• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל חיפה 2014: "דוד פרלוב", "מיראז'", "המילה", "כל מה שאהבנו", "לעולם בעקבות הספארקס", "אהבה מטורפת" והסיכום של עופר

18 באוקטובר 2014 מאת עופר ליברגל

את הפוסט הזה אני כבר כותב מתל אביב, לאחר שבוע עמוס וקסום בעיר הכרמל, בו צפיתי בעוד מספר רב של סרטים. לא עמדתי בקצב העדכון היומי של אור, שסיקר לפני ובמהלך הפסטיבל סרטים בהם גם אני צפיתי אבל שאין לי צורך התייחס אליהם שוב בהרחבה, אף כי הדעות שלנו השנה לא תמיד חפפו. תיתכן התייחסות לחלק מאותם סרטים בסיכום הפסטיבל שלי, שיגיע בסוף פוסט זה. אתחיל עם מה שטרם כתבנו עליו כאן בבלוג והוקרן במהלך הפסטיבל, ובערב, אורון יעדכן בפוסט נפרד מי זכה במה.

דוד פרלוב -David Perlov

קיים קושי מובנה ביצירת סרט קולנוע אודות אמן קולנוע גדול, בוודאי יוצר קולנוע שהפרוייקט הנודע ביותר שלו, "יומן", היה סוג של תיעוד עצמי. למרות זאת, סרטה של רות ולק הוא הסרט השלישי שנעשה על דוד פרלוב שלא על ידי פרלוב, כאשר קדמו לו סרטים של אשר טללים ולירן עצמור. שניהם נעשו כאשר הבמאי היה בחיים, בעוד הסרט זה נעשה כ-10 שנים לאחר מותו. סרטה של ולק אומנם לא מצליח להגיע לרמות הפשטות והעוצמה של סרטי פרלוב (ולא שזו מטרה ריאלית שהסרט שאף עליה) אבל כן מצליח להיות פרוייקט ראוי ותוספת לדיון במקומו של היוצר בנוף הקולנוע הישראלי.

ההצדקה לקיום הסרט היא שהוא בוחן את המורשת של פרלוב כיום, כאדם וכיוצר, דרך המבט של בני משפחתו בארץ ובברזיל, תלמידיו (המיוצגים על ידי ארי פולמן ומנשה נוי), וביקורת הקולנוע (המיוצגת על ידי נחמן אינגבר ואורי קליין). התמונה הכוללת מצדיעה ליושרה של פרלוב ביצירה, בחיים ובהוראה ומצליחה להעביר את הסיבות שהקולנוע האישי שלו צנוע יותר מקולנוע תיעוד עצמי אחר, אבל גם עוצמתי יותר ובעיק מחושב יותר.

השעה שמרכיבה את הסרט אומנם לא נוגעת בכל סרטים החשובים שיצר פרלוב אלא שמה את הדגש על הידועים ביותר. אך הדיון בסגנונו הקולנועי וכן בסגנונו כצייר נעשה בצורה מעמיקה דיה על מנת שהסרט ייצג בצורה מספקת את פרלוב עבור מי שלא יודע דבר על האיש, ובמקביל לא ישעמם את מי שהיצירה של פרלוב מוכרת לו.

מִירָאז' – Mirage

mirage

בערבה ההונגרית עדיין יש חוות עבדים. כך טוען הבמאי סאבולץ’ האידו, שבא מחבל הארץ "האזור בהונגריה שבו אנשים רוכבים על סוסים" כפי שהגדיר זאת השותף של האידו לתסריט, האמריקאי ג'ים סטארק. הדבר קרה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי: המדינה נטשה את הפיקוח על החוות ובמהלך צילומי הסרט נחשפה חוות עבדים בקירבת המקום בו הוא צולם.

