• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סרטים מן העבר: "דליקטסן"

18 בנובמבר 2014 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

"דליקטסן" (Delicatessen) היא קומדיה צרפתית משנת 1991, שזכתה להתעניינות די מיידית בעת יציאתה. בכורתה הייתה באפריל, והפסטיבל הגדול ביותר לשמה הוא פסטיבל טורונטו. בסוף אותה שנה הסרט היה מועמד לפרס הבאפט"א הבריטי בקטגורית הסרט הכי טוב שלא בשפה האנגלית (והפסיד ל"הפנסים האדומים"), זכה בלא פחות מארבעה פרסי הסזאר (האוסקר הצרפתי) והיה מועמד לשישה אחרים, אם כי לא בקטגוריות הבימוי והסרט, אותם קטף "כל הבקרים שבעולם", סרט שאפשר לומר שנשכח מאז.
אבל יותר מהכל, "דליקטסן" ידוע כסרט שחשף לעולם את הבמאי ז'אן-פייר ז'נה.

אמנם ז'נה, שהיה אז בן 38, חולק את הקרדיט עם מארק קארו, אתו יביים גם את סרטו הבא, "עיר הילדים האבודים" (Le Cite des Enfants Perdus) המרהיב, אבל הסרט מזוהה בראש ובראשונה עם ז'נה. הסיבה לכך היא, בעיקר, שקארו הפסיק לביים מאז (מעבר לפרוייקטים משניים פה ושם) והתרכז בעבודות עיצוב, כאשר ז'נה המשיך בקריירת הבימוי בכל הכוח.
כמו הרבה במאים מבטיחים אחרים, ז'נה נחטף להוליווד בכדי לביים סרט שמבחינת האולפנים הוא ללכת על בטוח, כמו רימייק או פרק של פרנצ'ייז. הוא קיבל לידיו בשנת 1998 את החלק הרביעי של המותג "הנוסע השמיני" ולקח אותו למקומות מעט שונים מרידלי סקוט, ג'יימס קמרון ודיויד פינצ'ר שהקדימו אותו. אם שאר הסרטים היו יותר בכיוון של המתח והפעולה, ז'נה דבק במדע הבדיוני יותר מהכל. רבים חושבים שחלקו בסדרה (והאחרון עד כה, להוציא את המש-אפ המיותר עם "הטורף") הוא החלש ביותר, וזה יכול להיות נכון בהתחשב ביצירות הקודמות, אבל זה עדיין סרט מרהיב עם כמה רגעים בלתי נשכחים. "הנוסע השמיני 4: התחייה" (Alien: Ressurection) היה להכי פחות מרוויח בסדרה, אפילו פחות מהכשלון היחסי שנזקף לשמו של פינצ'ר ב-1992.

לאחר מכן חזר ז'נה לצרפת וביים את הסרט הכי מזוהה עימו, ואחד האהובים של האלף החדש. "אמלי", סרט הפנטזיה הרומנטי הבלתי נשכח שלו, הפך להיות הצלחה עולמית והעניק לו שתי מועמדויות לאוסקר, אחת כתסריטאי ואחת בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. את הראשונה הפסיד ל"פארק גוספורד" ואת השנייה ל"שטח הפקר" הבוסני.
"אמלי" היה מועמד לעוד שלושה אוסקרים, תשעה פרסי באפט"א (זכה בפרסי התסריט והעיצוב), זכה בפרסי הסזאר (לסרט, לבימוי, למוזיקה ולעיצוב), בארבעה פרסי הקולנוע האירופאי (סרט, בימוי, צילום וחביב הקהל), ובעוד עשרות פרסים ברחבי העולם. הוא גם נתן לאודרי טוטו את הפריצה הגדולה שלה, אבל אני לא בטוח אם בדיעבד זה משהו שצריך לזקוף לזכותו.
את ההצלחה של "אמלי" תרגם לדרמת המלחמה הרומנטית גדולת התקציב "שנים של אירוסין" (Un Long Dimanche de Fianccailles), שאני מחשיב כאחד הסרטים היפים והטובים ביותר שאני מכיר, אך זה לא זכה להצלחה גדולה כמו של "אמלי". ב-2009 חזר עם הקומדיה המקסימה "מיקמק", והשנה ביים את "הרפתקאותיו המוזרות של טי.אס ספיווט" שנדמה שאיש בעולם לא התעניין בו, להוציא את באי פסטיבל אוטופיה, בינהם עופר שכתב עליו.

