• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״פרינסס שואו״, סקירה (והערה על ״מסייה שוקולד״)

10 באפריל 2016 מאת עופר ליברגל

פרויקט ״Thru YOU״ של המוזיקאי הישראלי קותימן (אופיר קותיאל) ממלא מספר פונקציות אמנותיות מעבר להיבט המוזיקלי. בפרוייקט יוצר קותימן יצירה אחידה דרך קטעים שונים שהעלו מוזיקאים חובבים מרחבי העולם ליוטיוב, בין היתר המחשה של הכפר הגלובלי וגם סוג של אלטרנטיבה לתעשייה אשר מונעת מכסף, מעצבי דעת קהל וכוכבים. הכוכב אצל קותימן אינו היוצר עצמו (אף כי הוא זוכה לתהילה) אלא ההמון.

אבל מדובר גם בפרדוקס, אשר ניכר בסרטו של עידו הר, ״פרינסס שואו״, אשר עוקב אחר קורותיו של שיר אחד בחלקו השני של הפרוייקט. הסרט נשען על כוכבת, אשר נבנית במהלך הסרט ככזו. לדעתי היא כזו לא רק משום שאותרה בידי המוזיקאי ויוצרי הסרט, אלא כי יש בה את התכונה הלא מוגדרת אשר גורמת לקהל להיות מרותק לדמותה. גם אם הסרט מראה כי דרוש ריחוק מסוים על מנת לראות זאת, הרבה מזל, ואיתור לא מודע בצד השני של כדור ארץ. הבמאי שאף תחילה לעקוב אחר מספר מוזיקאים שקותימן הגביר את החשיפה שלהם באמצעות הפרוייקט, אבל במהלך העבודה הבין כי הסרט שלו יציג, מלבד המוזיקאי הישראלי עימו יצא לדרך, גם ובעיקר דמות אחת. זוהי סמנתה מונטגומרי מניו אורלינס, המופיעה ומפרסמת סרטונים ביוטיוב תחת השם פרינסס שואו. אף כי לא הרבה אנשים צופים בה או מעריכים את יצירתה לפני המיקס של קותימן המבוסס על קולה ועל שיר שכתבה, הסרט נשען על העובדה כי הקהל מוקסם מדמותה ויודע מראש הסיפור שלה, אשר מתחיל ממקום נמוך במיוחד ויסתיים בהצלחה.

דרך דמותה של מונטגומרי, הר מוצא גם היבטים נוספים של תרבות ההמונים של זמננו, כמו ניסיון כושל להיבחן לתכנית ריאליטי של כשרונות וחשיפה אישית חסרת גבולות המתרחשת מרצון. הר לא שואל את הגיבורה שלו שאלות על חייה האישיים והעבר הטראומטי שלה, היא חושפת את הכל מרצונה בסרטוני יוטיוב קצרים, אשר חלקם הם סקיצות לשירים וחלקם סקיצות לספר אוטוביוגרפי שהיא מנסה לכתוב. מונטגומרי חיה את חייה ללא פילטרים. היא גדלה במשפחה בה לא דיברו בגלוי על הדברים האפלים וכפיצוי היא חושפת את לבה בכל רגע נתון, תוך אדיבות ותמיכה בסביבתה, שלא תמיד תומכת בחזרה.

מלבד הקריירה כזמרת/סופרת בלי קהל, סמנתה עובדת בטיפול בקשישים בבית סיעודי. הדבר תורם לבניית דמותה שהיא כולה דמות של נתינה. התכונות הללו הופכות אותה למייצגת של זמנה, בתוספת כשרון סביר ככותבת שירים וקול יפה אך פחות וירטואזי מקולות של כמה זמרים אחרים אשר נראים בסרט, יש לה את הכלים לייצר שיר מעניין. אבל הכוכבוּת שלה קשורה לדבר אחר, משהו בחן שלה שדומה כי מצליח לעבור על רוב הקהל אשר צופה בסרט. משהו חמקמק ולא ניתן להגדרה. סמנתה אמנם צריכה שיוף ועזרה מרחוק על מנת להפוך לפרינסס שואו, אבל דומה כי המהות תמיד הייתה שם.

