"שמונת השנואים", סקירה

"שמונת השנואים" הוא בסך הכל הסרט השמיני במספר של קוונטין טרנטינו (תשיעי, אם אתם מתייחסים לסרטי "להרוג את ביל" כשניים נפרדים, מה שנראה לי סביר). זה אומר שמונה סרטים בקריירה שמתפרשת על פני 24 שנה, מ-1992, ועל פני כמות בלתי אפשרית של מלל. כי כאשר טרנטינו לא מביים, הוא מדבר. הוא מדבר המון. הוא מדבר מספיק בשביל שבכל פעם שעולה איפשהו כותרת חדשה עם ציטוט של המאסטר, התודעה שלי מתייחסת לזה כרעש לבן.
חלק גדול מזה לא באשמתו. בתור אחד מבמאי הקולנוע היחידים שתהילתם שוות ערך לכזו של כוכב רוק, המגזינים והעיתונים משוועים, באופן מעורר רחמים לעיתים, לתפוס טרמפ על תשומת הלב שמביא שמו של זוכה שני האוסקרים, ומצטטים אותו בכל הזדמנות, לא פעם ולא פעמיים מסלפים את דבריו. זה יוצר מצב שבו רק שמו של טרנטינו עלול לחולל כאב ראש, ונדמה שהוא לרוב מתפקד כמו הדודה המביכה שחושבים פעמיים האם להזמין לארוחות משפחתיות, כי לפעמים לא בא לנו לשמוע את דעתה על כל דבר שקורה על פני האדמה.

לי זה קשה כפליים, כי מדובר באופן חד משמעי בגיבור ילדותי. ולמרבה התסכול, ככל שנוקף הזמן אני מוצא את עצמי מייחל לרגע שבו טרנטינו סוף סוף ייפול. שהסרט החדש שלו, שתמיד מגיע מטעמו באריזת אירוע קולנועי מיתולוגי שאיש לא עשה מעולם או יעשה בעתיד, לא יכסה לא את הצ'קים ולא את הפה הגדול. אני רוצה שיחזור חזרה להיות במאי ולא נושא הבשורה, לא חושף הצביעות ההוליוודית, ולא לוחם 70 המילימטר. שיעשה את הסרטים שלו וייתן לנו לצפות בהם בלי כל הרעש מסביב.
"שמונת השנואים" (The Hateful Eight) התחיל אתי רע מהרגע הראשון. זה נפתח עם תסריט שהודלף לרשת, וזעם טרנטינואי תנ"כי כהרגלו תוך כדי שהוא נשבע שהוא את התסריט הזה גונז ולעולם לא יצלם אותו. תוך כמה שבועות הוא כבר יצא לצלם את הדראפט, בזמן שאני תוהה בשביל מה היינו צריכים את כל זה. מאז העגלה המקרקשת הזו המשיכה לעשות רעש וסלטות, עד שכבר כשהגיע הסרט נדמה ששום דבר כבר לא יצדיק את מסת היח"צ השלילית והחיובית שקדמו לה, עם הקרנות פילם ההכרחיות או שלא, מחאות על זה שחתכו לנו את האינטרמישן, הוא כועס על האוסקרים, ומשטרת ניו יורק כועסת עליו, ודי כבר. באמת, די כבר.

ואז סוף סוף ראיתי את הסרט. בהקרנה דיגיטלית, בלי אוברטורה, רק שוטים של קרח, ופתיחה עם איקונה של ישו מגולפת בעץ ומוזיקה חדשה חדשה של אניו מוריקונה. ואז פתאום כל הרעש הזה הופך לשקט, והשקט הזה הופך ליצירת מופת. וטרנטינו שוב פעם התחמק מעונש, כי בזמן שבו אני צופה בסרט שלו, נדמה שהכל זז הצידה. והיצירה החדשה שלו, זה סרט מדהים. שעתיים וארבעים שיש בהם גם מה לדון בגנותן, אבל לא פחות מסחרור מרתק שסרב לגרום לי שעמום אפילו לשנייה אחת. לא כולם מגיבים היטב לסרט הזה, קחו את זה בחשבון, אבל אני חושב שאלו שאוהבים אותו יתקשו להבין למה האחרים פספסו את ההזדמנות.

