• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סרטים מן העבר: "ריקוד מושחת"

7 באוקטובר 2014 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

כמו לכל אדם על הפלנטה, גם לי יש מספר של חורים קולנועיים קאנוניים. "פאת'ר פנצ'אלי", "ווית'נייל ואני", כמה סרטים של אוזו, כמה סרטים של ווילדר, כמה סרטים של ברסון… אבל אני נשבע ביקר לי שעל אף אחד מהם לא זכיתי לכאלו מבטי תדהמה והשתנקויות של בוז כמו בפעמים בהן חשפתי שמעולם לא ראיתי את "ריקוד מושחת" (Dirty Dancing).
הסיבה לכך שמעולם לא התיישבתי לראות את סרט הפולחן הזה היא שמעולם לא הייתי ילדה בת 14 (לא באופן רשמי, בכל אופן) ולכן בגיל המשמעותי הזה תשומת הלב שלי הופנתה לסרטים אחרים. נגיד "קליפורניה" או "מציאות נושכת" או "באטמן" או אפילו "המוות נאה לה". ככל שהתבגרתי ירד העניין המועט-גם-ככה שלי בסרט, וגם אם זה עלה לדיון, הנחתי את בצד כי הבנתי שהסרט כבר לא בשבילי.
אבל בן אדם יכול לצבור רק כמות מסויימת של מבטי תדהמה והשתנקויות של בוז (ואיום אחד בפיטורים, אם אני זוכר נכון), ולכן הושבתי את עצמי לצפות בסרט הפופולרי הזה.

אז בואו לרגע נעמיד פנים שאני לא האחרון על פני האדמה שטרם ראה את זה:
"ריקוד מושחת" יצא לבתי הקולנוע בקיץ 1987. הקרנת הבכורה שלו, תופתעו לדעת, הייתה פסטיבל קאן של אותה שנה. זהו סרטו העלילתי הראשון של הבמאי אמיל ארדולינו, ששלוש שנים לפני כן זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר על "הוא גורם לי לרצות לרקוד", כך שמחולות מצולמים לא היו חדשים לו.
התסריט של הסרט נכתב על ידי אלינור ברגשטיין, אותו ביססה על חוויות ילדותה בכפר הנופש הכי יהודי, עשיר, סטרייטי, ולבן על פני הפלאנטה.
לסרט לוהקו שני שחקנים על סף פריצה. האחד פטריק סוויזי, רקדן לשעבר ושחקן חתיך ומבטיח באותו הרגע, וג'ניפר גריי, שקשה מאוד שלא להסתכל עליה ולחשוב על ברברה סטרייסנד הצעירה, לטוב ולרע.
הצילומים יצאו לדרך, עם כמה מהמורות כמו בכל הפקה, בעיקר בכימיה בין שני השחקנים הראשיים (שהאווירה השלילית בינהם החלה בסרט המשותף הקודם שלהם "שחר אדום" מ-1984) וכמה בעיות של מממני הסרט, בעיקר בהקשר של עלילת המשנה הכוללת הפלה. משהו, שאני חייב להודות, שהוא רחוק מלהיות מובן מאליו וככזה מעורר כבוד.

הסרט יצא לתגובות מעורבות, אמנם, אבל זה לא מנע ממנו להיות הצלחה עצומה שבמהרה הפכה לתופעה תרבותית. המספרים נראים מצחיקים בעולם של היום, אבל הסרט, שהופק בתקציב של שישה מיליון (להשוואה: "סטפ-אפ" הראשון עלה כפול מזה. הרביעי בסדרה כבר עלה 33 מיליון), הכניס פי עשר מתקציבו המקורי בארצות הברית בלבד. וזה עוד לפני המכירות המטורפות של פס-הקול, וזה עוד לפני המכירות האובר-מטורפות של קלטות הוידיאו. שיר הנושא זכה באוסקר ובגראמי, וארדולינו זכה בפרס סרט הביכורים בפרסי הקולנוע העצמאי של אותה שנה. כעבור 23 שנים יצא לו סרט המשך בשם "ריקוד מושחת: לילות הוואנה" שלא הרבה אנשים אוהבים להזכר בו. באותה תקופה עובד הסרט להפקה בימתית באוסטרליה ואז לבמות ארצות הברית. זה אומר שבמשך 20 שנים מצאתו, המשיך "ריקוד מושחת" לחיות ולהתפתח אצל הקהל. זה עצום לא משנה איך מסתכלים על זה.
אלו שקצרו את פירות ההצלחה הגדולים ביותר של הסרט היו ארדולינו שהמשיך לביים עד מותו בגיל 50 בשנת 1993, הכראוגרף קני אורטגה (שאמור לביים את הרימייק עליו מדברים כבר שנים. כאילו "סטפ-אפ" מעולם לא היה קיים), וכמובן פטריק סוויזי שהפך להיות שחקן מוביל בזכות עצמו. סוויזי, כזכור למרבה הצער, מת ממחלת הסרטן בגיל 57 אחרי קריירה מרשימה שכוללת, בין היתר, את שובר הקופות "רוח רפאים", "נקודת פריצה" המופלא, "דוני דארקו", ותפקידו הנהדר והלא מוערך ב"קאדליק של סופשבוע" (To Wong Foo, Thanks for Everything. Julie Newmar) כדראג-קווין בגרסא האמריקנית של "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר".