הר מצליח להעביר את הכשרון ואת ההצלחה הצפויה גם כאשר הוא מתאר את שגרת החיים, שעה שהגיבורה שלו אינה יודעת מה שיודע יוצר הסרט ומה שיודעים הצופים – החשיפה שלה הולכת לגדול באופן מהותי. העמדת המצלמה של הר (שגם מצלם ועורך את סרטיו) משתמשת בקומפוזיציה כדי לומר משהו על היחס של הסביבה והדמות, בין אם מדובר במבט על חיי סמנתה/פרינסס (רוב הסרט), ובעיקר בקטעים אשר מתארים את דמותו של קותימן ומקומו בקיבוץ, קטעים אשר נראים מועצבים היטב כקונטרה הן לחיים בניו אורלינס והן למעמד של כוכב באשר הוא. קותימן הוא ייצוג כמעט קלישאתי של בחירה בחיי צניעות, ודרך דמותה של סמנתה מדגים הסרט כי הצניעות אינה בהכרח מנוגדת להפיכה לכוכבת, לפחות לא בשלב הראשון. ההקבלה בין הקטעים והשימוש בפערי מידע גורמים ל״פרינסס שואו״ להיראות יותר קרוב לסרט עלילתי מרוב הסרטים התיעודיים, שכן הפער בין הידע של הבמאי למתועד אינו תמיד קיים במבטים ארוכים על הדמויות כפי שהוא קיים בסרט זה, המספק חוויה בידורית מעגנת, לצד דיוקן חברתי של הזמן בו אנו חיים.

יחד עם זאת, לא הכל בסרט מושלם מבחינה קולנועית. דומה כי הר מבין שהרגעים לפני הוצאת הקליפ הערוך אשר ישדרג את חיי הגיבורה הם לב הסרט ולכן הוא נותן להם פרק זמן ארוך ביצירה, אך מעט ארוך מדי. בחירה זו מוציאה את הסרט מן הקצב שלו בחלקו האצמעי, מה שמעניק ליצירה תחושה מעט לא מוגמרת, למרות האיכויות הקולנועית אשר ניכרות כמעט בכל פרגמט של הסרט.

בעיה נוספת היא שסוג הכוכבת שהיא פרינסס שואו מתבסס במידה רבה על הזרות שלה. דומה כי היא יותר נוחה לקהל שאינו אפרו-אמריקאי (דוגמת הקהל הישראלי) מאשר לאנשים בקהילה שלה, גם מפני שהיא נוגעת בעצבים חשופים של העולם ממנו היא באה וגם מפני שהיא משדרת פתיחות לשאר העולם באופן לא מאיים. חלק מן הכוכבוּת שלה נובע מהקניית התחושה שגם בשכונות עניות, אישה עם רקע קשה יכולה לפתע להצליח, דבר אשר צובע את הסיפור בגוון חיובי. הר מנסה למנוע מתחושה זו להדגיש כי לצד ההצלחה של סמנתה, החיים של דמויות דומות רבות לא יזכו לרגעי תהילה והוא עושה זאת בעיקר על ידי הרגעים המסיימים את הסרט. אבל האפקט העיקרי של הסרט מבליט את האנומליה שבחשיפה לה היא זוכה, שכוללת גם את הסרט של הר עצמו, את הנסיעות השונות של הגיבורה לישראל לצורך הופעות, קידום הסרט, וגם הקלטת אלבום רשמי שיעמיד אותה במרכז. התוצאה שלו היא סוג של פיל-גוד מובי במסווה של סרט אשר חושף מציאות קשה. כאשר השורה התחתונה הינה חיובית, גם הסבל נראה בדיעבד כדבר מתוק.