העלילה שרקמו האידו וסטארק שואפת לתאר את המציאות של האזור בסגנון קולנועי השאול מן המערבון, בעזרת אווירה שהיא יותר מיתולוגית מריאליסטית: שחקן כדורגל מחוף השנהב מואשם במכירת משחק ברומניה ובורח מן החוק להונגריה, שם רכבת מאוד מיושנת מביאה אותו בפתיחה חביבה ומלאת הומור לפאב מקומי, אז תופסת אותו המשטרה ומיד מוכרת אותו לחוואי ששילם שוחד מספיק גדול. וכך, הכדורגלן המצליח הופך לעבד המעורר גם את התשוקה של האישה היחידה שחיה בחווה.

הרבה מן הדמויות בסרט שותקות רוב הזמן, בדרך לניסיון בריחה ונקמה שהז'אנר מוביל אליו. הסרט של האידו מוצלח ברגעיו הקטנים, אבל נופל בגדולים, ולכן לא לגמרי מצליח להיות מהנה בתור מערבון מודרני ובטח שלא לייצר אלמנט רגשי או מסר פוליטי חד יותר מ״עבדות זה דבר רע״. כאשר הבמאי טען כי הסרט הוא מחווה לסגנון של הבמאי ההונגרי מיקלוש יאנצ'ו היה לי קשה שלא לחוש במבוכה מסויומת. בסופו של דבר "מיראז" הוא סרט מהנה בעיקר בזכות המוזורת שלו, אך הסגנון שלו לא חורג יותר מדי מן המיינסטריים, מה שבסופו של דבר פוגם בסרט.

המילה – The Word

the_word_polish

סרטה של הבמאית הפולניה אנה קאזייק משלב כמה מגמות הקיימות במספר תוצרים קולנועיים מן התקופה האחרונה: ביקורת על הנוער האלים של ימינו, שימוש בטכנולוגיה מודרנית כמו סקייפ ומכשירים סלולרים כדבר הקשור למעשים רעים, ובנייה של דמות פאם פאטל מודרנית, אישה הדוחקת לבצע פשע. גיבורת הסרט היא נערה שדווח לה כי החבר שלה נישק נערה אחרת. הוא מתחנן למחילתה והיא מוכנה לחזור לזרעותיו בתנאי אחד – עליו להרוג את הנערה אותה נישק תוך 24  שעות.

קאזייק מביימת את הסרט במידה רבה של כישרון, והסרט עובד בתור דרמת התבגרות וגם בתור סרט מתח. הוריה של הגיבורה הם הדמויות שיותר עניינו אותי – האב חי בדנמרק ודומה כי האם נותנת יותר תשומת לב לגבר החדש בחייה מאשר לבת. אבל אם הסרט מנסה לטעון כי הזנחה הורית היא חלק מן הסיבה לאנוכיות ולרשעות של הדמות הראשית בו, הוא עושה עבודה לא שלמה. אף על פי שהשחקנית הראשית, אליזה ריגמבל, מצליחה איכשהו לעשות עבודה משכנעת בתפקיד הראשי, הדמות שלה פשוט נבנית סביב תכונות האופי של קנאית, מטורפת ופשוט רעה – ואני לא קונה את זה. לא בתור משהו שצריך להחזיק פיצ'ר ולא בתור אמירה על הנוער של ימינו. למרות שדומה כי הסרט מנסה להתחמק מן הקלישאות, בסופו של דבר הוא נופל כמעט לכל קלישאה.

