״באש ובמים״, סקירה

מעניין לראות כיצד העיתוי והסביבה בהם סרט מתקיים משפיעים על הדירוג וההערכה שלו. מקרה מבחן מעניין כפליים הוא ״באש ובמים״ (Hell or High Water), אליו נחשפתי לראשונה במסגרת התוכניה של פסטיבל קאן, שם הוקרן בבכורה. זכור לי שלא סימנתי אותו כצפיית חובה, ולאחר ההקרנות הראשונות מעטים מאוד סביבי חשבו שהוא מופתי, גם אם כולם נהנו למדי (מבין האנשים שדיברתי איתם, נדמה לי שרון פוגל היה הנלהב ביותר). הדעה הרווחת הייתה שמדובר אמנם באחלה סרט, אבל שום דבר שלא יזכה להפצה מסחרית, ולכן חבל שיתפוס משבצת של משהו חשוב ודחוף יותר במחול השדים של קאן. אבל כעת, במדבר הקולנועי ששמו קיץ 2016, פתאום ״באש ובמים״ הפך לחביב הביקורת בארץ ובעולם, גם אם באיחור קל (בישראל הוא עלה לאקרנים לפני שבוע, ללא הקרנות עיתונאים מקדימות). פתאום, כשהוא מתמקם בצמרת טבלאות המבקרים, הסרט נראה כמו אופציה ראויה להמלצת צפייה, אם לא אחת הראויות מכולן. בתזמון בו צפיתי בו, כלומר עכשיו, אין לי ברירה אלא לאחד בין שתי הדעות – קשה לי להאמין שהוא ישרוד עד סיכומי השנה, אבל לא רק שמדובר בסרט נפלא, אלא גם באחד מאותם סרטים שבאמת כמעט ולא עושים היום. מה שמעניק לו ערך מוסף בעידן בו להבדיל בין סרטים הופך להיות משימה קשה כמעט כמו להבחין בין פוליטיקאים לפארודיות על פוליטיקאים.

״באש ובמים״ לא סתם מתרחש עלילתית בטקסס, ארצות הברית – הוא כאילו מישהו מזג את המדינה הדרומית על מסך קולנוע משל הייתה סירופ חם ודביק על ערימת פנקייקס צחורה. אי שם, בערבות הצחיחות והסמיכות של כל מיני ערים לא גדולות וגם לא הומות, שני אחים שודדים בניחותא וללא יותר מדי הפרעות סניפי בנק של אותה הרשת שדפקה אותם. טובי (כריס פיין) וטאנר (בן פוסטר) לבית משפחת האוורד מרוקנים רק את המגירות, מקפידים על שטרות קטנים ולא מסומנים, ומקווים להלבין את הונם בקזינו וכך לשלם את חוב העיקול על החווה של אימם המנוחה. סוג של סגירת מעגל וסגירת חוב עם הכסף של הבנק עצמו, המוצג בסרט כאוייב האומה. בכל מקום בו הם עוברים הם זוכים לחיבת התושבים, שלא יודעים כי הם השודדים, אבל הצדק הרי תמיד דוהר בעקבות פורעי חוק. או יותר נכון מזדחל, משום שמדובר כאן בשומר חוק מזדקן בשם מרקוס המילטון (ג׳ף ברידג׳ס), שסוחב את שותפו הצעיר יותר, אלברטו (גיל בירמינגהאם), להרפתקה אחרונה של לפני פרישה.

התקציר מבטיח מותחן שודים עצבני, אבל מה שמוגש לצופה הוא דווקא משל מהורהר. הסרט כן מכיל סצנות עמוסות אדרנלין, המגיעות ברגעים מפתיעים אך נכונים, אבל אביו הרוחני הוא המערבון האיטי, ולא מותחני הפשע עתירי התפניות וחיתוכי העריכה. הוא נפתח בשוד הבנק האגבי ביותר שנראה בקולנוע מזה זמן רב, וממשיך עם מרדף כמעט מנומנם של שריף על סף פנסיה, אחר שודדים מלאי ביטחון. לא ברור מה השריף המדדה בעקבותם רוצה יותר – לתפוס את הרעים ולסגור קריירה עם סיום מוצלח, לחטוף מהם כדור תועה ולמות כגיבור, או פשוט למתוח את רגעיו האחרונים בתפקיד בתקוות שווא כמעט-ילדותית לעולם לא לצאת לגמלאות. זוהי מעין דמות-אחות לשריף שגילם טומי לי ג׳ונס ב״ארץ קשוחה״ של האחים כהן, אבל עם כל המניירות הג׳ף-ברידג׳סיות האהובות. לגבי ההופעה של פיין, אפילו אני נאלץ להודות שמדובר בשימוש נבון ביכולותיו המוגבלות. כלומר, מעולם לא הבנתי מה מוצאים בו (או במראה שלו), אבל בסרט זה הוא מרוסן, לעיתים אפילו דומם, וזה מחמיא לו מאוד. זאת מפני שהוא מנגן כינור שני להתפרעויות של בן פוסטר התזזיתי והבלתי צפוי, שגם לוקח את המבטא למקומות הדרומיים ביותר מבין כל חבריו לקאסט.