"שמונת השנואים" הוא מערבון המפגיש כמה זרים בלוקיישן אחד, בזמן שבחוץ מתרחשת לה סופת שלגים קשה. צייד ראשים נודע (קורט ראסל), השלל שלו אותו הוא רוצה להביא לתלייה (ג'ניפר ג'ייסון לי), חייל משוחרר שעשה הסבה לצייד ראשים (סמואל ל. ג'קסון), נהג כרכרה (ג'יימס פארקס) וגבר הטוען כי הוא השריף החדש של העיירה (וולטון גוגינס), מוצאים את עצמם נאלצים לחנות ללילה בסדקית של מימי, חנות כלבו קטנה באמצע הדרך, אותה מנהלים חברים של אותו חייל משוחרר. להפתעת כולם, בסידקית של מימי לא נמצאים בעלי המקום, אלא ארבעה גברים זרים, גם הם מחכים עד שהסערה תחלוף. או אולי לא.
רוב הסרט מתרחש דרך נקודת מבטו של וורן מרקואז, אותו מגלם ג'קסון, שכבר בהתחלה חש שמשהו נורא מוזר קורה בתוך הסדקית, ולאט לאט חושף מה בעצם מתרחש שם, ושאולי חששותיו הגרועים ביותר עומדים להתממש.
טרנטינו משתמש במסגרת הזאת כדי לעמת דמויות מכל צדדיה של אמריקה, כזו שבסרט עדיין מתמודדת עם התמורות שחלו עליה לאחר מלחמת האזרחים שסיומה השליך אנשים רבים לתוך עולם שהם לא מכירים, עולם בלי עבדות ובלי היררכיה ברורה. כמובן שהמתחים הפוליטיים והגזעיים האלו נמצאים עד היום, וככה נוצר מין מיקרוקוסמוס מבעבע ואכזרי בתוך חנות הדרכים הזאת.

המבנה של הסרט, אם תרצו למצוא אחד בכוח, הוא של סיפורי הבילוש המזוהים עם אגתה כריסטי: קבוצת זרים תחת קורת גג אחת, מישהו הוא הרוצח. במקרה שלפנינו העניינים קצת שונים כי לפחות בהתחלה אנחנו בכלל לא יודעים האם התרחש איזשהו פשע. רק הרבה חשדות וחיכוכים יש באוויר. זה אולי אחד הדברים היותר מתסכלים בסרט, כי הבסיס הזה של "מה קורה פה", לפחות אותי לא הצליח באמת לעניין לרגע. לא היה לי שום עניין לדעת מי באמת מושך בחוטים, האם התבצע רצח ומי ביצע אותו, האם יש פה אשם אחד או קונספירציה שלמה. מכיוון שכל אחת ואחת מהדמויות בסרט הם אנשים איומים, רעים, בזויים, או איך שלא תרצו לכנותם, היה קשה לי למצוא דאגה לגורלם של מי מהם, בטח לחכות שמישהו יחשוף את האמת.
מכיוון שהסרט עצמו מושך לכיוונים אחרים, היה לי קל להתעלם מזה. אם היה מדובר בסיפור בלשי שזוהי כל מטרתו (כמו "רצח על האוריינט אקספרס") היה מדובר באכזבה, אבל ההנאה בסרט היא לא שאלת "מי עשה את זה?" אלא מתי יגיע כל העניין לנקודת רתיחה ומה זה יביא עמו. הדינמיקה בין הדמויות והמשחק המעוות שהם משחקים זה עם זה, שתחתיו בוערות שאלות של זהות ופוליטיקה, היא זו שהופכת את הסרט למסחרר על אף הלוקיישן המוגבל.
בהקשר הזה הסרט מזכיר יותר דווקא את "גוספורד פארק" של אטלמן (שגם תרם לעולם מערבון מושלג ונפלא אחר, "הקלפן והיצאנית") אשר רק משתמש בסגנון של אגתה כריסטי כדי לייצר משהו אחר בתכלית. ואם כבר ניים-דרופינג, אין מניעה מלהזכיר יצירת מופת אחרת, גם היא סרט מתח המתרחש בשלג, ובו קבוצת זרים במצור המובלים על ידי קורט ראסל – "הדבר" של ג'ון קרפטנר. שני אלו גדולים וטובים יותר מ"שמונת השנואים", אך זה לא אומר דבר בגנות החדש.

