פתאום לקולנוע הישראלי יש מסורת: סיכום שנת תשע״ה ומבט בוחן בטרנד השנה

יותר מתמיד הפריע לי השנה הסיכום הכפול, החלוקה לשנים עבריות ולועזיות שכל אחת מהן מצריכה סיכום משל עצמה. הרי 2014 נחשבה למדהימה ומכריעה בכל הקשור לקולנוע הישראלי עוד בזמן אמת, אבל חצי ממנה שייך לתשע״ד (השנה היוצאת) וחצי לתשע״ה. טקס פרסי אופיר התקיים ממש לפני ראש השנה החדשה, ואפילו ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״ הספיק לעלות לאקרנים בתשע״ד, השנה העברית בה גרף את תהילתו בפסטיבלי חו״ל והארץ גם יחד, אבל את הריצה הנאה שלו בבתי הקולנוע עשה בכלל בתשע״ה. אז לאיזו שנה הוא שייך יותר? ומה לגבי ״מיתה טובה״ שחיכה עד פסטיבל חיפה כדי להיות מופץ, מיקם את עצמו באירוע שמצמיד את עצמו לסוכות ולכן תמיד פותח שנה עברית? הרי גם הוא מבולטי המירוץ הקודם לאופיר. העובדה כי רוב הסרטים הישראליים שהולך להם באופירים בונים על הפצה סביב ספטמבר-אוקטובר מאוד מקשה לסכם שנה עברית, שכן מתישהו בתקופה זו מסתיימת שנה עברית אחת ואחרת מתחילה. כך הדילמות שלי, שאפשר לראות גם בפרסי פורום המבקרים שמוענקים בסוף שנה לועזית לסרטים מקומיים, חוזרות על עצמן בכל פעם מחדש אבל נכנעות למסורת.

הצרה היא שהמסורת הזו של סיכום נפרד לקולנוע הישראלי לפי שנה עברית, שהתחלתי בעכבר העיר והעברתי לסריטה, יוצרת תמונה לא ממש מאוזנת. על פי איך שאני קורא את לוח ההפצה הישראלי, השנה מתחילה בחודש מאי עם הכרזת המועמדים לאופיר, מגיעה לשיא ראשון בקיץ עמוס הפסטיבלים, ממשיכה לשיא נוסף באופירים שזולגים אל פסטיבל חיפה, וכל הסרטים שהיו חלק מהעונה ומופצים לאחר מכן בדרך כלל נעצרים שוב בסביבות מרץ-אפריל. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל או שזה התחיל להסתדר כך בשנים האחרונות, או שאני זה שהתחיל לשים לב. היה אידיאלי אם כך לסכם שנה שמתחילה בראש חודש ניסן ומסתיימת בזנבו של חודש אדר, כאילו היינו בתקופת מלכות יהודה. אבל אנחנו לא, והשנה העברית מתחילה בתשרי. אז אפסיק להתווכח עם עצמי ואגיע לפשרה, סיכום שנה של קולנוע ישראלי בשני חלקים: הסיכום המסורתי יותר, בגרסה מזורזת, ואז היטפלות שלי לטרנד הכי מבורך אבל גם הכי בעייתי השנה – היזכרות בכך שלקולנוע הישראלי יש מסורת והדרך להנציח אותה.

מ״מיתה טובה״ ועד ״המילים הטובות״: סיכום שנת תשע״ה מהסתיו ועד הקיץ

״מיתה טובה״

פסטיבל הקולנוע ה-30 של העיר חיפה סימן כהרגלו יציאה לדרך של שנה חדשה בקולנוע הישראלי. בסיומו הכתיר את ״את לי לילה״ של אסף קורמן ולירון בן-שלוש כסרט הטוב ביותר. עם זאת, הפצתו של הסרט נדחתה לחורף, והסרטים שעלו לאקרנים בחודשי הסתיו לאחר שהשתתפו באופירים ובחיפה היו ״מיתה טובה״ שהצליח יפה בקופות, ״מנפאואר״ שלא זכה לכבוד המגיע לו. גם זוכה הפרינג׳ של האופירים, ״האם זה אתה?״, ניסה את מזלו בקופות הכרטיסים. נראה היה שתשע״ה היא המשך ישיר של קודמתה המוצלחת ברובה, וגם החורף לא רמז על כך שמשהו עומד להשתנות.