"ריקוד מושחת" הוא סיפור התבגרותה של בחורה צעירה בשם בייבי (פרנסס, אם להיות רשמיים) שמגיעה עם משפחתה לחופשת הקיץ השנתית באתר נופש יוקרתי. בייבי לא כל כך מסתדרת עם הסחיות הכללית, ומוצאת את עצמה נמשכת לעולם החושני והמסעיר של עובדי המלון, ובמיוחד של צוות ההרקדה שלהם, המונהג על ידי ג'וני הכריזמטי (סוויזי, בן 35 במהלך הצילומים), בחור עני עם שאיפות גדולות וטונות של רגשי נחיתות. בעקבות הריונה הלא מתוכנן של זוגתו המקצועית של ג'וני, בייבי מבקשת להחליף אותה ובכמה מונטאז'ים אייטיזיים להדהים, לומדת לא רק לרקוד אלא גם לעמוד על שלה ולהיות מי שהיא רוצה להיות.

אז כן, הסיפור של "ריקוד מושחת" הוא הדבר הכי בסיסי שיכול להיות. הדבר שבהחלט מבדיל אותו, וכמובן זה שהפך אותו לסרט שנצפה עשרות פעמים על ידי כל בת-עשרה בעולם המערבי, הוא המוזיקה והריקודים.
השירים שהפכו מאז לנטחני חתונות ותחנות רדיו ציבוריות, בראשן I've Had the Time of My Life ו-She's Like the Wind (שהוא האהוב עלי, אם יורשה לי) וסצנות הריקוד – שהופכות את הסרט הזה לגלגול האייטיזי של מחזות הזמר, ז'אנר שנמחק בעקבות המפלות הכלכליות שספג בעשור שלפני, כדוגמת "פוטלוס", "פלאשדנס" ו"תהילה", שפועלים על כל חוקי הז'אנר מלבד החלק הזה שבו הדמות פורצת בשיר על מנת לטבוח באסבטקסט – בעצם נותנים לו את הייחוד והצבע הספציפי שלו. כי מעבר לזה, וזה לא סוד גדול, אין לו יותר מדי.

אבל "ריקוד מושחת" שרד. ולא בכדי, מסתבר.
בעיני הסרט עומד לא רק בגלל החלק המוזיקלי שלו אלא גם בגלל ג'ניפר גריי. היא אולי לא מבריקה בסצנות הדרמטיות (אף אחד בסרט לא מנצח בהקשר הזה), אבל התזמון הקומי שלה והעבודה הפיזית שלה פשוט נפלאים. היא לא רק מובילה את הסרט, אלא גם מצילה את סוויזי שלצערו נתקע עם דמות שכתובה כל כך רע וכל כך לא אחיד, שזו הפיזיות המרהיבה שלו לבדה שמונעת מאתנו לשים לב לזה. וגם זה לא תמיד. ברגעים האלו גריי נכנסת והקסם שלה משדרג את הסצנות ואת ההופעות של הסובבים אותה. קל להזדהות איתה, וכיף להיות במחיצתה.

Dirty_Dancingposter

הדבר שאותי הכי עניין באותה צפייה ראשונה ומאוחרת מדי בסרט, ומה שמעט פתח את הסקרנות הקולנועית שלי לתחומים האחרים של עשייתו, הוא דווקא עיצוב העולם, שבעיני משדרג את תחושת המוכרות הכללית והמעייפת.
אתר הנופש של "ריקוד מושחת" הופך להיות מיקרוקוסמוס סגור עם חוקים והיררכיה משלו, וזו נקודה ענקית לחיוב. אחד הדברים העיקריים שהופכים סרטים לראוים לצפיה ולהכרה הוא יכולתם לבנות עולם, ואת זה "ריקוד מושחת" עושה היטב.
יש שם את המעמד העליון, מעמד הביניים, המעמד הנמוך (שבאופן אירוני מוצב טופוגרפית מעל בקתות האורחים העשירים), השאפתניים, הנחבאים, הנוכלים והגיבורים-כנגד-כל-הסיכויים. על אף שהן מקבלות מעט מדי יחס וזמן מסך, יש שם כמה דמויות משנה שיש להן סיפור טוב כמו הזוג הזקן והמפוקפק, כמו הצעירה שמוצאת את עצמה בהיריון לא רצוי, כמו הדושבאג הצעיר שעומד לנהל את המלון. העולם של "ריקוד מושחת" מנומק, מיוחד, ומגיע לו יותר ממה שיצא בסופו של דבר.

