם מורכב מהרבה גרגרים אשר יכולים להתעופף ואולי אף לנחות במקום חדש.

סגולה נוספת של הסרט, הקשורה גם היא בעיצוב שלו, הינה הליהוק המדויק והמשחק האמין. ניתן לחלק מחמאות לשתי השחקניות הראשיות, למיס עמאר ורובא בלאל-עספור והן יהיו מוצדקות. אולם, לדעתי תצוגת המשחק הבולטת בסרט היא של הייתאם עומארי (שהרשים גם ב״בית לחם״ ו״ההר״) בתפקיד סולימן – הוא הופך את הדמות של האנטגוניסט בסרט למובנת, מעוררת הזדהות במידה מסוימת, ולעתים אף פאתטית, מבלי לאבד מכוח האיום שלה. דרך דמות זו, הסרט מבהיר לנו כי הוא לא עוסק בעולם של טובים מול רעים, אלא בדמויות אשר נאבקות מול עצם טבעו של העולם לתוכו נולדו. זהו עולם שנראה כאופציה היחידה עבורן, אף כי ייתכן והן זוכות להצצה לעולם המודרני אשר מתקיים לא רחוק מהן, עולם אשר דומה כי הוא נוכח בעיקר באמצעות הרכב עימו נפתח הסרט, רכב אשר יקבל מחדש מקום מרכזי לקראת סיום היצירה.

מבחינה מסוימת, סרטה של זקצר מזכיר את ״גט״ של האחים אלקבץ – מדובר בשני סרטים אשר נעזרים בתסריט מחושב על מנת להציג מקרה פרטי שיש בו מימד של מחאה נגד תרבות מסוימת. תרבות שדומה כי הסרטים עושים מאמצים לא לזלזל בה וגם להציג את היופי התמון בה, לצד האמירה החד-משמעית אשר שואפת לשנות את מעמד האישה לא רק בחברה הנתונה, אלא בכל חברה. דומה כי למרות המימד המאוד מקומי של ״סופת חול״, כוחו טמון בכך שהוא אוניברסלי ומנותק מכל זמן. המאבק של היחיד למימוש עצמי הינו נצחי.

 דימונה טוויסט

סרטה החדש של מיכל אביעד, זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, הוא במידה רבה סרט משלים לסרטה הקודם, ״החלוצות״. בשני סרטים אלו, אביעד מבקשת לעמת את הנראטיב הרשמי של תולדות הציונות וארץ ישראל מול נראטיב אישי של מספר נשים, נראטיב אשר לפעמים משלים את הגרסא המוכרת אבל לעתים חותר תחתיה. ב״החלוצות״ השתמשה הבמאית בקטעי יומן אשר הוקראו בידי שחקניות, כאשר הקטעים חשפו עד כמה קשה הייתה השמירה על זהות אישית דרך ההגשמה הלאומית בזמן התיישבות המקודמת בעמק יזראל. ב״דימונה טוויסט״ אביעד מראה לקהל עדויות בשר ודם, כאשר מספר נשים מספרות ישירות למצלמה על חייהן בתור ילדות ונשים צעירות בימיה הראשונים של העיר דימונה, חלקן מהימים בהם המקום הורכב ברובו מאוהלים ומבנים זמניים.

הנשים מרואיינות באופן הטיפוסי לסרטי תעודה, כלומר ״ראשים מדברים״ ישירות מול המצלמה על רקע נייטרלי. אבל השילוב של טכניקה זו עם חומרי ארכיון, אשר בחלקם כוללים גם צילומי סטילס בהם נוכחות הדוברות (או כך נדמה), מייצר ניגוד בין הצבעים החיים היום לבין האופן בו מתועד העבר. דומה כי החוויה האישית מקבלת בסרט קדימות על פני כל גרסה אחידה. גם אם יש חיבור מסוים בין חלק מן הסיפורים, הרי שכל סיפור אנושי של כל מרואיינת עומד בפני עצמו, כולל התמקדות בדברים שונים לחלוטין, שכן חלק מן הדוברות היגרו בגיל רך וחלק עברו לדימונה בתור בוגרות. גם ארץ המוצא אינה אחידה – הסרט מספר הן סיפור ההגירה מצפון אפריקה והן את סיפור ההגירה מפולין, אם כי בכל מקרה חוויית הניתוק מן המולדת הינה בעלת מאפיינים ייחודים, הם הפריטים הקטנים אשר מרכיבים את הסיפור הלאומי, בעיקר על הצדדים הבעייתים והפחות זוהרים שבו.

שם הסרט מצביע על המימד החתרני כלפי התפיסות המקובלות – ריקוד הטוויסט עומד לכאורה בניגוד לסטריאוטיפ של הקהל לגבי העיר הדרומית המקופחת. אבל הסרט מראה את דימונה כמקום מפגש של מגוון תרבויות, כולל בתחום הפנאי של נשים צעירות. מקום של מסיבות ריקודים לצד נערות אשר משודכות בניגוד לרצונן לגברים מבוגרים בהרבה. מקום של סיפורי אהבה ארוכי שנים לצד מאבק נשי לעצמאות. הסרט עושה שימוש נרחב בתמונות סטילס, אבל דומה כי הדברים בו תמיד מורכבים יותר מכפי שנראה בתחילה. הקמת הכור האטומי, למשל, מתוארת בסרט כמהלך אשר בעיקר הביא את הקדמה התרבותית לדימונה, אף כי עבור רבות מן הנשים מדובר היה בסך הכל בחזרה לתרבות הצרפתית אשר הכירו בילודתן.

חלקו האחרון של הסרט משנה את הטכניקה ובמקום צילומי ארכיון הוא משלב בין דברי הגיבורות לבין צילומים של דימונה כיום. מהלך זה מצביע על כך שהסרט עוסק לא רק בקריאה מחדש של ההיסטוריה, אלא גם באמירה על המציאות בימינו. הסרט מראה כיצד החיים לקחו כל אחת מן הגיבורות שלו למסע שונה בתקופה בין שנות הששים לימינו, תקופה אשר לא נידונה בסרט באופן ישיר, אך הקהל לומד עת תוצאותיה. דימונה כיום נראית כמקום שונה, אך עדיין כפריפריה, כמקום אשר נמצא מחוץ לתודעה של הזרם המרכזי – ויש בו עולם שלם שאנו לא מדמיינים.

כמו בסרטה של זקצר, חלק מרכזי מסרטה של אביעד עוסק במחאה כנגד התרבות המדכאת. בסרט זה הדיכוי בא לידי ביטוי במספר דרכים – יש דיון באפליה עדתית כמו גם באפליה של יושבי הספר מול הערים הגדולות. בנוסף, הסרט דן באפליית נשים בתוך המשפחה. אולם בכל הנושאים אשר עולים לדיון, מוקד הסרט נותר החוויה האישית. אביעד ממקדמת את תשומת הלב במרואיינות והפסקול תופס מקום מרכזי יותר מאשר התמונה בעיצוב הנראטיב של הסרט. הסרט עושה שימוש יפה ולפרקים יצירתי בחומרי הארכיון, אבל הוא מעניק את מיטב הערך ההיסטורי לזיכרון של הנשים כיום ולדרך בה הן מתארות תקופות שונות בחייהן.