פסטיבל ירושלים 2016 – ״לא סרט משפחתי״ וסרטיה המוקדמים של שנטל אקרמן

סרטה האחרון של שנטל אקרמן, שנקרא ״לא סרט משפחתי״ (No Home Movie), נפתח בשוט ארוך מאוד של עץ במדבר, עומד איתן מול הרוח. אולי ניתן לפרש את הנוכחות האיתנה של העץ כמקבילה למתועדת הראשית של הסרט, אמה של הבמאית, אשר נותרת צלולה וחזקה מול נסיבות חייה הקשות, הנחשפות בהדרגה בסרט באמצעות שורה של שיחות עם בתה. שיחות אשר לרוב המוקד בהם הוא היום-יומי, אך חווית הניתוק הופכת ליותר מוחשית בהם. מדובר בניתוק של הנשים מן העולם היהודי, בעקבות השואה ובעקבות החיים המודרניים, וגם בניתוק זו מזו, חרף ניסיונות התקרבות תמידיים.

הקריירה הקולנועית והאמנותית של אקרמן, אשר כללה סרטים רבים בהם היחסים עם אמה תפסו מקום המרכזי, היא גם אחת מן הסיבות לניתוק. אקרמן משלבת לאורך הסרט לא רק צילומים של אמה בדירתה (או מבעד לשיחה בסקייפ) אלא גם פריימים ריקים – צילום של הסביבה של האם בבריסל וגם לא מעט צילומים של הנגב. אולי הנגב מסמל מדבר רגשי, את הקשר הריק לעולם היהודי או את המרחק הרגשי, למרות ששנטל אקרמן מכריזה בסרט כי מה שהיא רוצה להראות הוא שאין עוד מרחקים. מותה של האם אינו מוזכר בסרט, אך הוא ממלא בו כל פריים, בעיקר הפריימים בהם לא נראית על המסך דמות אנושית אחת, אבל דומה כי החיבור לקשר אנושי קיים בסרט, שיש בו מימד של הצדעה לאם וגם חשבון עצמי של הבמאית עם הבחירות בחייה האישיים והאמנותיים. למעשה, רבים מסרטיה של אקרמן מנסים להראות כי יש נוכחות לזולת גם כשהוא נעדר, שיש שיחה גם ברגעים של שתיקה, התרחשות בנוף דומם.

כותרת הסרט מהווה התרסה ולמעשה מכריזה על הסרט כיצירת אמנות. כן, רוב האנשים יגדירו צילומים של אם הצלמת או צילומי נוף ממסעות שלה כסרט ביתי/משפחתי/חובבים, אבל אקרמן מתעקשת לציין כי הקונטקסט של היצירה שלה רחב יותר. היא גם מתעקשת לא לקבוע בעצמה מהו אותו הקונטקסט, משאירה את החוויה לקהל המפרש. הכותרת האנגלית של הסרט כוללת היבט נוסף – ״No Home Movie״ הוא גם ״סרט על היעדר בית״, סרט על מות הבית הבטוח שנקרא אמא.

אקרמן היא אחת מן היוצרות הגדולות בתולדות הקולנוע וגם אחת מן המאתגרות שבהן. בסרט זה, כמו ברוב סרטיה, היא דורשת הרבה סבלנות מקהל הצופים והתבוננות ארוכה בדימויים אשר הופכים את השגרה לדבר מסעיר. השינוי מתרחש בסערה השקטה מעבר ללב הסטאטי של הסרט. סרטה האחרון הוא מתנה עבור מעריציה, אבל הוא יכול גם להיות חוויה מאתגרת לאחרים. אקרמן מבקשת לא רק לראות את נקודת המבט שלה על המציאות, אלא גם לספק לצופה הזדמנות להביט בעצמו על המבט, לבחור מתוכו פרטים, לתהות מה יש בו כאשר לא קורה בו דבר. כאשר ישנה התרחשות, או נאמר דיאלוג, הקהל יכול לבחור מה מעניין אותו בשיחה (אם בכלל) ואם הוא מסכים עם התפיסה של הדמויות הדוברות, כולל הבמאית עצמה, שגם כשהיא מדברת היא אינה מנסה לשכנע, אלא רק לבטא את עצמה, לעורר תגובה באחר.

מלבד סרטה האחרון, יוצגו בפסטיבל ירושלים השנה גם סרטיה המוקדמים של הבמאית. לקהל אשר טרם צפה בסרטיה, ייתכן ומקום טוב יותר להתחיל את ההיכרות עם יצירתה הוא עם סרטה הארוך הראשון, ״אני, אתה, הוא, היא״ (Je Tu Il Elle). סרט אשר מתאפיין בפשטות ודיוק בניסיון למצוא את תמצית החיים ואת הגדרת העולם של הבמאית, אשר מגלמת את התפקיד הראשי ובכך מתחילה לטשטש את הגבולות בין חייה לבין הבדיה, בין התיעודי לעלילתי, דבר אשר מאפיין את היצירה שלה  לכל אורכה. זהו סרט אשר יוצר תחושה אינטימית מאוד, אבל בו בזמן גם מרוחקת. יש בו כנות טוטאלית וגם מימד מלאכותי.