מלבד ״את לי לילה״ הנהדר שכבר הוזכר, עלה לאקרנים לאחר מסע מפרך גם ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ שהצליח לא רע אצל הקהל, ״יונה״ שכנראה שציפה ליותר חיבה גם מהאופירים, ושני סרטים שנזנחו כליל למרות שממש לא הגיע להם – ״שקופים״ ו״לוויה בצהריים״, כאשר את המעוות ניסינו לתקן בהקשר של האחרון שבהם. זוכה נוסף מפסטיבל חיפה, ״פתלתל״ התיעודי, ניסה גם הוא את כוחו בהפצה מצומצמת, וזו גם הייתה שעתו של ״הגננת״ להתחיל להפוך לסרט הישראלי המדובר ביותר בעולם השנה (אבל כידוע, אין נביא בעירו). ההצלחה באינטרקציה עם הקהל הגיעה דווקא ממקומות מפתיעים יותר, בין אם זו סנסציית היוטיוב ״סרט אפס״, או להיט הסינמטקים ״איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן?״.

תקופת האביב השנה לא עמדה בסימן התחדשות כמקובל, אלא העניקה מקום לסרטים הישראליים ששמם כבר מוכר. בין אם הם בדיוק חזרו מהקרנות עולמיות בפסטיבלי החורף (״פרינסס״, ״בן זקן״), לא מצאו להם מקום מאז העונה הקודמת, בין אם הפסטיבלית (״עלים אדומים״, ״בורג״) או האופירית (״תפוחים מן המדבר״, ״הקפות״, ״סרט עם קתרין דנב״), או שהינם עיבודים לספרי אהרן אפלפלד (״פנסיון פראכט״, ״צילי״). פסטיבל דוקאביב עורר התעניינות גדולה כהרגלו בשנים האחרונות, וסיפק את הסחורה כשארבעה מתוך חמשת המועמדים לאופיר בקטגוריה התיעודית הגיעו ממנו, ושניים אף זכו בו. אחד מהם, ״שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים״, הגדיל לעשות ואף הופץ מסחרית בקיץ.

״המילים הטובות״

הקיץ הישראלי, שמתחיל בתפר שבין מאי ויוני יחד עם הצטברות הפסטיבלים הרבים, היה השנה מגוון מאוד אבל לוהט הרבה פחות מזה של אשתקד. ״המילים הטובות״ הפך ללהיט ומקווה גם לקחת כמה שיותר פסלונים בטקס פרסי אופיר, ואחריו אפשר לציין רק את ״איביזה״, מיני-להיט שמגיע שנה אחרי ״שושנה חלוץ מרכזי״ של הבמאי שי כנות ונופל אפילו ממנו בכל קטגוריה אפשרית. ״מה כבר יכול לקרות?!״ היה אמור לעשות את זה בגדול אבל לא מופיע ברשימת שוברי הקופות הקיציים, בעוד קומדיית המד״ב ״אני לא מאמין אני רובוט?!״ ממאנת בינתיים להפוך לקאלט שרצתה להיות. הסרט הקטן שהצליח הוא זוכה קטגוריית הפרינג׳ של האופירים, ״10% ילדה שלי״ שרץ לאורך רוב הקיץ בבתי הקולנוע ובסינמטקים, כאשר האחרונים ממשיכים להיות בית חם לקולנוע ישראלי קצת אחר, דוגמת ״רדיקל״, ״טוביאנסקי״, או ״התאבדות״. אם כי ההפצה האמיצה של השנה היא זו של ״פרחים של מרציפן״ בקולנוע לב, שלקח חסות על סרט קווירי ואוונגרדי במלוא מובן המילה. כדי להשלים את התמונה עמוסת הפרטים, הגיע אל המסכים גם סרט ילדים המיועד לקטנטנים והוריהם, ״גויאבות״, ובקרוב יעלה ויבוא גם ״דץ הבלץ״ המכוון לקהל יעד דומה. ככה זה כשבעידן האינטרנט אף אחד כבר לא קונה קלטות ילדים – הסרטים מגיעים לאולמות.