"דליקסטן", על אף חזונו הויזואלי המרשים שלא מעט משווים לזה של טרי גיליאם, הוא סרטו הקטן והאקונומי ביותר. הוא מתרחש כולו בבניין מט ליפול, שאינו כפוף לזמן ומקום ספציפיים, אבל קשה שלא לחשוב בזמן הצפייה על ימיה הקשים של צרפת המתאוששת ממלחמת העולם השנייה.
הבניין, עטוף ערפילים תעשיתיים ועמוס תחושת טחב ורקבון, מנוהל ביד רמה על ידי קצב גס, שלו בת אחת. דיירי הבניין עצמם גם הם חבורה די מטורללת, כולם רעבים, כולם מנסים לשרוד את המצב הנורא בו הם חיים. אפילו העיתון היומי המגיע בשליחות מהעיר הגדולה שאין אנו זוכים לראות, נקרא "הזמנים קשים".
אל הבניין מגיע בתחילת הסרט בחור צעיר, ליצן לשעבר, מובטל ועני (דומיניק פינון), הנענה למודעת דרושים שפרסם הקצב, לתפקיד שולייה, בתמורה לקורת גג. מה שהצעיר, לואיזון שמו, לא יודע הוא שהמשרה הזו היא פיקציה, והיא בסך הכל מלכודת לאנשים תמימים שיגיעו לבניין, ישחטו על ידי הקצב ויוענקו תמורת מחיר לדיירי הבניין שרצונם בבשר כבר עבר את גבול הסביר.

את הסרט צילם דראיוס קונג'י, שמאז הפך להיות אחד הצלמים המהוללים ביותר ("אוויטה" עליו היה מועמד לאוסקר, "אהבה", "שבעה חטאים". כיום הוא בעיקר משתתף בחגיגות העצלנות של וודי אלן); ערך אותו הרב שנייד, משתף הפעולה הקבוע של ז'נה, שלאחרונה גם השתתף בהפקה הישראלית "להשאר בחיים" של ערן ריקליס; והלחין קרלוס ד'אלסיו.
מארק קארו, הבמאי השותף, היה אמון גם על העיצוב האומנותי המדהים.

delicatessen poster

ובאמת, מעלותיו הגדולות של הסרט מגיעות בדמות עיצוב החללים. הרחוב המפחיד, חדר המדרגות המחניק, הדירות שלכל אחת מהן איפיון משלה, משווים לסרט את התחושה המקאברית והמסויטת, שנלקחה כפי הנראה מהסגנון האקסרפסיוניסטי הגרמני של שנות העשרים, וכנראה מסרטי האימה הגותיים מבריטניה של אמצע המאה. קשה לתאר כמה עמוסת פריטים כל סצנה, ונדמה שאין בסרט רגע אחד שחוזר על עצמו במשך כל השעה וחצי.
התסריט הדובק לרוב בסצנות פנים, הקורות הצפופות והצבעים המוגזמים, משווים לסרט הרגשה תיאטרלית, קרקסית, כזו שגם מזכירה לעיתים את העולם שבורא הבמאי הבריטי פיטר גרינוואי. ז'נה מגחיך את הדמויות שלו לכדי קריקטורה, ובכך מרחיק אותן מהצופים, כנראה על מנת לקרב אותנו אל שתי הדמויות הראשיות, לואיזון, ובת הקצב, ז'ולי.

הסרט עצמו בנוי ברובו כרצף של קליימקסים. כלומר, הוא מורכב מסצנות המתרחשות בכמה דירות במקביל, שבעזרת עריכה מקבילה הופכות מהירות יותר ויותר עד לנקודת פקיעה, לרוב קומית. הסיפור עצמו הוא הבסיס לכל הקומדיות דל-ארטה של התיאטרון הקלאסי: בחור צעיר וטוב לב מגיע משום מקום, ומתאהב בבת של האיש החזק ביותר בסביבה, שמצדו יעשה הכל כדי לסכל את תכניתם של הצעירים לממש את אהבתם. בכך הוא זה שמונע מהזמן להתקדם, מהעולם להתחדש, ורכושנותו וקמצנותו תוביל למפלתו.
ז'נה וקארו, שגם כתבו את התסריט עם ז'יל אדריאן, לא שאפו לזוז יותר מדי מהתבנית הזו, אך ניסו ליצוק לתוכה גם מחשבות גדולות יותר על הרוע האנושי. אך אילו נשארות רק ברמת הדיאלוג, ולא באמת מצליחות לתת לנו איזושהי זווית מיוחדת או שונה על התנהגות אנושית, אפילו בתוך הסביבה המופלאה שבראו השניים.

