״מכונת הכסף״, סקירה

הצפייה ב״מכונת הכסף״ (The Big Short), סרטו החדש של אדם מקיי, טלטלה אותי פעמיים ובשני אופנים שונים לגמרי. במהלך הצפייה, מדובר ברכבת הרים של הומור משובח ופרוע לפרקים, הומור אשר מתבסס גם בטכניקה הקולנועית על מנת לייצר את האפקט הדרוש ולא בורח גם משימוש בדרמה. כך שלאורך הצפייה חיוך ענקי היה מרוח לי על הפנים. הטלטול השני חילחל לאט ותפס את הבכורה בתום הצפייה, שכן מדובר גם באחד מן הסרטים הכי מדכאים אשר ראיתי. סרט אשר מאה מה פגום לא רק במערכת הכלכלית בה הוא עוסק, אלא בחברה האנושית בכלל. שלא לדבר על מילה אחת קטנה אשר מופיעה בחלק כותרות ההסבר בסוף הסרט, ששולחת את הקהל לדאגות בנושא שונה לחלוטין.

כמו רבים מן הסרטים אשר מגיעים לקולנוע בתקופת בשנה בה המילה "אוסקר" נזרקת לאוויר, מדובר בסרט אשר מבוסס על סיפור אמיתי בעל חשיבות חברתית. הסרט עוסק באחד מן האירועים המגדירים של המאה ה-21 – התמוטטות הכלכלה האמריקאית באופן שגרם למשבר כלל-עולמי. הסרט מתמקד בקבוצה קטנה של אנשים אשר הבינו את המנגנון המקולקל שמניע את הכלכלה והבינו כי משבר קטסטרופלי הוא בלתי נמנע. לכן, הם החליטו לעשות כל מה שהם יכולים על מנת למנוע אותו – סליחה, זה לא מה שקרה. חלקם אמנם ניסו להזהיר, אבל רובם פשוט החליטו לעשות לביתם ולהמר נגד הכלכלה האמריקאית. אמנם מדובר בגיבורים אשר חשפו מנגנון של שחיתות והונאה, אבל לא ממש בגיבורים חיוביים. חלקם הם ממש תמונות מראה של הבנקאים וסוחרי המניות אשר בהתנהלות היהירה שלהם גרמו למשבר. הסרט מחפה על כך שהגיבורים שלו אינם אנשים מעוררי הזדהות על ידי כך שהוא פשוט זורק מן החלון את כל הכללים לגבי עשיית סרט על פי סיפור אמיתי, ומציע שפה קולנועית שונה מן הרגיל.

במידה רבה, הסרט הזה עושה לסרטים על המשבר הכלכלי ולסרטים על בסיס סיפור אמיתי חשוב מה שעשה ״הרומן שלי עם אנני״ (Annie Hall) של וודי אלן לסרטים הרומנטיים בשנות השבעים – משכתב את הכללים בעזרת קומדיה פרועה אשר מעבירה מסר מדכא. בשני המקרים, יש ויתור מובנה מראש על יצירת אשליה של ייצוג נאמן למציאות לטובת אמירה על המציאות, הדגשת העריכה ושבירת המחיצה בין הסרט לקהל. שלא במקרה, בשני הסרטים מדובר ביצירה רצינית ראשונה של במאי המזוהה עם פארודיות קומיות מטורפות. ובשני המקרים הסרט כנראה לא פחות מצחיק ממה שהבמאי עשה קודם, כלומר ביוצרים שהקהל אולי לא תמיד לקח ברצינות, אבל היה בהם מימד רציני ואפל לאורך כל הדרך.

הגיע הזמן לדבר ברצינות על אדם מקיי כאחד מגדולי הבמאים האמריקאיים של ימינו, אף על פי כי ייתכן ושמו אינו אומר דבר לחובבי קולנוע רבים. זאת משום שהוא עושה בעיקר קומדיות שנחשבות למטופשות. מקיי היה תסריטאי ראשי בתוכנית המערכונים ״סטארדיי נייט לייב״ ולאחר שעזב את תפקיד הכותב הראשי (אבל עדיין שומר על קשר עם המותג), הוא קשר את הקריירה שלו ליוצא אחר של אותה תוכנית מיתולוגית – וויל פארל. השניים שותפים להקמת האתר ״Funny or Die״ ויוצרים עבורו תכנים, בנוסף לחמישה סרטים ארוכים יחד, אשר מהווים את כל הפיצ'רים של מקיי עד סרט זה. שיתופי הפעולה של השניים היו, ללא יוצא מן הכלל, מצחיקים מאוד ומטופשים מאוד, לפחות במבט ראשון. כמעט כל אחד מהם הכיל לפחות סצנה אחת אשר נראית וולגרית ואינפנטילית מדי, אבל כולם גם מכילים ביקורת על המבנה החברתי-כלכלי בחברה האנושית והרבה מאוד חוכמה לצד הטפשות.

