"גט: המשפט של ויויאן אמסלם", סקירה
19 בספטמבר 2014 מאת אור סיגולילפני כמה חודשים התארח אצלי חבר מלונדון, שעובד בחברת ההפצה "פקאדילו". רק כמה ימים לפני זה הוא הסתובב בפסטיבל קאן, ולכן הדבר הראשון שעשה כשהגיע היה לחלוק את את כל רשמיו מהפסטיבל. "אני חושב שראיתי את כל הסרטים הישראלים שהיו בקאן," הוא אמר. "ראיתי גם את "גט". הוא היה הכי טוב."
"הכי טוב מהסרטים הישראלים?" שאלתי.
"לא," הוא אמר, "זה הסרט הכי טוב שראיתי השנה בקאן".
בלי קשר אליו, רמת הציפיות מסרטם החדש של האחים רונית ושלומי אלקבץ, "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" הייתה גבוהה כבר מהנתונים הראשוניים. סרטם הקודם, "שבעה" היה מצויין, צוות השחקנים שהתייצב לצד האלקבצים גם הפעם עורר התרגשות, והקונספט של דרמה דחוסה בחדר אחד במקום שרוב הישראלים יודעים עליו אך לא מכירים מקרוב (יש לקוות), הפכו את כל האופרציה לאחד הפרוייקטים הקולנועיים המדוברים ביותר של ישראל 2014.
בארץ, הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל דרום, לאחר מכן הגיע להקרנות האקדמיה, ואז עשה סיבוב נצחון בפסטיבל ירושלים שם זכה בפרס הסרט (בתיקו עם "פרינסס"), בפרס חביב הקהל ובפרס השחקן (מנשה נוי).
אלו מכם שעוקבים אחרי הבלוג, בטח מאז הקיץ, כבר נתקלו לא מעט ב"גט". אורון דיווח מפסטיבל דרום, עופר תרם את חלקו לקראת פסטיבל ירושלים, ואני התייחסתי אליו בהקשר ליום הקולנוע הישראלי מתחילת החודש. לאחר מכן גם הייתה הקרנת טרום-בכורה המשותפת לבלוג ולקולנוע לב שכללה שיחה עם הבמאי שלומי אלקבץ והעורכת ג'ואל אלכסיס. כך שאפשר לומר שעמדתו של כל אחד מאתנו כבר די ברורה. ועדיין, לסרט הזה מגיע התייחסות משלו, ומעבר לרצף של ספורלטיבים גם ראוי לנסות לפענח מה כל כך ריתק אותי בסרט, ולעמוד אולי גם על צדדים פחות חיוביים בו, או אלו שרק נראים ככאלה.
"גט" הוא חלק שלישי בטרילוגייה (אם כי אפשר לראות אותם ללא קשר זה לזה). הסרט הראשון היה "ולקחת לך אישה" משנת 2004. בו נכנסה אלקבץ (בתפקיד עליו הייתה מועמדת לפרס אופיר, המועמדות היחידה של הסרט) לראשונה לנעליה של ויויאן אמסלם, אישה שמוצאת את עצמה בנישואים ללא אהבה, וקרועה בין המסורת ובין רצונה האישי.
ארבע שנים לאחר מכן הגיע "שבעה" ובו התקבצה כל משפחת אמסלם להתאבל על אחד מאחיהם שנפטר, שם עלו וצפו כל המתחים והבעיות של התא המשפחתי הנרחב הזה. "שבעה" הצליח הרבה יותר, ובשנת 2008 היה מועמד ל-13 פרסי אופיר (שזה בעצם אומר כל הקטגוריות מלבד זו של המוזיקה) והעניק את האופיר לאוולין הגואל כשחקנית משנה, ולירון שרף כצלם.
"שבעה" צולם כולו בווילה המשפחתית והתפרס על פני, ובכן, שבוע. החלק השלישי, "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" מתרחש במקום קטן הרבה יותר מווילה, אבל עלילתו נפרשת על פני כמה שנים וממוקדת על סיפור אחד בלבד: ויויאן דורשת גט מבעלה אלישע (אליהו, בסרט הראשון), אבל הוא מסרב. למה? בשביל זה ויויאן ועורך דינה כרמל בן-טובים (מנשה נוי) יצטרכו לעבור רצף של דיונים ארוכים וחקירת עדים כדי לדעת.