הדברים האלו בסופו של דבר מכשילים את "דליקטסן", שלמרות הקסם הרב שלו, ההמצאות הוויזואליות הנהדרות, והמשחק המסוגנן של כל הצוות הרחב, נשאר יותר כמו רצף של הברקות ולא הרבה יותר מזה. מצד שני, העובדה שהסרט עדיין מרשים לצפייה, משעשע ומאיים לכל אורכו, כנראה מעידה על כך שהתוכן הוא לא תמיד הדבר החשוב ביותר – בטח אם נמצאים בתוך הראש של ז'נה – אבל לקראת הסוף כן התגבשה אצלי הרגשה שהסרט הזה יכול היה להיות הרבה יותר מעניין אם רק היה שובר את המסגרת הסיפורית המוכרת והצפויה.

אחד הדברים המעניינים יותר בהקשר של הסרט, גם מבחינת המטא וגם משום שהיא חושפת את החולשות של הסרט, היא העובדה שהוא יצא בשנת 1991, שנה שבה יצא סרט אחר שמזכיר אותו ביותר מדי דרכים, אבל מתעלה עליו בעיקר בזכות העובדה שלו יש תסריט חזק במיוחד. מכיוון ששני הסרטים נרקמו זה לצד זה, אי אפשר להאשים איש בגניבה, וזה מה שהופך את העניין למרתק: מה גרם לשני יוצרים טירונים מצרפת, ושני יוצרים יהודים מארה"ב, לכתוב ולעצב עולם כה זהה?

אני מדבר כמובן על זוכה פסטיבל קאן של אותה שנה, "בארטון פינק". לעומת ז'נה, סרטם של האחים כהן אמנם מציב את עצמו מאוד ספציפית בזמן ומקום (הוליווד של שנות השלושים), אבל החדרים, כלי הרכב, והבגדים מאוד דומים בשני הסרטים. ובמיוחד, שניהם מציבים במרכזם מבנה מגורים שהוא חלק בלתי נפרד מעולמו של הסרט ועולמה הפנימי של הדמות – כאמור, בחור צעיר ומבטיח המגיע מעולם השעשועים (אם כי פינק בטח היה נעלב אם היה יודע שכך אני מכנה אותו) ונשאב אל עולם זר שחוקיו לא ברורים.
בזמן ש"דליקטסן" מתרחש כולו בבניין אחד, המלון הלוס אנג'לסי בו מתארח פינק איננו הלוקיישן היחיד, אבל הוא בוודאי המרכזי. וגם הוא, כך נדמה, כבר עומד על תילו יותר מדי זמן, גם בו הטפטים מתקלפים, וגם לו יש צינורות ביוב בלתי נגמרים המחברים בין החדרים, נושאים עימם את כל הטירוף והחרדה שבעולם.

נקודת המבט של ז'נה היא אופטימית – שלא נאמר ילדותית – הרבה יותר מהפסימיות האפלה של האחים כהן, ולכן על אף ששני הסרטים מסתיימים בלוקיישן שלא מאפיין את שאר הסרט, תחת אור שמש חמים ומקסים, קשה לחשוב על סיומות שונות יותר זו מזו.
הצרפתי, זה שמולדתו סבלה הרבה במלחמה הגדולה של המאה העשרים, שהשפיעה רבות על הסרט ועל עיצובו, הוא זה שמאמין באהבה, כאשר אחיו האמריקאיים (ג'ואל מבוגר מז'נה בשנה, ואית'ן צעיר ממנו בארבע), יודעים שהדרך לגאולה הרבה יותר קשה, אם אפשרית בכלל.

ועוד לינק אחד, כי הרי חייבים – אין ספק שהסרט הצרפתי שואב לא מעט מ"הדייר" של פולנסקי, כנראה המסויט ביותר שבסרטי הבניינים של המאה הקודמת. את הסרט הצרפתי משנת 1976 לא ראיתי כבר די הרבה זמן, אז לא אוכל להכנס לפרטים בהקשרו.

"דליקסטן" עדיין מצליח להחזיק, ולהיות מסע מטורלל ומלא המצאות של מי שעומד להיות אחד הבמאים הכי מעניינים – ויזואלית לפחות – של הקולנוע המודרני. הוא קצת ניצחון הצורה על התוכן, אבל זה לא באמת לוקח ממנו נקודות. אני אמנם ציפיתי למעט יותר, אבל כסרט ביכורים אין ספק שמדובר בהצלחה מרשימה ומעוררת השתאות, והעובדה היא שהוא עדיין צף ועולה מדי פעם, והעולם לא שכח אותו מאז.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"

delicatessen

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.