״פרינסס״, מחשבות ופרשנות

אור בוהק. זה הדבר הראשון אשר נראה בסרטה של טלי שלום עזר – ״פרינסס״. על רקע האור הזה עולה כותרת הסרט, נסיכה בעולם שכולו אור, עולם שיש בו משהו מעט חלומי. עולם בו הדברים אמורים להיות בהירים וגלויים. כל זה עוד בטרם האור מתגלה כאור שמש החודר דרך חלון פתוח לעבר משפחה ישנה, משפחה בה הכל לכאורה גלוי, אך בכל זאת משהו מטריד. מדובר באנשים אשר אינם רוצים להתעורר, ובזאת אני כולל את דמותה של האם (קרן מור), המנסה להעיר את בתה (שירה האס), שמצויה כבר בגיל מבוגר מדי עבור הצטרפות למיטת ההורים, וגם את בן זוגה של האם (אורי פפר), העורך תחרות בלא-לקום עם הבת, בן-זוג אשר אינו אביה הביולוגי של הבת.

הפתיחה המוארת הזו כוללת גם את כל האפלה שבסרט, את הסודות הממתינים להיחשף, הסודות אשר הדמויות מסתירות, בעיקר מעצמן. ״פרינסס״ אינו סרט של תפניות בעלילה, אלא סרט של תפניות בהכרה של הדמויות במציאות. לכן, אני מוותר בנקודה זו על הניסיון לכתוב עליו ללא ספוילרים לגבי העלילה – אם הם בכלל העיקר בסרט הזה. כי בסופו של דבר הסוד הנורא הוא די גלוי כל זמן. הגישה אליו, וההשלכות שלו, נותרות עמומות במידה רבה גם לאחר סיום הצפייה, או הצפיות הרבות.

גם אם ניתן להגדיר את המתרחש באותו תא משפחתי ובנפשה של הילדה/נערה אשר במרכז הסרט, ולגנות אותו כפסול וכמזיק, קשה לדעת עד כמה – מכיוון שהוא הורס כל כך הרבה דברים קריטיים בהתפתחות של אותה נערה. לא רק שהיא מפסיקה לתפקד בבית הספר, המאורעות שקורים בבית מונעים ממנה לעשות את המעבר מילדות לבגרות בצורה מאוזנת, להגדיר את עצמה כאישה וכאדם בוגר באופן בלתי תלוי.

"רוצה לראות את הדבר הכי נורא בעולם"? לוחשת בזעקה הנערה לאם רגע לפני הסצנה הכי קשה לצפייה בסרט. התשובה לשאלה הזו, אגב, הינה ״לא״. האם לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע, גם כאשר הדבר ניצב מול העיניים שלה, בהתנהגות של בן-זוגה ובהתדרדרות של בתה בכל תחומי החיים. ברגעים בהם הבת מתלוננת על הרעש מן המיטה בחדר האם, היא בעצם אומרת שניתן באותה מידה לשמוע בחדר האם את המתרחש בחדר של הילדה, הקיר נותר באותו עובי.

האם לא רוצה לשמוע כי היא רוצה להגדיר את חייה בתור דבר יציב, היא רוצה שהזוגיות עם מיכאל תהיה חלק מאותה יציבות בחיים הפרטים שלה, אולי מפני שבעבודה שלה כרופאה יש אתגרים קשים ומצבים בהם המוות מאיים. האם גם מקנאת בבת שלה, אשר לוקחת ממנה חלק מן הזוג, קנאה אשר מעוורת אותה במידה אשר נראית לנו כמעט בלתי אפשרית לנזק הנפשי והפיזי אשר גורם אותו בן-זוג לילדה, אשר ייתכן וכבר לא תהיה ממש נערה. אבל הסרט לא מציג את דמותה של האם בתור מפלצת, אף כי יש לה חלק גדול בנזק. היא רוצה בטוב עבור בתה, אבל מה שקורה לה מתחת לעיניים, מבעד לאור הבוהק והשלו, פשוט מנוגד לכל מה שהיא רוצה להאמין בו.

