• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״כולם רוצים את זה!!״, סקירה

28 במאי 2016 מאת אורון שמיר

סרטו החדש של ריצ׳ארד לינקלייטר, ״כולם רוצים את זה!!״ (Everybody Wants Some!!) מוגדר על ידי היוצר ומערך השיווק כאחד בתור ״המשכון רוחני״ של סרטו המפורסם הראשון, ״טריפ נעורים״ (Dazed and Confused). בעיניי, הסרט החדש דווקא מתחיל בדיוק היכן שנגמר ״התבגרות״, סרטו הקודם של לינקלייטר – ההגעה לקולג׳. הדמויות אמנם אחרות, וגם האטמוספירה שונה לגמרי בשל העובדה הפשוטה שהעלילה מתרחשת בשנות השמונים, אבל בגדול זה פשוט עוד מאותו הדבר – אנשים רגילים שחייהם רגילים, ברגעים רגילים מתוך החיים הרגילים האלה. ״כולם רוצים״ הוא כאילו פרק גנוז של ״התבגרות״, כלומר רצף של סצנות לכאורה-אקראיות מחייו של אדם פשוט בתכלית, שאמורות להתגבש לכדי חוויה כוללת של החיים באותו השלב, ומשם להשליך אוניברסלית על כולנו.

נדמה שכל זמן הוא זמן טוב לצאת לשירותים במהלך הסרט הזה, כי כשתחזרו ותתלחשו עם מי שלידכם או לידכן לגבי מה הפסדתם או הפסדתן, התשובה תמיד תהיה ״כלום״. כל סצנה מתחילה את החיפוש המחודש אחר עלילה, אחר קשר לאלה שקדמו לה. במקרה של הסרט הנוכחי התחלתי לתהות לא רק מתי תגיע כבר העלילה ותיפסק האקספוזיציה המייגעת ועמוסת הפרטים הלא חשובים, אלא האם בכלל צריך שתהיה עלילה (התשובה שהגעתי אליה ביני לבין עצמי היא ״כן!״, אגב). ברור לי לחלוטין שזה בדיוק הקטע, שאין רגעים חשובים או לא חשובים אליבא דלינקלייטר, אבל אם ל״בויהוד״ עוד היה הגימיק של גיבור הגדל ומתפתח, אם לא רגשית אז לפחות פיזית, כאן מדובר באוסף הכי משעמם של בני אנוש שאפשר להעלות על הדעת.

אם ״התבגרות״ נפתח עם ״Yellow״ של קולדפליי כדי לסמן לצופה מיד באיזו תקופה מתרחשת העלילה, ״כולם רוצים״ מתחיל עם ״My Sharona״ של הנאק. לינקלייטר צריך לרענן קצת את הפלייליסט שלו, שכן גם אם אין שום דבר רע בשימוש באחד השירים החרושים בהיסטוריה, זה לא שיש בכך גם שום דבר טוב. מי שמאזין לשיר במכוניתו הוא ג׳יי (בלייק ג׳אנר), תלמיד שנה ראשונה בקולג׳ המגיע לביתו החדש לתקופה הקרובה – מגורי קבוצת הבייסבול. מהר מאוד הוא לומד את מקומו בתחתית שרשרת הפיקוד של החבורה המגובשת למדי, ואנו אמורים לחוות יחד איתו את חווית הקולג׳ בימים שלפני פתיחת שנת הלימודים. במקרה של הסרט זה אומר אחוות גברית, מסיבות, סמים, וזיונים, כלומר הלך רוח ריקני למדי, או שמא זמן של חלומות בין נערות לבגרות, עם הראש בעננים או בתחתונים, לסירוגין.