הקרנה נוספת לספונטניים ולזריזים:
יום שבת (היום) ה-18.10, בשעה 13:30, באולם קריגר

כל מה שאהבנו – Everything We Loved

everything-we-loved

לאחר סיקוונס כותרות בו אנו חוזים בזוג אוהב המתחיל לגדל ילד, מגיעה תמונה של אב האומר לילד שלצידו כי למרות שאמא שלו מתה, עליו להפסיק לפחד והוא יהיה עבורו הורה אוהב. אלא שסרטו של הניו-זילנדי מקס קורי מהר מאוד רומז לקהל כי האמת היא אחרת מכפי שהאב מציג: לא האם מתה, אלא הילד של הזוג שבמרכז הסרט. האם סובלת מדיכאון ונטשה את בית המשפחה לתקופת התאוששות. האב חטף ילד אחר, בעל דמיון פיזי לילד המת. החדשות מדווחת על החיפושים אחר הילד החטוף, אך גיבור הסרט חוסם אותם ממנו ומשתדל להעניק לילד החדש "שלו" סביבה אוהבת ובאמת מתפקד כהורה טוב. כאשר אשתו שבה הביתה, לאחר זמן לא ארוך במיוחד, היא משתכנעת כי היא ובעלה יהיו לילד הורים טובים יותר מן ההורים הביולוגיים והמשפחה החדשה מתגבשת ומתחזקת רגשית בהסתר.

סרטו של קורי יוצא מנקודת הפתיחה הלא שגרתית הזו לדרמה שעשויה בסגנון מצומצם ויעיל, כאשר אלמנטים של מותחן נמצאים כל הזמן ברקע, בדרכם לעבור לחזית בחלקו האחרון. החלק המוצלח ביותר בסרט הוא דווקא חציו הראשון, בו המשפחה מסתגלת למבנה החדש, כאשר היכולת של שני השחקנים הבוגרים, ברט סטוארט וסיה טרוקנהיים, מקנה לעלילה המופרכת מימד של אמינות ומצליחה לייצר הזדהות עם גיבורים שמבצעים פשע חמור מאוד. בחלקו האמצעי, הסרט מתחיל לחזור על עצמו במידה רבה ולא מתרומם שוב לאיכויות של ההתחלה, אף כי רמה גבוהה של סגנון קולנועי עדיין נשמרת לאורך כל הסרט והופכת אותו ליצירה בעלת נפח ולצפייה ראויה הנותרת בזיכרון.

לעולם בעקבות הספארקס – Never Turn Your Back on Sparks

Never_Turn_Your_Back_on_Sparks

הבמאי ומנהל התוכניה של סינמטק תל אביב אחראי לסרט המוזיקלי המצחיק והמענג הזה. פיני שץ יוצא לרחבי העולם להיפגש עם המעריצים של להקת הספארקס, אותה הוא עצמו מעריץ מילדות. הסרט בונה את סיפורה של הלהקה לא דרך ההיסטוריה של חבריה, האחים רון וראסל מאהל, אלא דרך האנשים שצורכים את המוזיקה שהם יוצרים החל משנות השבעים ועד ימינו באובססיביות. בכך, סרטו של שץ מתפקד גם כמסמך על הערצה למוזיקאים בפרט ולהערצה בכלל, וגם לתחושת הקהילה שנוצרת בפני אותם אנשים עבורם הספארקס היא הלהקה המסעירה ביותר.

על הדרך, הסרט גם מצליח לשכנע באיכויות המוזיקליות הייחודיות של הלהקה, שקשה להגדיר את סגנונה, אך הנוכחות של כמות גדולה מאוד של מוזיקאים חשובים בפני עצמם בקרב המרואיינים בסרט (בהם גם יונתן בר גיורא, השותף של שץ לתסריט) מראים כי אכן יש בלהקה גדוּלה ויש לה השפעה על כמות גדולה למדי של אמנים. החל מכתוביות הפתיחה של הסרט, המעוצבות בסגנון של קולנוע אילם, סרטו של שץ מכיל הרבה מאוד הומור ואף כי הבמאי הוא אחד מגיבורי הסרט, אין בו תחושה של האדרה עצמית, אלא של מבט פנימי לעבר הנפש של מעריץ, כל מעריץ. כמו הלהקה אותה הוא מתאר, הסרט לא חושש להחליף סגנונות מדי פעם והתוצאה מהנה ומרתקת לאורך כל הדרך. יש משהו נכון בגישה של הסרט לתיעוד מוזיקת פופ (אם כי מעריצי הספארקס בטח יזעמו על השימוש במילה הזו בהקשר של הלהקה), שכן הסיפור הוא לא רק של מי שיוצר את המוזיקה, אלא לא פחות של הצרכן, מי שהמוזיקה הזו משנה ומעצבת את חייו, לטוב ולרע.