החשש הכי גדול הוא ש"גט" ייתפס כלא יותר מביקורת חריפה על מוסד הרבנות שעלול לשוות לסרט גישה דידקטית. זה לא נכון משתי סיבות.
ביקורת על מוסד הרבנות יש ב"גט", והרבה ממנה. אבל זה לא סרט מסר ולא נראה שאף אחד מיוצרי הסרט רצה להתנגח ולבייש. לדוגמא, הדמות של הדיין הראשי, אותו מגלם אלי גורנשטיין (שאני מקווה שסוף סוף יניחו לו עם סצנת הלבן מ"הלהקה" ויזכרו לו את הרפליקות הכל כך עוצמתיות מהסרט הזה), היא אחת הדמויות היותר מרתקות שיש לסרט להציע. דמות מלאת סתירות ורבדים, חלקם חיוביים וחלקם לא. דרכו ודרך שני הדיינים האחרים (רמי דנון ורוברטו פולק, טובים מאוד גם הם) "גט" מציג תמונה לא של "מוסד" ולא פריזמה של "תהליך", אלא אנשים ורגשות.
יותר מזה, לא מעט דובר על החנפנות בקולנוע הישראלי והצורך הפתולוגי של "לצאת בסדר" מול הקהל. במקרה שאתם לא אחרון הטוקבקסטים הבזויים ביותר, ואתם נוטים לראות את הסרטים לפני שאתם מגבשים עליהם דיעה, אתם בוודאי יודעים שאחד הדברים שהכי מאפיינים את הקולנוע הישראלי הוא שהיוצרים מרגישים צורך לפייס בין כולם. כל הערבים בסדר, כל הגייז בסדר, כל הדתיים בסדר, כל החיילים בסדר, כל הנשים בסדר, כל הגברים בסדר. ואם יש מישהו לא בסדר, תבוא בריצה תוך רגע דמות הבבואה שלו. ב"גט" הנצחון כפול, גם מכיוון שהוא מעביר ביקורת ושואל שאלות, אבל גם משום שעושה את זה בצורה מרתקת, מעוררת ביקורת אבל אמיתית ואמינה.
אבל בעיקר, "גט" הוא סיפור, עם גלריית דמויות מרהיבה, עם עבודת עריכה שצריך ללמד בבתי ספר, עם בניית סאונד משובחת ומחשבה קולנועית מרשימה. "גט" הוא סרט על אנשים וככזה הוא חייב לאהוב אותם. וכך הוא עושה. יש המון דמויות בסרט, ואף אחת לא נשפטת או מוצגת באופן חד-מימדי. גם אם זה נראה כך בהתחלה, תוך ארבע רפליקות, בעזרת הדרכת שחקנים ומיזנסצנה מהמעלה הראשונה, ייחשף צד אחר באישיותו ויהפוך את המשפט של ויויאן אמסלם על פיו.
בהקשר הזה, החדר של "גט" נראה גדול יותר לא רק מהווילה ב"שבעה" אלא אפילו מכל שיזפון של "אפס ביחסי אנוש". בעיניי, חווית הצפייה הזו לא קשורה רק לדרך שבה הסיפור מתגלגל, אלא מושגת בזכות ההתמקדות על פניהן של הדמויות ועל המיקום שלהם בחלל. ישנו שימוש בעומק, בכניסות ויציאות מכל שולי הפריים, ואפילו בגבוה ונמוך. כל אלו מאורגנים כך שהסרט מרגיש כמו דרמת מתח שלא מפסיקה לדהור. הצלמת ז'אן לפוארי, העורכת ז'ואל אלכסיס, המעצב האומנותי אהוד גוטרמן, מעצבת התלבושות לי אלמביק ומעצב הסאונד איציק כהן – אחראים להצלחה הזו.
רגע לפני שארצה להכנס לפרטי העלילה, להתמקדות בתסריט (ובהקשר הזה, גם לספויילרים. אזהיר מראש) מן הראוי להעניק פסקה של כבוד לקאסט של הסרט. זה יהיה ארוך, אבל הכרחי.