התסריט של טרנטינו מגובה בצילום מדהים של זוכה שלושת האוסקרים רוברט ריצ'רדסון, מוזיקה גדולה מהחיים של אניו מוריקונה האגדי, עיצוב אומנותי של יוהיי טאנדה שהשקיע בכל פרט ופרט בתוך הסדקית, ובעריכה של פרד ראסקין, שזה אך השנה היה חתום על ניאו-מערבון נפלא אחר, "Bone Tomahawk". ראסקין דווקא זוכה ללא מעט ביקורת בתור זה שאחראי על הקצב והחיתוכים, כי הסרט בכל זאת ארוך מאוד ולא תמיד מתקדם בקו ליניארי ישר. מצד שני, אני מוצא את הקטגור מעט מפתיע. בכל זאת, הידוק וחסכון מעולם לא היו מנת חלקם של סרטי טרנטינו, גם לא בימיו עם העורכת סאלי מינקי עליה השלום. גם "ספרות זולה" היה ארוך מדי, גם סרטו הטוב ביותר "ג'קי בראון", שלא נדבר בכלל על השניים האחרונים.
הדבר לא שונה ב"בשמונת השנואים". האם הסרט חייב כל אחת ואחת מדקותיו הארוכות? כנראה שלא. אבל זו העסקה. לי זה היה רחוק מלהפריע.

צוות השחקנים גם הוא לא מאכזב. מעבר לאלו שהוזכרו כבר, בסרט תוכלו למצוא את מייקל מדסן, ברוס דרן, דמיין בישיר והאחוק שלי צ'נינג טייטום. בעיני בכל זאת מצטיין הצוות הבלתי מעורער הוא דווקא וולטון גוגינס, שהיה מועמד לאמי על הופעתו בסדרה "ג'סטיפייד". הוא גונב את ההצגה מכולם בכל רגע נתון. במקום השני, אם לדרג, ניצב דמיין בישיר שמצליח להיות מצחיק נורא למרות שהוא עטוף בפרוות ענקיות כמעט כל הזמן, וכמובן ג'ניפר ג'ייסון לי בקאמבק נפלא (שכולל גם את "אנומליסה" השנה).
אבל אולי הדבר המשמח ביותר בסרט הוא שלא משנה כמה תחפשו, לא תמצאו פה בכלל את כריסטוף וולץ. אבל לא רק שנוכחותו המעיקה נחסכה מאתנו הפעם, אלא שטרנטינו גם הגדיל והחזיר עטרה ליושנה. אתם מבינים, אני פיתחתי טינה לוולץ עוד בימי "ממזרים חסרי כבוד" כאשר טענתי בזעף שכל מה שהאוסטרי הזה עושה, טים רות' יכול לעשות טוב יותר, ולא היה לי ברור מדוע המיר טרנטינו את האחד בשני. והנה, לראשונה מאז "ספרות זולה", שבים טרנטינו ורות' לשתף פעולה, בתפקיד שמזכיר בדיוק את אלו שנכתבו לוולץ והעניקו לו שני אוסקרים. רות', כפי שחשדתי, עושה את זה יותר טוב.

הייתי רוצה לומר שנהנתי מכל רגע ורגע ב"שמונת השנואים", אך האמת היא שלא כך הדבר. ואת זאת אני חייב לזקוף לרעת הסרט והאיש שיושב במושב הנהג. סצנה אחת, שמבחינתי הייתה יותר ממה שאני רוצה או מסוגל להכיל, דחפה את הסרט לקצה לא נעים שפגם בו במיוחד. לא אכנס לפרטי עלילה מיותרים, רק אסגיר שאני מתייחס למונולוג של סמואל ל. ג'קסון, שמטרתו לעורר את חמתו של דמותו של ברוס דרן. אני מבין שכנראה מדובר בסלידה אישית, שאולי לא תפעיל באופן שלילי את שאר האנשים כפי שעשתה לי, אבל מבחינתי הרגע הזה היה מרושע ומיותר, שטומן בחובו אימג'ים שלא רציתי בתוך הראש שלי.

אין ספק שמדובר בסרט המרושע והמטונף ביותר של טרנטינו עד כה, אבל אני הייתי שלו מההתחלה ועד הסוף. שוב הוא הצליח להראות שגם כאשר הוא לא לגמרי יודע לאן ללכת (ואין ספק שגם בסרט הזה יש חופן דברים גחמתיים שלא הושקעה בהם מספיק מחשבה) הוא מספר סיפור יחיד במינו, שמפסל סיקוונסים המשלבים בין חרדה והומור והברקות אין ספור, ושהיכולת שלו עם מצלמה זהה ליכולת שלו עם מקלדת. אפילו שמדובר במשהו "תיאטרלי" באופן יחסי, זה מרגיש כמו קולנוע אמיתי, גם בלי כל קישוטי ה-70 מילימטר ותוספות הזמן שבעיני אין להן משמעות. הדרמה שבבסיס הסרט עובדת היטב, והיופי המדמם והאכזרי הוא פשוט תענוג.