אהבה מטורפת – Amour fou

Amour_fou

סרטה של ג'סיקה האוזנר מתרחש בעולם של המעמד הגרמני הגבוה בשנת 1811, והוא דן בדרכו בשתי מהפכות שישנו את עולמם של בני המעמד: נתינת זכויות לבני כל המעמדות, נושא הנידון שוב ושוב בשיחות סביב שולחנות האוכל בסרט, ופריחת התנועה הרומנטית באמנות, המשלבת גם תפיסה שונה לגבי תכלית הקיום – יש תכלית לחיים מעבר לחיים עצמם, באהבה לא תמיד יש הגיון ויש משהו מושך גם במוות. הסרט נסוב סביב מפגש בין שתי דמויות היסטוריות אמיתיות. האחת היא הנרייטה פוגל, אישה עשירה, נשואה ואם לבת, המתחילה לסבול מדיכאון ומשילוב של חולי פיזי שרופאי התקופה לא ממש מבינים. הדמות האחרת והידועה יותר היא היינריך פון קלייסט, באותה תקופה מחזאי, משורר וסופר שעדיין לא נמנה עם העלית של היוצרים הרומנטיים, מעמד לו הוא בהחלט זוכה היום, עידן בו עיבודים ל"מיכאל קולהאוס" שלו הם דבר נפוץ מאוד (גם "לוויתן" המדובר של אנדרי זבייגינצב שאב השראה מן הנובלה). חובבי קלייסט בוודאי יודעים איך נגמר סיפור ההיכרות בין השניים.

האוזנר מצלמת את סרטה בסגנון מאוד מעוצב – כמעט כל הפריימים בסרט שומרים על מיזנסצנה סימטרית ותוארה בהירה מאוד (מלבד כמה סצנות של תאורת נרות, שהן המיעוט) דבר היוצר תחושה לא טבעית במכוון, המצביעה על משהו מהונדס מדי באופן בו חיות הדמויות. בכלל, הסרט די מזלזל בעולם אותו הוא מתאר ובתפיסות השונות המוצגות בו. גם שיגרת חייהם של בני האצולה וגם הכתיבה הרומנטית מוצגים בסרט כמגוחכים ונלעגים, דבר שאולי בולט במיוחד בתיאור דמותו של קלייסט, אולי התיאור העלוב ביותר של אמן דגול שראיתי על מסך הקולנוע.

סרטה של האוזנר מתקדם ומצולם בקצב של דרמה תקופתית רבת חשיבות, אבל הוא בבסיסו קומדיה. גם אם קומדיה הדנה בנושאים אפלים מאוד ועוסקת בין היתר באחד מבכירי הסופרים הגרמניים בכל הזמנים. הסרט מגובש מאוד ומעלה הרבה נקודת למחשבה אחרי הצפייה, אבל בזמן הצפייה הוא בעייתי יותר – הסגנון הנקי מאוד של הסרט וחוש ההומור המוזר מתקשים לרתק, וגם בסרט הזה עולה הבעיה של יצירה הבזה לרוב הדמויות המוצגות בה. התחושה היא כי הסרט עובד טוב יותר על הנייר מאשר בפועל.