בעיניי, רונית אלקבץ עושה את תפקיד חייה בסרט הזה. ואני מאוד אוהב את אלקבץ ואת רוב הופעותיה הקולנועיות, כך שהרף הוא גבוה. מאוד גבוה. אלקבץ ידועה באופן המשחק הדרמטי והגדול-מהחיים שלה ופה הסרט עושה בזה שימוש מושכל ונהדר, כי אלקבץ מדברת מעט מאוד בחלקו הראשון. בקושי. ואז כאשר מגיע תורה ישנה הרגשה שהיא הרוויחה את זה. וברגעים האלה קשה שלא להצטמרר.
"משחק חייהם" הוא משהו שאני יכול להגיד גם על ארבעת הגברים שמקיפים את ויויאן: מנשה נוי, סימו אבקריין, אלי גורנשטיין, וששון גבאי.
גבאי, שחקן שמועמד לאופיר פחות או יותר כל שנתיים, הוא מישהו שאנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו את יכולות המשחק העצומות שלו, והפעם הוא אפילו מתעלה על עצמו. צריך לראות בשביל להאמין. נוי מדהים כאיש של מילים וטענות (אם כי, יסלחו לי אלוהי הקולנוע, המבטא שלו מתפלק מדי פעם), ואבקריין כאיש עם השקט הכי ארסי שראיתי בקולנוע הרבה זמן.
לסרט ישנה גלריית שחקנים אורחים המשמשים בתור עדים: אלברט אילוז (שהיה מועמד כשחקן ראשי על "שבעה") מבהיר איזו יכולת מופלאה יש לו לעבור מהקומי לדרמטי בין רגע; אוולין הגואל עושה דמות שונה מבדרך כלל, ואני מצאתי את הסצנה שלה כאחת המרגשות ביותר בסרט; רובי פורת-שובל היא ההגדרה של "אין תפקידים קטנים" כי ארבע הדקות שלה על המסך הן אולי אלו שהכי קשה לשכוח; וזאב רווח, שאין שני לו, מביא גם הוא דמות שקשה להאמין כמה מורכבויות יש לה ביחס לזמן המסך שלה.
בצפייה ראשונה חשבתי שהפתרון של הסרט, והניתוב לקראת סופו, מעט מתסכלים ונמהרים מדי. אבל בצפייה שנייה חשבתי אחרת, ואפילו שכנעתי את עצמי שמדובר בכתיבה מבריקה במיוחד.
בשביל זה אאלץ להכנס לספויילרים, אז אם אתם לא מעוניינים לדעת מה קורה בסוף הסרט, דלגו כבר עכשיו לפסקה האחרונה-אחרונה.
יש משהו מאוד אחר במבנה של "גט" מכיוון שבעיני הוא פועל על כללים של סיפור חקירה, אבל הפעם אלו לא הדמויות שחוקרות, אלא דווקא הסרט. אני אסביר.
ויויאן וכרמל מנסים לשכנע את בית הדין הרבני שיש עילה לחייב את אלישע לתת גט. בית הדין הרבני לא מתנגד באופן עקרוני לבקשה, אבל לא יכול להכריח את הבעל לעשות זאת. השאלה היא בכל זאת מדוע אלישע מסרב בתוקף לתת לויויאן את החופש, על אף שבאופן מוחלט הנישואין האלה אינם משרתים לטובה לא אותו ולא אותה. אפשר לומר שכרמל לא מנסה לשכנע את אלישע, אלא את בין הדין ובכך מנתב את המאמצים למקום הלא נכון. מבחינתו אלישע לא יותר מחומה עבה שצריך לנתץ. כרמל רוצה שבין הדין יהרוס אותה, אך זה ממאן. בינתיים הסרט חושף ומפורר באופן מדוד ואיטי את שכבות הבטון של אלישע, עד שהוא מגיע לליבה ולסיבה האמיתית.