הסרט מורכב משלושה חלקים, בראשון שבהם הגיבורה נמצאת לבדה בדירה צנועה ומתייקמת ימים ארוכים לבדה כאשר סוכר מהווה את המזון היחידי שלה. יש בחלק זה ניסיון להיטמע בבדידות, לקבל את הבדידות ככוח, לבחון האם ניתן לייצר תקשורת ומגע עם העצמי ללא צורך בזולת. אקרמן משתמשת בווייס-אובר לאורך רוב הקטע, אשר מתאר את המתרחש לפני שהוא קורה, מבט בדיעבד על הדימוי אשר נראה מול פני הצופה.

החלק השני של הסרט מתאר טרמפ של הגיבורה עם נהג משאית (התפקיד הקולנועי הראשון של נילס ארסטרופ, בדרך לקריירה מגוונת) כולל עצירה במקומות בילוי בדרך. הקשר בין הגיבורה לנהג מורכב בתחילתו בעיקר משתיקה ובגלל שמינון הווייס-אובר יורד, השתיקה הופכת לנושא של היצירה, כאשר צלילי רדיו, טלוויזיה או התרחשויות הסביבה תופסות מקום מרכזי בפסקול. בסופו של דבר הנהג מתחיל לדבר ונושא מונולוג ארוך ומאוד חושפני על חייו ויחסו למשפחתו ולמין, בעוד הגיבורה לא מדברת, כאילו מקבלת את כל סודותיו הכמוסים מבלי לשפוט. החלק האחרון הוא המפורסם ביותר בסרט וכולל מפגש עם אישה מוכרת מעברה של הגיבורה. בין שתי הנשים יש שילוב של אינטימיות ומאבק כוחות מסוים, הן זקוקות זו לזו אך גם לפרידה ולעצמאות. כל זה מועבר כמעט ללא דיאלוג.

כמו באחדים מסרטים של אקרמן, שם הסרט הוא בו זמנית תיאור יבש וקריאה לפרשנות. אם לוקחים את תיאור השייכות כמייצג של דמויות הסרט, עולה השאלה מיהו ה״אתה״ שמצויין בכותרת. ייתכן וזה הנמען של הסרט, אולי הסרט עצמו, ואולי דבר אחר. צמצום הדמויות לתיאור הראשוני והלא-פרסונלי שלהן הופך אותן גם לסוג של כלי תחבירי, דבר אשר מעלה תהיות גם לגבי טבעה של השפה ודרך החשיבה של עולם. כאמור, חלק ניכר מן השפה בסרט אינה שפה המורכבת ממילים.

למתקדמים, במהלך הפסטיבל יוקרנו בבית הנסן שלושה סרטים הקצרים אשר אקרמן השלימה לפני סרטה הארוך. הראשון שבהם ״Saute Ma Ville״ נוצר כאשראקרמן הייתה בת 18 והוא כולו יצירה של קולנוע מתפרץ ורוח נעורים מרדנית. גם בסרט זה הבמאית היא השחקנית הראשית, אך מדובר ביצירה קומית יותר אשר יש בה שאיפה להרס הקיום במסגרת בה האישה הצעירה חיה, או במה שמציעה לה העולם בעתיד, גם אם רוב הסרט מתרחש בדירה אחת, בדגש על המטבח.

התפיסה האסתטית של הבמאית מתפתחת בסרט ״החדר״ (La Chambre), כמו גם את הדיון שלה בנקודת מבט על המציאות והיחס בין האישה (שוב הבמאית עצמה) ובין החלל בו היא פועלת. הסרט מורכב משוט אחד אשר מסותבב בתוך דירת חדר, כאשר לפחות בהתחלה התנועה המעגלית שלו אחידה והוא מתייחס לאישה שוכבת/יושבת במיטה באותה תשומת לב כמו לחפצים הדוממים. אך התנועה לא נותרת ללא שינוי לאורך כל הסרט.

הסרט השלישי במקבץ, מלון מונטריי (Hôtel Monterey) הוא כבר יצירה ארוכה ומאתגרת יותר, הכוללת שעה של שיטוט במלון ללא דיאלוג וכמעט ללא דמויות אנושיות (אלו שנוכחות על המסך אינן זזות), בדרך לחוויה שהופכת את המקום לנוכחות כמעט רדופה. זהו סרט שיכול להפוך לחוויה מהפנטת, או מעיקה, ויחד עם הסרטים אשר יוצגו לפניו מעמיק את העיסוק בקשר שבין המקום לבין הסובייקט. אולי גם את הצורך במציאת מפלט מן הסביבה כפי שהיא, אבל כמו רוב הקולנוע של אקרמן, פרשנות חד משמעית ליצירה מעקרת אותה מחלק ניכר מן הכוח שלה. זהו מסע שצופה אשר יתמסר לו צריך לעבור בעצמו ולצאת עם תובנות משלו.