מלבד הסרט בכיכובו של משה דץ כבלש משעשע, חודש קו התפר שבין החלפות השנים מציג גם את ״סיפור על אהבה וחושך״ ואת ״פלאפל אטומי״, שניהם יהפכו לדעתי ללהיטים. אבל האם נספור אותם כסרטי השנה הבאה, או הנוכחית? את אותה השאלה אפשר להפנות אל פסטיבלי הקיץ, שאיתם אסיים את חלק א׳ של הפוסט הזה. פסטיבל סרטי הסטודנטים המשיך לתמוך בקולנוע קצר, והפסטיבל הגאה שצמוד אליו בלוח השנה עשה כבוד לקולנוע אחר בדגש על נושאים להטב״קאיים (אני מקווה שכתבתי זאת נכון). אבל בדרך כלל הבשורות מגיעות מפסטיבל דרום ופסטיבל ירושלים. הראשון ויתר השנה על תחרות הקולנוע העצמאי, בשל מגוון אילוצים, כך שנותרנו עם הבירה וזוכיה. האם להחשיב את ההישג האמנותי ושמו ״תיקון״ לסרט של תשע״ה? ומה בדבר ״חתונה מנייר״, ״ג׳רוזלם״ ו״נדיה – שם זמני״, שזכו בכל מה שסרטו של אבישי סיון השאיר להם? כנראה שנאלץ לחכות להפצתם המסחרית, ורק אז למצוא להם מקום בספרי ההיסטוריה. שזה בדיוק הנושא הבא שרציתי להעלות לדיון.

הטרנד הבולט של השנה: שימור (ואולי גם שינוי) העבר של הקולנוע הישראלי

מתוך ״מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי״ שיצרו מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן

את סיכום השנה שעברה ערכתי בעיקר דרך הפריזמה של נתוני קופות ומכירות כרטיסים. הפעם לא יכולתי לעשות זאת, פשוט משום שהנתונים לא איפשרו לי – אם לא מחשיבים את ״מיתה טובה״ בתור סרט של תשע״ה, הרי שכל הסרטים הישראליים גם יחד לא מכרו כרטיסים כמו ״אפס ביחסי אנוש״ אחד. ואחרי שתשע״ד הייתה שנת שיא במכירת כרטיסים, רק שני סרטים ישראליים בכלל הגיעו למספר הקסם של 100,000 כרטיסים (״המילים הטובות״ ו״איביזה״), כך על-פי הנתונים שפירסם יאיר רוה בסינמסקופ (עוד נחזור אליו, בהקשר אחר). לכן, בבואי לכתוב את הסיכום הזה, התחלתי לחפש מה היה בולט בתשע״ה ובזכות מה היא כן יכולה להיזכר. אחד הנושאים שהטרידו אותי במהלכה היה הניסיון לחשוב מחדש על כל האופן שבו אנחנו זוכרים את ההיסטוריה הקרובה, שבאה לידי ביטוי הן בהרגשה שלי ששנת תשע״ה היא שנת החזרה למסורת, והן בשיחה מתמשכת שקיימתי עם הדוקטור שלי לענייני ריפוי בקולנוע – פבלו אוטין.

בעקבות רצף אירועים שאמנע מלתאר, תהינו פבלו ואני זה בפני זה איפה התיעוד בזמן אמת של הקולנוע הישראלי. איפה השיח הביקורתי על הקולנוע הישראלי של שנות ה-70, 80, 90 ואפילו 2000? הרי אפשר לספור על יד אחת את כמות הספרים או הסרטים התיעודיים שנכתבו או נעשו בנושא על-ידי מבקרים וחוקרי תרבות. הגענו לכך בעקבות טענות על עצלנות שהפנו יוצרים כלפי ״הדור שלנו״ כמבקרים, והנושא כולו בעצם עלה עקב הסחף שיצרו (לפחות עבורי) שלושה אירועים משמעותיים בתחום זה בשנה אחת – אתר אינטרנט, ספר, וסדרת טלוויזיה. כולם אוצרים וזוכרים את הקולנוע הישראלי לתולדותיו ושייכים לתשע״ה מבחינת תאריך השקתם. אני מדבר על הפרוייקט המקוון ״מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי״, הסדרה התיעודית ״חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי״, וספר האוצרות ״מדברים קולנוע דרום – שיחות עם במאים״ (בעריכת הצוות הניהולי של פסטיבל קולנוע דרום שכן מוציאים ספר שכזה כל שנה), יחד עם אווירה כללית של מבט נוגה אל העבר.