סיכום הפסטיבל מבחינתי

Leviathan-zvy

הייתה בפסטיבל גם תחרות ישראלית עלילתית, שאת כל סרטיה ראיתי כבר בהקרנות האקדמיה. כחלק מן השנה המוצלחת של הקולנוע הישראלי, גם בתחרות בחיפה, כמו בירושלים, היו כמה סרטים חזקים. ובשתי התחרויות השנה יחדיו רק סרט אחד, "טוביאנסקי", נראה מתחת לרמה של התחרות ולא כאפשרות פוטנציאלית לזכייה בפרסים. התחרות בחיפה כללה שלושה מועמדים לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ("את לי לילה" "מיתה טובה" ו-"יונה") וגם שלושה סרטים בנושאים חברתיים המתאפיינים בעשייה קולנועית מדודה ובלתי מתפשרת ("עמק" "מנפאואר" ו"שקופים"). לצידם, שני עיבודים ספרותיים שפחות הצליחו להתרומם ("פנסיון פראכט" ו"תפוחים מן המדבר"). באופן אישי, "את לי לילה" ו"מנפאואר" היו הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל, כאשר "עמק" קרוב אליהם. מן התחרות התיעודית ראיתי רק את שני הסרטים עליהם כתבתי בפוסט זה. מתחרות הסרטים הקצרים של אורנג', שחלקם הוקרנו לפני הארוכים, אני עדיין מתקשה להתאושש.

אבל הקולנוע הישראלי לוקח אותי לאמירה על הטרנד של הפסטיבל. לא זכיתי לתפוס את כל סרטי הפרויקט "מכתב אהבה לקולנוע" של סם שפיגל, בו במאים ישראלים מוכרים יצרו סרטים על קולנוע, אבל בחצי מסרטי הפרויקט צפיתי כאשר הוקרנו לפני סרטים אחרים בפסטיבל. מביניהם, הטוב ביותר שראיתי הינו "פריחה שבורה" של הגר בן אשר (שניתן לצפייה ביוטיוב) – סיפור על ראשית התנועה החלוצית בשילוב עם מחווה לסרט בעל שם זהה של ד.וו. גריפית' וככזה הוא נעשה בסגנון הקולנוע האילם, כמו לא מעט סרטים מן הפסטיבל שויתרו לגמרי על הדיאלוגים או השתמשו במעט מאוד מילים. את המדובר שבהם, "השבט" לא ראיתי עדיין, אבל הכוח של השתיקה עבר גם בסרטים אחרים.

למשל, ב"אי התירס" שדובר אמנם בשלוש שפות שונות, אבל נאמרים בערך שלושה משפטים בכל שפה וגם בהם לא ממש היה צורך בתרגום. ועדיין, הסרט הקסים אותי לרוב אורכו, למרות הכניסה הדי מכוונת שלו לכמה קלישאות, והיה בסופו של דבר יצירה מרשימה שנכנסה לחמשת הגדולים של הפסטיבל שלי. מקום אחד מעליו, סרט ללא דיאלוג כלל. ובשלישיה הפותחת, שלושה סרטים של מאסטרים שהגעתי להקרנות שלהם עמוס בציפיות ולא התאכזבתי. אבל רגע לפני שנגיע לסרטים הטובים, עוד שתי שלישיות קצרות.

סרטים של במאים מוערכים שאיכזבו אותי:
1. ״חייו של ריילי״ (אלן רנה)
2. ״דיפלומטיה״ (פולקר שלנדורף)
3. ״עיוורת״ (סרט ביכורים של הבמאי, אסקל ווגט, אבל הוא יצר ציפיות כתסריטאי)

שלושה סרטים שהיו די טובים, אבל לא הייתי שותף להתלהבות מהם:
1. ״האל הלבן״

2. ״קר ביולי״
3. ״העננים של סילס מריה״ (האמת שהוא אפישהו בין שתי השלישיות, אבל סרט יותר טוב מכל השלישיה המאכזבת אז מיקמתי אותו כאן)

חמשת הסרטים הטובים ביותר שראיתי בפסטיבל, לא כולל ישראלים:
5. ״אי התירס״
4. ״ניסוי״
3. ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״
2. ״לוויתן״
1. ״שנת חורף״. עדיין לא כתבתי כאן על ״שנת חורף״. אבל הוא עולה מסחרית בשבוע הבא והטקסט עליו נדחה לקראת עלייה זו. נתראה שם ובשנה הבאה בחיפה.

שנת חורף

שנת חורף

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.