בהתחלה אלישע מסרב בכל תוקף, לאחר מכן מחוץ לכותלי בית הדין הוא מסכים ומתחרט, לאחר מכן מסכים ומתחרט ברגע האחרון מול ויויאן בתוך כותלי בית הדין, ולבסוף מסכים. בכל פעם עוד שכבה נופלת, ומתחתיה מופיעה שכבה חזקה הרבה יותר. הקשה ביותר לפיצוח מתגלה לנו בשלב בו אלישע צריך להכריז "ואת מותרת לכל אדם". שם הוא מפסיק, כי הוא לא יכול לשחרר את ויויאן ולחשוב עליה עם גברים אחרים.
ברגע שויויאן מבטיחה לו שהיא לעולם לא תהיה עם אף אחד אחר, הוא מתרצה ונותן לה את הגט.
במחשבה ראשונה יש משהו מתסכל מאוד בזה: האם בעצם את כל התופת הזו ויויאן יכלה לחסוך לעצמה רק אם הייתה מבטיחה שהיא לא תהיה עם אף אחד אחר? זהו? ויותר מזה, הרי ברור שהיא לא תוכל לעמוד בהבטחתה. זה ברור לה, זה ברור לו, וזה ברור לנו. האם לא מדובר בקורות מאוד רעועות להניח עליהן פתרון לסרט בסדר גודל הזה?
לדעתי בהחלט לא, כי בעצם מתחוור לנו שהרעיון הוא לא לשכנע את בית הדין – לזה לא היה סיכוי מעולם – אלא לפענח מדוע אלישע מסרב. ואת זה רק אשתו יכולה לעשות. ויויאן היא גיבורת הסרט והפתרון למצבה נמצא רק בידיה שלה, ואת זה לוקח לה הרבה זמן לגלות, וזה בעצם המסע האמיתי של הסרט.
המבנה התסריטאי של קילוף השכבות וההגעה לליבה בידיה של ויויאן, הוא בעצם מה שיביא לפתרון. ויויאן יכלה להגיד לו את זה לפני שנים, אבל היא לא ידעה שזו הייתה הבעיה האמיתית, והייתה צריכה לעבור את הגיהנום הזה כדי להגיע לנקודה הזו אליה לא הייתה יכולה להגיע בשום אופן אחר.
זה הופך את המסע של ויויאן לשלם ולמספק מאוד, לפי דעתי, ואת כל מה שקרה לפני לשלבים מהותיים וחשובים.
סוף ספויילר
"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" הוא פשוט סרט מרתק לפני כל דבר אחר. הבנייה שלו והעיצוב שלו הם מלאכת מחשבת שבולטת אפילו בנוף הקולנוע הישראלי המעולה של השנה הזו. הוא בעיני מהסרטים הנדירים האלו שמהם יכולים להינות גם אנשים שמחפשים בידור וגם סטודנטים לקולנוע. אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, ישראלי או בכלל.
הדבר הכי טוב בסרט היה סימון אבקריאן. במינימום מילים, אבל ההתנהלות שלו והבעת הבוז החמוצה, גבהת הלב שלא משה מפניו עד השליש האחרון של הסרט, בו חשף גם פגיעות. תנועות הגוף העצורות שיכנעו לגמרי, לא צריך יותר.
בעיקר שמסביב כולם עושים יותר וחלקם יותר מידי. גלריית העדים הפכה את כל הנושא לתיאטרלי מידי לטעמי. בעיקר רובי פורת שובל, זה אמנם "מרצה קהל", אבל היה טיפה יותר מידי מצחיק ושופוני לרוח הכללית של הסרט, לטעמי. גם ההתגלגלות מצחוק של ויויאן/רונית [אני שם רונית כי אני מניח שההתפקעות מצחוק לא הייתה מתוכננת ופשוט אהבו אותה והשאירו בפנים] הייתה לא במקום. בהחלט אפשר היה להפוך את ויויאן לדמות עגולה יותר ולהראות אותה מחייכת מידי פעם ולא רק נסערת ועשוקה כל הזמן. אבל התזמון של פרץ הצחוק הפך את הסצנה של רובי פורת שובל לאף יותר הופעת סטנד אפ ממה שזה כבר היה.