דוגמה נוספת יום הקולנוע הישראלי האחרון שעמד בסימן הצדעה ליוסף שילוח ז״ל, שעל-שמו נחנך אולם בסינמה סיטי גלילות. אירוע שכזה, יחד עם הענקת פרס על מפעל חיים ליהודה ברקן אשתקד למשל, היה יכול להיתפס כמאוד מוזר ו״לא אליטיסטי״ מספיק עד לפני כמה שנים. אבל נדמה שהקולנוע הישראלי מתחיל לקבל ולהשלים עם עברו, ובכך גם לכבד את האנשים שהוקעו ביקורתית בזמן אמת. זה נחמד ומבורך, כן ירבו פרוייקטים כמו אלה שהוזכרו לעיל! אבל ישנו דפוס שחוזר בכולם ששמתי אליו לב ובשיחה עם פבלו התגברה תחושתי – תסמונת ״אני הראשון״. זאת שאפיינה טוקבקיסטים ישראליים מראשית עידן האינטרנט, משום מה חזרה ובגדול כשיוצרים ישראליים מתראיינים. משם קצרה הדרך לחלחל גם לטקסטים ביקורתיים, במקום שזה יהיה ההיפך. כלומר, במקום שהמבקר יפעיל חשיבה ביקורתית או יערוך תחקיר נוקב, גם הוא נכנע לשיח הקיים. ואני כותב זאת בזעם כי גם אני חטאתי בכך, ולכן מקווה לא לשוב על טעויות העבר.

כוונתי בתסמונת ״אני הראשון״ היא ליוצרים שאין להם שום בעיה להגיד שהיו הראשונים בתחומם, למרות שאובייקטיבית זה ממש לא נכון. תחושת ״לא היה פה כלום לפניי, ואני המצאתי את הקולנוע הישראלי״ חזרה על עצמה אצל יותר מדי מרואיינים, בכל המדיומים האפשריים שהזכרתי. זה הפריע לי עד כדי כך שיצאתי כמעט אך ורק איתה מעיון, קריאה, או צפייה בכל אחד מן הפרוייקטים, שכולם מכילים הרבה יותר מאמירות שכאלו, מיותר לציין. גם אם אאשים את עצמי בהיטפלות לתפל, עדיין יהיה קשה להגיד שאמירות אלה לא רק שהינן נוכחות בשיח, אלא פשוט לא זוכות לתיקון בידי האוצרים. האם זה לא תפקידה של סדרה, לשם הדגמה, שבצוות היוצרים שלה מבקר קולנוע בסדר הגודל של יאיר רוה להעיר למרואיין שלא מדייק? או אולי להוסיף בעריכה לאחר דבריו הערה מסוג זה? או שאולי אני זה שמגזים כאן בחוסר היכולת של הצופים לפקפק במה שהוגש להם?

״חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי״ שיצרו אריק ברנשטיין, נואית גבע, שי להב ויאיר רוה

בן-דודו של ״אני הראשון״ שחזר על עצמו בכל הגוונים והסוגים, הוא ״לא היה על המסך שום דבר שאני יכול להזדהות איתו, אז עשיתי בעצמי״. ריאקציה היא לא רק תהליך היסטורי טבעי אלא גם טוב בעיניי, מתגובות נגד אפשר ליצור גם אמירה חדשה ומקורית. אבל מה זאת אומרת לא ראית את עצמך? איפה חיפשת? האם יש מישהו יהיר ונרקסיסט מספיק בשביל לחשוב שהוא באמת המציא פה משהו שלא היה לפניו? וכל זה נכון כמובן גם בלשון נקבה. ובואו נגיד שזה נכון – אז מה? מה זה נותן להיות ראשון במשהו, וממתי זה נהיה עדיף להיות מקום ראשון, על להיות הכי טוב, או הכי משמעותי?