נורא רציתי לשנוא את הסרט, או, לחילופין, להתאהב בו לחלוטין לתהות איפה הוא היה כל חיי ולהבין למה דווקא הוא ניצח רבים וטובים שהזמן כיסה. אבל אף אחד משניהם לא קרה. הצפייה הייתה יחסית מהנה, אני חייב להודות. ואל מול רגעי המשחק המגוחך או חוסר התקציב (עלי השלכת שנופלים מעל המצלמה וממש חושפים את הגריפ האומלל שנאלץ לעמוד שם ולזרוק אותם קדימה ברגעים אסטרטגיים, גרמו לי לפרץ צחוק בלתי נשלט) אלו הקטעים המוזיקליים הם שבאמת מחזיקים מעמד.
אבל אני לא רואה את עצמי יושב לצפות בו שוב מתישהו בקרוב.

בשורה התחתונה, "ריקוד מושחת" חשוב ואפקטיבי אך ורק לאלו שראו אותו בגיל מסויים ובנקודת זמן מסויימת עוד יותר. להוציא את הפסקול שאפשר לקנות ביד שנייה בכל חנות דיסקים שנותרה בעולם במחיר שלא יעלה על 20 ש"ח, ואווירת האייטיז שעוד יצאה טוב מכל הסיפור הזה, לסרט הזה אין יותר מדי להציע. "רק לרקוד" שביים באז לורמן ב-1992 אוכל את הסרט הזה כמעט מכל בחינה אפשרית, אם להזכר בדוגמא אחת מיני רבות.
אבל אולי זה לא משנה. אולי גדולתו של "ריקוד מושחת" היא בכך שהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון. תזמון זה פחות או יותר הכל בחיים האלה.

פוסטים קודמים בסדרה:
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"

dirty dancing

תגובות

  1. רון הגיב:

    הלכתי לראות את הסרט ביום הולדתי ה21 עם חבר(בחצות באותו יום עם החברה צפיתי בסטופ מייקינג סנס…).הסרט הוא האם אמא של הקלישאות והוא כל הזמן נע בין מופרכות לטראש .מעניינת ההחפצה של גריי שנקראת בסרט "בייבי" וכמו בכל רומן רומנטי נספחת אחרי הזר המיסתורי.כמו שציינת חביב ותו לא…

  2. אלה הגיב:

    לסרטים משנות השמונים (מהז'אנרים "הנחותים" של קומדיה רומנטית ופעולה) תמיד הייתה נטייה לדמויות משנה מעניינות ועגולות, היום לצערי דמויות המשנה הם לרוב פלקטים יפים וגנריים.

  3. לירן הגיב:

    אחלה בחירה ואחלה סקירה, אור.
    (עליי להעיר, אם זאת, שזאת לא באמת גבורה גדולה/בורות סינמאטית להודות שלא צפית בפיסת טראש מוצהרת. בוא נראה אותך נעמד ברחבת הכניסה לסינמטק וצורח מלוא הריאות: "לא ראיתי אף פעם את האזרח קייןןןןןן!!!!!!".)
    ניתוח ממרחק הזמן של סרטי אייטיז-ניינטיז בניחוח גבינה יכול להפתיע ברמת עומק התבונות שניתן לדלות מהם.
    ממליץ לקרוא את המאמר המצוין הזה של שניצר על הסרט:
    http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/395/446.html

    בניגוד אליו, אגב, אני דווקא חושב שהסרט מבליט את הנראטיב היהודי מתחילתו ועד סופו. איך עוד אפשר להסביר את בחירת הליהוק של אבי המשפחה, הלוא הוא ג'רי "חוק וסדר" אורבך – פיזית, השחקן הכי יהודי על הפלאנטה?

    1. אור סיגולי הגיב:

      הטקסט של שניצר באמת מעולה.

  4. תמר הגיב:

    סקירה נהדרת, אור.

    הסרט הזה לא יקר מאוד לליבי אבל הוא אכן קלאסיקה, הכרחתי את בן זוגי לצפות בו לפני כמה שנים. הוא עדיין לא מאמין שהוא ישב לצפות בזה…

    עבורי היתרון הגדול של הסרט הוא העיסוק הלא מתנצל בנושא ההפלה. אני מבניה למה זה נושא נפיץ שיוצרים באמריקה נמנעים ממנו, אבל זה יוצר סרטים מאוד לא אמינים. אני מאוד שועשתי מכך שבסרט ׳למה לצפות כשאתם מצפים׳ אחד הזוגות בסרט צופה בריקוד מושחת, ומצד שני אנה קנדריק ונייט ארצ׳יבלד (לא זוכרת איך קוראים לשחקן במציאות…) לא מעלים אפילו את האופציה של הפלה. יש בזה משהו אירוני, או חתרני, לא יודעת בדיוק איך לנסח את זה. אבל בוודאי משעשע.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.