״כולם רוצים״ אמור להיות קפסולת זמן של התקופה אותה הוא מייצג. החל מהתלבושות והתפאורה, דרך סגנון המשחק וכלה אפילו בבחירת פרצופי השחקנים, הכל משרת את המטרה הזו ואף פוגע בה. אם הייתם מספרים לי שהסרט בעצם צולם בשנות ה-80 ונשכח עד היום, הייתי מאמין. אלא שמילת המפתח כאן היא ״נשכח״ – יש הרבה סרטים שהזמן שכח שלא בצדק, אבל על פי רוב מה שמתאדה מהזיכרון הקולקטיבי הם סרטים זניחים, כמו זה למשל. בעיה נוספת היא שבתור מייצג נאמן של התקופה, בחר הסרט להציג חברה בה לדבר אל ועל נשים כמו אל חפצים היה עניין שבשגרה. אין טעם לייפות את פני הדברים, שאכן היו כך בעבר, אבל זה עדיין לא אומר שזה נעים ונוח לצפייה. במיוחד כשהחבר׳ה נטולי האישיות או הייחוד שבמרכז הסרט ממגנטים אליהם בחורות כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. בשלב מוקדם אומר אחד מהם, שמו פין (מגלם אותו גלן פאוול), משפט מורכב לאחת הבחורות. משהו על ייצוגים ומגדרים, מהסוג שאמור להפוך אותו לפחות דביל גם בעיניה וגם בעיני הצופים. בעיניי, לדעת לדקלם משפטי פתיחה מול כל סוג של אדם, לא משנה מה התחום עליו אתם מדברים וללא התעניינות אמיתית, מוציא אותך גם כתכמן בנוסף לדביל.

Everybody-Wants-Some3

הייתי מכתיר את הסרט כמיזוגני, בשל העובדה הפשוטה שכל הנשים למעט אחת מוצגות בו כאובייקט מיני בלבד, והאחת שלא היא מושא תשוקה של הגיבור (בגילומה של זואי דויטש), ולא הרבה יותר מזה. אבל האמת היא שהסרט לוקה גם במיזאנדריה קלה, שכן הוא מציג חבורה של גברים צעירים שמזכירים שבט פרימיטיבי או אפילו קופים בהתנהגותם. נראה כאילו הסיבה היחידה שלמדו לדבר (וחלקם מתקשים גם בזה) היא כדי להגיד את המשפט הנכון לבחורה הנכונה, ובהיותם אתלטים הם כמובן מקדשים את הגוף, יכולותיו וצרכיו, הרבה לפני הנפש או השכל. ראוי לציין שמדובר בחבורה נאה למדי של קופיפים, ככה שאולי עניין מיגנוט המין השני כן אמור להיות מוסבר. אבל מבחינת יצירת האשליה הקולנועית, ראוי לציין שאף אחד מהם לא נראה בגיל של תלמיד קולג׳. אם לוקחים בחשבון שאחד הרגעים הדרמטיים היחידים בסרט עוסקים בדיוק בזה, לא ברור לי למה שהסרט יצביע במכוון על הליקויים שלו. במיוחד כשהם בולטים מספיק כדי להבחין בהם לבד.

כל מנגנון ההנאה שלי מהומור נאטם לגמרי נוכח הבחירות האלה של הסרט, ומצאתי את עצמי מגחך אולי פעם או פעמיים במקום לצחוק בקול גדול כמו הדמויות, שהן אכן ההגדרה של תלמידי קולג׳ – לא לוקחים שום דבר ברצינות, חיים בהווה מתמשך. אשוב ואציין כי אני לא חושב שכוונתו של הסרט הייתה להרגיז בייצוגים ובדיאלוגים, ולמעשה נדמה שהוא עושה כמעט כל שביכולתו כדי להיות רגיל ופוליטיקלי קורקט גם בתחום הזה. אחרי הכל, אחד האתלטים הצעירים, בגילומו של ג׳יי קווינטון ג׳ונסון, הוא אפילו שחור. כמובן שמרוב רצון לצאת בסדר, יוצא שזוהי הדמות השחורה היחידה בעולם של הסרט, מה שהופך גם אותו לעלה תאנה (מה שנקרא ״Token Negro״). הסיבה שהקדשתי כל-כך הרבה מחשבה, אפילו תוך כדי צפייה, לדברים שהסרט עושה או מנסה לעשות, היא אותה דלות עלילתית וחוסר חיבור. בנקודה זו שווה לחזור אל הקולנוע של לינקלייטר, שיודע בדרך כלל לעשות בדיוק את זה בצורה השואבת פנימה לתוך הסיטואציה, כלומר מאפשר הצצה להלך הרוח והמחשבה דמויות נורמליות במבט ראשון.