אגב, פשפוש בקרדיטים מגלה ששום שוט בסרט לא צולם בטקסס עצמה, מה שאולי רק מעצים את ההישג של הצוות שיצר אטמוספירה שאין לטעות בה יש מאין. טיילור שרידן (״סיקאריו״) כתב, ומי שביים הוא דווקא הבריטי דייויד מקנזי (״חוש מושלם״), שהרגיש משום מה כמו בבית בנופים הכאילו-טקסניים. הוא הסתייע במצלמתו של ג׳יל נוטג׳נס, צלמו הקבוע, שהפליא לצלם רקעים כך שהם לא פחות חשובים מן הדמויות כבר בסרט ההודי ״מים״ (Water). להשלמת האווירה, על הפסקול חתומים וורן אליס וניק קייב, שאני מוכן להישבע שמעורב גם בכתיבה, שביצעו בעצמם כמחצית משירי הבוקרים – חלקם קאנטרי ואחרים צבועים בגוונים אמריקאיים שורשיים. זוהי דוגמה לפסקול שמתאים לסרט אותו הוא מעטר כמו אוכף לרוכב, בניגוד לדוגמאות פחות מוצלחות מהזמן האחרון (עליהן כתבה לירון). לכן, אסוציאציה ספציפית שעלתה במוחי בזמן הצפייה הייתה הסרט ״ארץ יבשה״, אותו באמת כתב קייב, שהכיל רצועת שירים מושלמת בתור פסקול. ״באש ובמים״ הוא סרט שהושקעה בו מחשבה רבה בכל נושא.

ברם, עיקר המחשבות שהסרט עצמו מעורר נוגעות לעבר, להווה ולעתיד של אמריקה. האם אלה ארצות הברית של הקאובויים והאינדיאנים, או אולי של אף אחד? ארצם של החופשיים או של המשועבדים לבנקים? למי אמריקה שייכת כיום? כדי לנסות ולהבין את העמדה המורכבת (אבל לא מדי) שפורש הסרט, שווה להתמקד בדמות המשנית של סגן השריף, כמו גם בדמויות משנה נוספות. אלברטו הוא חצי אינדיאני וחצי מקסיקני, מה שגורר לא מעט הערות עוקצניות מצד מפקדו ושותפו, המתגאה בגזענות שלו (ככל הנראה מצווה כשאתה טקסני). אמנם מדובר בדרכו של שריף המילטון להביע חיבה, אבל כשאלברטו פותח את הפה חזרה הוא מזכיר לגבר הלבן והמזדקן שלצידו מי נולד באמריקה ומי הגיע אליה ככובש והרג את ילידיה המקוריים. לתפיסתו, תרבות המבוססת על מורשת שכזו, סופה לא רק לחזור על עצמה בווריאציה מצערת אחרת, אלא גם להיכנע בפני האויב ששולט בה – הכסף. לדרשה זו ניתן להוסיף מפגש מקרי לכאורה של טאנר, הפרוע מבין האחים, עם מהמר ממוצא אינדיאני בשולחן הפוקר. טאנר תוהה האם שותפו למשחק הינו משבט הקאמנצ׳י, מה שמוביל לשיחה לא לגמרי ידידותית על משמעות השם – האויבים של כולם.

אבל גם במקום מסוכסך בו כולם יריבים, והאל שסוגדים לו (כסף) פונה נגדך, בכל זאת יש שליט. ומי ששולט במישורים הם שלושת הגברים העתיקים בנפשם. בכל מקרה של מפגש בינם לבין הסביבה, ההרגשה היא של התנגשות בין הגבריות הישנה לעולם החדש. מדי פעם בפעם, הסרט מזכיר כי הוא אכן מתרחש במאה ה-21, ולא בשנות ה-80 של הקודמת. זה מורגש בסצנות כמו זו שבבנק הראשון לאחד השוד, במפגש מקרי עם קאובוי המוביל עדר לחצות כביש באמצע השממה, ובמיוחד בסצנה אלימה למדי המתרחשת בתחנת דלק, ובה שני בריונים עדכניים במכונית מזעזעת ומוזיקה מחרידה מנסים לעשות פוזות על האחים האוורד. כמובן שההתנגשויות הפנימיות בין כל אחת משלוש הדמויות הראשיות הן העוצמתיות ביותר בסרט, משום שכוחותיהם נראים שקולים לכאורה. ברגעים אלה, נדמה כאילו האבירות אמנם לא פסה מן העולם, אבל ודאי שגם הצדדים הפחות נעימים של אותה גבריות טקסנית, לפחות כפי שהיא מוצגת בסרט. כזו שכנראה חייבת להיכחד, לצאת לפנסיה, לתקן את המקולקל אבל לא לזכות בנערה כמו פעם. כנראה שיש דברים שבכל זאת השתנו, כמו שברור שיש כאלה שלא ישתנו לעולם.