בסרטים של מקיי, מי שנראה תחילה כאדיוט גמור מתגלה לפרקים כאדם אשר מסוגל לבצע פעולות של חשיבה מבריקה – כל אדיוט אצלו הוא גם סוג של גאון בתחומו. ב״מכונת הכסף״ הוא עוסק בצד השני של אותו המטבע – הוא חושף כיצד כמה מן הגאונים הכלכליים המעוטרים ביותר עשו טעות פאטלית של טירונים. גם את האנשים שהרוויחו מן המשבר, גיבורי סרטו, הוא חושף ברגעים של טמטום וטפשות. כל גאון הוא גם טיפש לא קטן וכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, עושים שטיות לא רציונליות. ההגיון הוא דבר אשר קיים בתיאוריה, אבל לא בפרקטיקה האנושית. לכן, סרטיו לפעמים מציגים מצב של אנרכיה ושבירה של כל כללי ההגיון, דבר הבולט במיוחד בשני סרטיו הגדולים ביותר עד כה, צמד סרטי ״Anchorman״. ״והרי החדשות״ ו״חדשות בהפרעה״ הם אולי הסרטים הכי מבריקים, מבחינת סאטירה חברתית בשילוב עם אנרכיה טוטאלית, שנוצרו בהוליווד מאז הסרטים המקודמים של האחים מרקס.

כאמור, מקיי הוא גם תמיד יוצר בעל מודעות חברתית וסרטיו מבקרים, גם אם בצורה מרומזת, את הקפיטליזם האמריקאי שגבר על ערכים כמו עזרה הדדית ונאמנות למשפחה או חברים. לפעמים, ההקשר החברתי בסרטיו נעשה בצורה מעט בעייתית, כמו בכתוביות הסיום של סרטו ״החבר׳ה האחרים״ (The Other Guys) אשר הציגו לקהל נתונים על המשבר הכלכלי ועל כך שהאחראים לא נענשו. במקרה זה, היה מדובר בתעמולה פוליטית שהרגישה מעט כפויה על הסרט. כעת, ב״מכונת הכסף״, הוא מפרט את כתב ההאשמה בצורה מנומקת יותר ותוך התבססות על סיפור אמיתי, אבל גם בצורה בוטה אפילו יותר מן הדרך בה כופף את ההגיון הקולנועי בסרטים הפארודיים שביים עם פארל.

הסרט אמנם מבוסס על אנשים שחיים באמת ועל ספר עיוני של מייקל לואיס (שכתב גם את הספר העיוני שהיווה את הבסיס ל״מאניבול״) אבל הוא קוטע את שחזור המציאות לא פעם על מנת להסביר לקהל באמצעים מגוונים מושגים כלכליים, לפנות לקהל הצופים בצורה ישירה, או סתם לבנות סצנות אשר מציגות גיבורים במשבר בעריכה אשר קרובה לסגנון שובר המוסכמות של ז'אן לוק גודאר יותר מכל סרט אמריקאי אשר הצליח מסחרית וזכה למועמדות לאוסקר. ללא הרקע של מקיי בקומדיה, התוצאה הייתה יכולה להיות מבולגנת מדי, אבל הבמאי מצליח תמיד לנתב את הספינה שלו לכדי יצירה קונקרטית אשר מצליחה גם לסחוף, למרות שחלק לא מבוטל מן הגיבורים אחריהם הסרט עוקב הם אנשים בלתי נסבלים.