שוב כמו ב״התבגרות״, נקודות המבט על החיים מאוד שטחיות והתובנות הן אותן תובנות בשקל, וכשזה בא מהאיש שכתב את טרילוגיית ״לפני״ זה פשוט מאכזב. אין ספק שהשיעורים והמסקנות נאמנים לדמויות ש״למדו בקולג׳ של החיים״, שכן אף אחת מהן לא באמת מבריקה או מתהדרת בניסיון חיים יוצא דופן, או אפילו חוויות מעצבות. כלומר ככל הידוע לנו, הרי אין להן רקע מלבד הדעות הקדומות על עיירות הולדתן, ואנחנו לא באמת לומדים עליהן במהלך הצפייה, אפילו לא על הגיבור. אבל שוב, למה זה טוב? למה לשמוע אדם רגיל מגבב קלישאות על משמעות החיים אמור להיות מעניין או שווה זמן צפייה? הייתי אומר שמעריצי הבמאי וסגנונו אולי יצליחו להתחבר לתדר המוחי (או המוות המוחי) שהסרט מציע, אבל אני הרי מגדיר את עצמי ביניהם וכשלתי בכך. מעניינת אותי התגובה של קהל אחר, כזה שיבוא לראות סתם קומדיית קולג׳ שטותית ופרועה, או אפילו דרמת נעורים שגרתית על החיים הסבירים והבינוניים באמריקה. האם ימצא את עצמו מגרד בראשו בתמיהה בתום הצפייה, או אולי יתחבר אינסטינקטיבית וייצא למסע בן כשעתיים עם אחלה חבר׳ה/דושבאגים חביבים?

מה שמוביל אותי לשאלה שבאמת הציקה לי בתום הצפייה – מה זה בעצם הסרט הזה, ״כולם רוצים״? מה הוא רוצה? האם זו באמת קומדיית קולג׳ מסטולית על אנשים שיירדמו בזמן שמנסים לחנך אותם כי חגגו יותר מדי בלילה שלפני? אם כן, לצערי לא צחקתי יותר מדי, חצי באשמתי (וחצי באשמתו). האם זה סרט חניכה שבו הבחור החדש לומד מה שצריך מחבריו המבוגרים מעט יותר אבל בסוף מוצא גם את הדרך שלו? בקושי. מה בדבר שיר ערש קולנועי לתקופה תמימה בהיסטוריה של אמריקה בכלל ושל הגיבורים בפרט שחולמים רק לשחק בכדור אבל יודעים שלא יהיו מקצוענים? ייתכן, אבל זה לא מצדיק את האורך. אולי סיפור נעורים רומנטי על הבחורה האחת שהיא לא כמו כולן ואפשר גם לדבר איתה חוץ מלשכב איתה? תעשו לי טובה. אני יודע! זה פשוט סרט על הרגעים הלכאורה לא משמעותיים שמרכיבים את החיים שהם בעצם החיים של כולנו? בעצם לא קניתי את זה ב״התבגרות״, אז אני בטח לא קונה את זה בסרט שעלילתו מתפרשת על פני משהו כמו שלושה ימים במקום תריסר שנים. לצערי זה מותיר את ״כולם רוצים את זה!!״ בתור ערימת כלום ושום דבר, בדיוק מה שיש בתוך הראש של כל הדמויות בסרט, או בדיוק כמו שני סימני הקריאה (טעות לשונית גם בשפת המקור) שמעטרים את שמו.

everybody-wants-some2

תגובות

  1. עופר הגיב:

    אני לא יכול להתווכח עם שיעמום של מישהו אחר, ואכן נדמה לי שכיוונת למה שאני אהבתי בסרט, למרות שאתה בעצמך לא התחברת אליו. בעיני, ההווה המתמשך והמשעמם שלו הוא בדיוק תיעוד של רגע, בניסיון שהוא חלק מגוף עבודות מתמשך שכל כולו מוקדש לנסיון לתפוס את קולנועית את מושג הזמן. ההווה המתמשך הזה כל כך מתאים לנסיון לתאר את הרגע שלפני הקולג',המגלם בעצמו את כל שאיפות ההתבגרות הילדותיות אך מעוררות ההזדהות להיות מי שאתה ולכבוש את העולם, והפחד מפני המגף של החברה שימחץ אותך תחת רגליה. זהו הרגע שבו אנחנו רוצים להיות הכי טובים, ולעשות רק את מה שאנחנו עושים, כדי לא להיות "כמו כולם" (ברור שכולם רוצים את זה, כשם הכותרת, וזה בדיוק מה שהופך אותנו למנגנון משועתק של החיפוש אחר האותנטי). כמו סיזיפוס זה הרגע שבו אנחנו רוצים להיות הגיבורים של חיינו, ולמרות הכל, למצוא משמעות במאבק הסיזיפי של החיים. אמנם קאמי אמר את זה קודם, אבל אני בכל זאת חושב שתחושת הזמן שהסרט מצליח לייצר מהווה לרעיונות הללו המחשה טובה.

  2. רזפורת הגיב:

    מה יש לכם בבלוג פה מנשים? כל סקירה שנייה יש לכם טענות על איך מתייחסים לנשים, לפחות ארבע פעמים בחודש האחרון כתבתם ש"היוצר הזה לא יודע לכתוב נשים" זה מקומם ושטותי ולא נכון. לא רק בגלל שחלק מהסרטים שציינתם מתרחשים בתקופה בה המיזוגניה הייתה נחלת הכלל (בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה) אלא כי זה הסיפור שמספרים עכשיו. האם התקוממתם כנגד איירון מן 3 שלעג לערבים? או לכל אחד מסרטי הבונד שלעגו לרוסיים וגרמנים? ומה עם סרטים שלועגים לגברים, או לכל הפחות מציגים אותם באור שלילי, גם עליהם יש לכם טענות?

    אתם נסחפים בטרנד אומלל שקובע שכל מי שכותב נשים צריך להיות אישה בעצמו. שאסור להחפיץ נשים מול המצלמה אפילו אם חוטאים בתיאור התקופה. זה כל כך שמרני מצידכם (מה שלא מפתיע, אתם שמרנים, אחרי הכול) מה ציפיתם שיקרה? שכל הסרטים מעתה ועד עולם יעשו בידי נשים כל עוד יש בהם נשים? שנעלה את הנשים לדרגה של קדושה? אסור להעליב אותן, להחפיץ אותן, להגיד עליהן מילה רעה? ג'יין פונדה היא אחת מלוחמות הפמיניזם הנחושות והידועות ביותר של שנות ה 70 ו -80 אשר פעילה עד היום. היא נשאלה אם לדעתה נשים כותבות נשים יותר טוב מגברים; היא ענתה "בולשיט, כל אישה שמתלוננת על דמות של אישה בסרט לא יודעת איך לראות קולנוע"

    בחייאת, חאלס עם הצדקנות הזאת, כל עוד יש סרטים יהיו בהם דמויות שליליות של אישה ודימויים שליליים של נשים. בדיוק כמו גברים שליליים ודימויים גבריים שליליים.

  3. לב הגיב:

    "אוסף הכי משעמם של בני אנוש שאפשר להעלות על הדעת"- תיאור מדויק. נראה שהבמאי מנסה ליצור אמינות, אבל אני לא מאמין שיכולה להתקיים התבגרות כל כך ריקה מתוכן, כל כך חסרת ייחוד ועניין. ואם היא כן קיימת, למה אני צריך לצפות בה במשך שעתיים?

להגיב על עופרלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.