חוסר הראייה אינו רק נחלתה של האם, אלא גם של הבת. יותר משהסרט עוסק בגילוי הסוד לאם, במהלך שאולי יוביל להרחקה של מיכאל מן הבית (אבל זה לא קורה בסרט, גם אם האם גורמת לו כאב), אלא גם ובעיקר בהגדרת המצב על ידי הילדה עצמה. אדר לא רוצה בהכרח לראות את עצמה כמנוצלת. בראשית הסרט, היא דווקא מבקשת את קירבתו של הגבר המתעלל בה ואונס אותה – אולי היא יכולה להיות שווה לו, סוג של בת זוג. היא אף בורחת למיטה בה המבוגרים מקיימים יחסי מין, והאם אמנם לא טורחת לבודד את עצמה ברגעים האינטימיים, אבל הבת לא בדיוק מבדילה את עצמה מן האינטימיות הזו כל הזמן. היא עושה זאת גם אם הדבר יוצר אצלה תחושה קשה מאוד של חוסר נחת, תחושה שמובילה אותה כמעט להתאבדות. תחושה שמובילה אותה לשאלה כיצד ניתן לחיות אחרת.

האם עדיף לחיות כמו אלן (אדר זהר הנץ), הנער בן דמותה של הגיבורה? זהו נער שהוא בו זמנית חבר דמיוני, בן דמותה ואולי גם יישות הקיימת במציאות, עבור מי שבוחר לפרש בדרך זו את הסרט. אלן הוא גם נער בלי משפחה, בניגוד לעודף אינטימיות בתא המשפחתי בחייה של אדר. אין לו השגחה הורית, הוא חי בלי חוקים, בלי מקומות בהם הוא צריך להיות, בלי יעד מוגדר – הוא עדיין לא החליט לאן הוא הולך. זאת בניגוד לאדר, אשר העולם כבר בוחר עבורה במידה רבה את הנתיב בו היא פוסעת, גם אם היא בורחת מן המחוייבות שלה בבית הספר. אלן גם מאפשר לה גילוי מיניות בצורה עם שליטה רחבה יותר, בקצב איטי ומדוד יותר, דרכו היא בוחנת את גופה במספר דרכים. רק שבכל פעם מיכאל משתלט על המבט הזה, הוא זה המצייר את גופה, קובע את הדימוי.

אדר נואשת לקבוע את הדימוי בעצמה. רוב הסרט הוא ניסיון לתאר את המאבק זה, לכן הסרט מתרחש בסוג של מבע-משולב, מביט על אדר מבחוץ אבל מתאר את המציאות כפי שהיא רואה אותה. הסרט עושה זאת לא רק בנראה על המסך, אלא גם דרך המוזיקה המודגשת והמכוונת רוב הזמן להרגשה הפנימית של דמות המספר בסרט, מספר שהוא קרוב לדמותה של אדר. המוזיקה, אותה הלחין ישי אדר, מביעה רגשות ושומרת על מלודיה, וגם מתפקדת כמעין הקבלה לאור בפתיחה – הכל גלוי לעין, הדברים נמצאים בשליטה. אבל כל המציאות בסרט היא מציאות פגומה. המילה "פרינסס" לא נאמרת בו, אבל כן מוזכרת בו המילה הזכרית המקבילה בעברית. זהותה של הגיבורה מוטלת תמיד בספק, מן הבחינה המינית המשליכה על שאר הזהות שלה.

הדברים הברורים היחידים בסרט מתרחשים באפלה. גם הסצנה בה אנו חוזים באונס וגם הסצנה בו האם מתקיפה את מיכאל במהלך קיום יחסי מין (סצנה שהיא אולי פנטזיה של אדר – זהו רגע נדיר בסרט בו דמותה אינה נוכחת). להראות את האונס לצופים, אחרי שרוב הקהל כבר הבין את סוג היחסים בבית, הינו אקט הכרחי בעיקר מכיוון שהוא מונע מן הקהל לצאת מן הסרט בתחושה נוחה, אשר האסתטיקה של רוב היצירה יכולה לייצר. אחרי סצנה כזו, יש לקוות כי כל הקהל הצופה בסרט יהיה מוטרד לאחר הצפייה. גם זו שליחות של הקולנוע – לגרום לצופה להביט בפינות האפלות של החיים, בדבר הנורא ביותר בעולם. הבחירה מה להראות יכולה גם לגרום לקהל להבין כי זה דבר שגם הם יכולים לפספס, שכן הרבה יותר נוח להעלים עין.

הסרט לא מסתיים בהענשה כלשהי של הגבר. הפיתרון הוא לשלוח את אדר לבית ספר אחר, כנראה פחות מאתגר. וזהו הדימוי המסיים את הסרט, לכאורה רגוע הרבה יותר מרגעי השיא, אבל מצמרר במשמעות שלו: אדר הולכת לבית הספר ונבלעת בין הילדים האחרים. השוט נותר נייטרלי לגביה – רק ילדה אחת מני רבים, בראשית גיל ההתבגרות. למראית עין, אין בה שום דבר חריג.