הגיבור הראשון, והאיש שהיה ראשון לחזות את המשבר רק דרך בחינה מעמיקה של מספרים, הוא ד"ר מייקל ברי. הוא מומחה לכלכלה אשר מונה למנהל של קרן השקעות, ובניגוד לעמדת כל המשקיעים שלו, מחליט לשים את כל הכסף של הקרן כהימור כנגד אגרות החוב הממשלתיות האמריקאיות. ברי הבין כי הן מבוססות על משכנתאות שאנשים לא יוכלו לשלם החל משנת 2007 עקב שינוי של משהו כלכלי שאני בחיים לא אבין. ברי לא מהסס לצאת נגד כל כלכלן בארה"ב פחות או יותר, שכן הוא מאמין רק בשכל שלו. וגם בגלל שהיכולת שלו לתקשר עם בני אדם אחרים הינה מוגבלת עד לא קיימת.

כריסטיאן בייל מגלם את ברי, וכרגיל, הוא צולל לתפקיד בצורה טוטאלית, אשר לא מזכירה שום דבר אחר שבייל עשה בתור שחקן. מדובר בדמות שמצד אחד מועררת הערצה כי הצליחה לשים לב למשהו שכל האחרים התעלמו ממנו, ומצד שני רתיעה שכן הוא מנצל את העניין לטובת רווח אישי. לזכותו, ולזכות כל הדמויות בסרט, אף אחד פשוט לא מאמין לו – לאנשי הכלכלה, להמר נגד אגרות החוב נראה הגיוני כמו להמר נגד זריחת השמש. בייל מצליח להכניס פגיעוּת לדמות אשר מתנהלת כאילו היא יודעת הכל יותר טוב מן השאר ולא מקשיבה כלל למה שאנשים אומרים לה, כולל אנשים אשר עובדים למענה. למעשה, הרבה מן הדמויות האחרות בסרט הם גרסה פחות מוקצנת של דמות זו – אנשים שהם בו זמנית מבריקים מבחינת הבנת המספרים ומצד שני בעלי אינטליגנציה רגשית נמוכה במיוחד.

הסרט גם מציג דמות מנוגדת – בנקאי המגולם בידי ריאן גוסלינג, אשר שם לב להימורים של ברי ומרגיש כי הוא עלה על משהו. הוא מנסה לשכנע חברות השקעה דומות לבצע השקעה דומה – תמורת עמלה. בנקאי זה הוא איש המכירות היעיל היחיד בסרט, ולכן הליהוק של גוסלינג הכריזמטי מתאים לו ומרומם את הסרט למחוזות מפתים בהרבה.

בסופו של דבר, בדרך מקרה, הוא מוצא חברת השקעות קטנה אשר מוכנה לבדוק לעומק את הדברים אשר הוא מציע. מי שעומד בראש החברה הוא מארק באום, אשר לא רק הופך כל אבן עד שהוא מבין את עומק המשבר הצפוי, הוא גם הדמות הכמעט יחידה בסרט אשר מודאגת למצב הזולת לא פחות מאשר להון האישי. בעוד חבריו לבית ההשקעות מבינים כי צפוי להם רווח רב, עבור באום הרווח האישי הצפוי הוא כמעט עוד סוג של גלולה מרה אשר מתלווה לאסון אשר הוא רואה את בואו מעט לפני כולם. כמו דמותו של ברי, גם היחסים הבין אישיים שלו טעונים שיפור שכן הוא מתמודד עם טראומה אישית לא פתורה ובעיות של זעם והתפרצות על כל האנשים שהוא חושב שהם פחות חכמים ממנו – שזה כל יתר האנושות, פחות או יותר. את הדמות הזו מגלם סטיב קארל, אולי השחקן היחיד בקאסט שהוא התאמה מוחלטת גם לסרטיו הקודמים של מקיי. קארל שב ומפגין בסרט זה את הכישורים אשר הפכו אותו לאחד מן השחקנים הדרמטיים הגדולים של דורו, לצד היותו גאון קומי בעל תזמון מבריק – הוא מספק את הופעה שמהווה את הלב הרגשי של הסרט הזה, דבר די קשה שכן מדובר בסרט על אכזריות ורוע לב.