כאן מתחילה הבעייתיות הזו להסתבך בתוך עצמה. שכן אם תחושות מסוג זה נובעות מבורות או מתחקיר לא מספיק מעמיק של היוצר, הרי קשה להאשים אותו שמקורות ההשראה שלו היו בחו״ל. למעשה, רבים מן המרואיינים מודים שהעתיקו מטרנדים שהיו אופנתיים בזמנו בקולנוע העולמי, במיוחד בשנות ה-60 וה-70. כך שבכל מקרה מדובר מקסימום בייבוא, בטח שלא בהמצאה או בראשוניות אמיתית. אך כיוון שהמבקרים ואנשי הקולנוע של רוב התקופות מיעטו לתעד אותן בזמן אמת, שלא לדבר על ליצור סביבו שיח ביקורתי, נוצר מצב שבו גם הדור הבא של היוצרים יהיה חייב לגדול על ברכי ההיסטוריה המיובאת, וכן הלאה וכן הלאה עד שנת תשע״ה, השנה שבה העזנו להסתכל על העבר.

היוצרים והסרטים הם כמובן לא הבעיה, להיפך. ראשית, משום שאין לשפוט את מקורות ההשראה שלהם, או להאשים יוצר בכך שאינו מתחבר או מתנגד לכל מה שהיה כאן לפניו. שנית, משום שיוצר שפועל מתוך תחושת שליחות ובאמת מאמין שהוא עושה כאן את הסרט המדהים ביותר שנברא ושלא היה כמותו הוא קולנוען שיצליח להביא את הסרט שלו לקו הסיום. כמוהו גם כזה שהדלק שלו הוא התנגדות למיינסטרים הקיים. הבעיה אינה ביוצרים ובגישתם, אלא בהיעדר שיח ביקורתי. כזה שיבוא ויצעק כשמישהו פולט את המשפט התמיד-לא-נכון ״אני הראשון ואף אחד לא עזר לי״. היוצרים ממלאים את התפקיד שלהם במערכת היחסים הזו, המבקרים לא. המבקרים והאוצרים שיצרו את הפרוייקטים הללו מפנים את הבמה ליוצרים ונותנים להם לספר ״איך זה היה באמת״, בלי יותר מדי תיקון עובדות או סתירת דעות.

אבל מי אלה המבקרים שאני מדבר עליהם כעל כופרים ומועלים בתפקידם? הדור שלפניי? זה שלפניו? הדור שלי? אתחיל באני עצמי, משום שאני לא בטוח שזה מתפקידי לבקר את עמיתיי. אז אני כן חש שכולנו פה בסריטה מנסים לעשות דברים אחרים בכל הקשור לקולנוע הישראלי, ולספק גם את הזווית המלטפת והאוהדת לא משנה מה, אבל גם את הביקורתית כשצריך. וכשאנחנו חוגגים את הקולנוע של מישהו, אורי זוהר לדוגמה, זה באמצעות יוצרים אחרים שגם נחשפים בעצמם, כך שנוצר קשר אמיתי בין העבר להווה. האם תמיד עצרתי לצעוק ״לא נכון!״ בכל פעם שנאמר או נכתב משהו אפילו בימיי הקצרצרים כמבקר? כנראה שלא. אז למה אני מצפה זאת מאחרים? האם רק משום שהתיימרו לאגד ולאצור פיסות היסטוריה בדרך בה הם בחרו לנכון? אולי כל זה בכלל חשבון נפש שמתאים יותר ליום כיפור מאשר למוצאי ראש השנה.

לכן, וכדי לא לשחרר אתכם ואתכן בלי המלצה משולבת בביקורת, הנה דרך נחמדה לבלות זמן בחגים – תראו את ״חגיגה לעיניים״ אבל מהסוף להתחלה. רשמו לכם בצד בכל פעם שמישהו אומר שהוא היה הראשון או שלא היה פה כלום לפניו ותיווכחו כיצד הפרק שיילך אחורה כרונולוגית יוכיח שזה קשקוש. ובכלל, כשמישהו מספר לכם כמה לא היה פה כלום לפניו, רכבו על הפקפוק הטבעי ולכו לבדוק אותו. אם תבדקו מספיק, תגלו שהוא תמיד טועה, אבל שהתחושה הזו הייתה הכרחית ליצירה שלה ולהגשמה שלה. זה לא אומר שהיא הכרחית גם לכם כצופים או צרכנים של נראטיב היסטורי-תרבותי, ובדרך שלא בכל הקשור לכאן ועכשיו.

עטיפת הספר ״מדברים קולנוע דרום״ בעריכת אפרת כורם, ארז פרי ואבנר פיינגלרנט