אבל הקבלה של הקהל הישראלי את פרינסס שואו ככוכבת אינה סותרת את העובדה כי לו היה נתקל בדמותה, או בדמות הקרובה לה, במהלך טיול בארה"ב, סביר להניח שהיה עובר לצד השני של הרחוב או מנסה לברוח לשכונה טובה יותר. כוחה של האמנות, דוגמת המוזיקה והקולנוע, היא ביכולת לשנות ולמחוק דעות קדומות וסרטו של הר מבצע מלאכה זו בצורה יעילה, גם אם לא שלמה מטבעה.

princess-shaw

מה שמוביל אותי לקשר בין ״פרינסס שואו״ לסרט אחר המציג בימים אלו בארץ, לכאורה סרט שונה לחלוטין. ״מסייה שוקולד״ (Chocolat) סרטו הצרפתי של הבמאי רושדי זם, הוא במבט ראשון סרט היסטורי ביוגרפי. סיפור שבמידה רבה מייצג באופן נוסחתי ומלודרמטי את עלייתו ונפילתו של כוכב בשמי הקרקס של ראשית המאה העשרים – הליצן השחור הראשון שהפך לכוכב פופולרי של ממש. סרטו של זם מתבסס על דמות אמיתית ולא מציג מבחינת הנראטיב חריגות מן הנהוג בז'אנר – גיבור הסרט לא ממש ידע כיצד להתמודד עם התהילה, מה שמוביל להסתבכות עם נשים, נושים, וכו'. הבונוס הוא מבט המדגים עד כמה גזענית הייתה החברה האירופאית לפני מעט יותר ממאה שנה וכמה התקדמנו מאז.

אך הסרט לא דן בהיסטוריה רחוקה. באופן בולט, הוא יוצר הקבלה בין דמותו של שוקולד ובין הדמות של השחקן המגלם אותו – עומאר סי המוכר מסרטים כגון ״מחוברים לחיים״, ״סמבה״, ו״צל הימים״. כמו שוקולד, סי תמיד מגלם דמות שהיא קומית ומגוחכת, אשר מצביעה על כמה קל לקהל הלבן להתחבר לבן המהגרים כשהוא מהווה הפוגה מצחיקה, כזו הלועגת בעיקר למאפייני הדיבור והחיים של קהילת המהגרים האפריקאים באירופה. ההצלחה של סי היא היותו קל לעיכול, גם כאשר הסרטים בהם הוא משחק דנים בעוולות החברה ביחס למיעוטים. כמו שוקולד, דומה כי גם אותו הקהל עדיין לא מוכן לקבל בתפקיד שהוא דרמטי לגמרי. זם מדגיש זאת על ידי כך שגם הליהוק לתפקיד הראשי השני בסרט מקבל משמעות חוץ קולנועית – ג'יימס תיירה השוויצרי הוא אמנם שחקן וליצן צמרת גם במציאות, אבל הוא גם נכדו של צ'ארלי צ'פלין, כוכב הקולנוע הכי גדול שצמח ממופע דמוי ליצנות. ההופעה של תיירה מהדהדת את סבו ואת הקשר בין העבר להווה.

לכן, ההופעה של תיירה ושל סי בסרט מהפנטת משתי בחינות. ראשית, ברמה הגלויה הם פשוט ליצנים נהדרים והסרט מאפשר להם להוכיח זאת. שנית, הם מדגימים כי עדיין יש פערים חברתיים וגזענות בחברה (בכמה אופנים שונים). הנכונות של הקהל להיפתח לאמנים ממוצא אחר דרך מופע קומי או עלילה מלודרמטית רק מדגישה עד כמה בחיים החיבור הזה עדיין רחוק מלהיות טבעי.

chocolat2

תגובות

  1. דן הגיב:

    סרט נהדר

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.