הדבר הכי מעניין בדמותו של באום היא הגישה שלו לכלכלה, גישה אשר מנוגדת לכמעט כל סרט אנטי-קפיטלסטי שאני מכיר ובעיקר מהווה אנטיתזה לאמירה "תאוות בצע זה טוב", הלקוחה מתוך הסרט ״וול סטריט״ של אוליבר סטון. באום באמת מאמין כי הונאה סופה תמיד להתגלות, ולהוביל למפלה. הוא מאמין בכנות ולא מצליח להבין מדוע אנשים מתנהגים בדרך של רמייה ונותנים משכנתא לאנשים שאין להם דרך הגיונית להחזיר אותה. בעצם מה שמקיי אומר דרך הדמות הזו הוא שהכלכלה האמריקאית ואנשים פרטיים ספיציפים לא נפלו רק בגלל שלא קראו נכונה את המציאות, אלא גם בגלל שלא היה להם מצפון. זה מסר מעט אופטימי ואוניברסלי בסרט אשר עיקר המסר שלו על החברה בה אנו חיים הוא מדכא ועגמומי.

גיבורים אחרים של הסרט הם משקיעים זוטרים אשר מנסים גם הם לבצע הימור דומה להימור של ברי, למרות שיש להם הרבה פחות הבנה כלכלית. הם מגולמים בידי ג'ון מגרו ופין וויטרוק, בשילוב של תעוזה וחוסר ביטחון. מכיוון שהם לא ממש יודעים כיצד השוק הכלכלי מתנהל, הם נעזרים בבן ריקט, בנקאי שפרש עימו הם מתיידדים במקרה. דמות זו נותרת בכוונה הדמות הכי לא פתורה בסרט שכן הוא עוזר לאנשים צעירים להתעשר בהימור כנגד הכלכלה והחברה האמריקאית מבלי שהוא גורף רווח לכיסו האישי. הוא פועל כאדם מיואש, אשר הבין כי העולם ממנו הוא בא רקוב מוסרית ובמהלך הסרט הוא גם מבחין כי הריקבון הזה יוביל גם לקריסה אשר תפגע במיליונים חפים מפשע.

את בן ריקט מגלם בארד פיט, אשר לא נדרש לעשות הרבה בתור שחקן, אבל מספק גוון של רוגע וכבוד לדמות. פיט הוא גם אחד ממפיקי הסרט וממשיך להתגלות כמפיק הכי בעל תעוזה מבין כוכבי הקולנוע. לרוב הסרטים אשר פיט מפיק יש מסר ביקורתי כלפי החברה בה הוא חי וגם במאי אשר בוחר ללכת כנגד הקונבנציות הנהוגות בהוליווד. הדבר הוביל ללא מעט סרטים אשר לא הצליחו כלכלית, אבל רבים מהם הציגו חזון קולנועי ייחודי ומפואר. סרטו של מקיי מצטרף לרשימה מכובדת של סרטים בהפקת פיט אשר לקחו את הקולנוע האמריקאי למקום בו הוא טרם ביקר.

יחד עם זאת, ״מכונת הכסף״ אינו סרט מושלם. חלק מקווי העלילה שלו מעוצבים ברישול או ממעטים בפרטים, והסרט מציג נשים באור מגוחך ומיני מדי לרוב. אם כי הדבר יכול להתפרש כביקורת נגד הגברים אשר מנהלים את הכלכלה האמריקאית וחיבתם לחשפניות וזונות. בנוסף, כמו כל סרט בסגנון פרוע, לפעמים דומה כי הוא הולך מעט רחוק מדי. אני לחלוטין יכול להבין צופים שנפלו מרכבת ההרים של הסרט בשלב די מוקדם, או נותרו קרירים כלפי הסרט אשר לא מנסה לעורר הזדהות בדרך המקובלת, אלא מנסה לעורר מחשבה. מחשבה אשר אמורה להתבצע לא רק במהלך הצפייה, אלא גם זמן רב אחריה. בסופו של דבר, מדובר בסרט אשר מצליח להעביר מסר מצמרר בשילוב עם בידור מרהיב ועשייה קולנועית אשר אינה הולכת בתלם. סרט שאולי נשמע כמו סרט אוסקר אופייני עקב הנושא, תקציר העלילה, והיותו אחד הפייבוריטים לפרס השנה – אבל גם סרט אשר משנה בדרכו הלא מאוד ראוותנית את הקולנוע האמריקאי, כשהם שהוא שואף לשינוי שכבר לא יבוא בחברה האמריקאית.