-ספוילר-
יצאתי קצת חלוק ביני לבין עצמי לגבי הסרט והסוף. אהבתי בהחלט את הכיוון של קילוף השכבות ממר אלישע אמסלם [במיוחד שלטעמי היה הדמות הכי מרתקת בסרט, by far] אבל הפיתרון התסריטאי של עברנו את כל זה רק בשביל שלא אראה אותך עם מישהו אחר היה…קצת מולבש. אחרי הכל, אחרי מערכת יחסים של שנים והליך ארוך ומייגע בבית דין, לא יכלה ויויאן לנחש שזאת אולי הסיבה ? היא לא מכירה את הטיפוס מספיק ? כל שכן הפיתרון "אני מבטיחה שאהיה חסודה מכאן ואילך"…לדעתי אפשר היה למצוא סיבה אחרת, גם אם מורכבת יותר תסריטאית כדי לבנות גרעין אפל באמת ואמין באמת בתוך הדמות של סימון שהיא הסיבה לסירובו העיקש.
-ספוילר-
אני מסכים עם אלעד לגבי הפתרון של הסרט, גם לי לא ברור למה רק אחרי שנים של מאבק בבית הדין, ויויאן מבינה את לב העניין, שהוא די מתבקש.
חוץ מזה, אני רואה שאתם מהללים כאן בסריטה את העריכה של הסרט, ואני חייב לומר שזה היה הדבר העיקרי שהפריע לי בו. הסרט הרגיש לי ארוך ונמרח יתר על המידה, גם באופן כללי וגם בסצינו ספציפיות.
מכיוון שאני לא הייתי במפגש עם העורכת המוכשרת (באמת, ז'ואל אלכסיס היא מהקולנועניות האהובות עלי בארץ), אשמח אם תוכלו להרחיב לגבי מה כל כך מופתי בעריכת הסרט.
הבהרה – התגובה הזו אינה קנטרנית או צינית, אלא באה מתוך רצון להבין את עמדתכם.
לתפיסתי –
סצנה ארוכה מדי ובוודאי סרט ארוך מדי (או קצר מדי) יותר בעיה של תסריט ובימוי מאשר בעיה של עורך (ברוב המקרים). עריכה היא חיבור בין שוט לשוט וב"גט" כל סצנה מצולמת ממספר רב של זויויות צילום, נקודת מבט – העריכה בסרט מאוד מדוייקת במבערים האלו, שומרת על מבנה מורכב בו כל שוט מגיב לשוט שקדם לו ומכין את השוט שבא אחריו. העריכה המורכבת מאפשרת מבט רחב על הדינמיקה בין הדמויות השונות ומערכות המבטים והיחסים השונות הנערכות בחדר הקטן. ב"גט" המבט הוא לא תמיד על הדמות המדברת, לפעמםי הוא דווקא על הדמות המקשיבה, או על הדמות שכבר חדלה מלהשקיב -בכל סצנה בסרט יש חלטת עריכה שהיא בו זמנית לא מובנת מאליהה ומרגישהכהחלטה הנכונה ביותר לסרט -כמו העיקוב בחשיפת ויויאן ואליהו בסצנת הפתיחה, למשל.
אנסה גם אני להתייחס לעריכה, למרות שגאונות אמיתית אי אפשר להסביר, רק להרגיש:
בעיניי עורך של סרט בא לידי ביטוי בעיקר בשני דברים – מתי לחתוך (ולכן הוא הקובע האמיתי של הקצב) ולאן לחתוך (ולכן הוא הקובע האמיתי של המשמעויות). שני הדברים שציינתי הם שני הדברים הכי חזקים ב״גט״ – הקצב הסוחף למרות הטונים המשתנים של הסרט (במעבר מהטרגי לקומי, בעיקר) והבחירות הקטנטנות של נקודות המבט המרובות שמרכיבות חדר אחד שנראה כאילו הוא עומד להתפוצץ (ממשמעות) בכל רגע. רוב הזמן העריכה של ג׳ואל היא מה שנקרא ״מדוייקת״, כלומר אלגנטית ומזרימה את הסרט קדימה בלי חריקות, אבל כפי שהיא ציינה במפגש איתנו – להגיד לעורך שהוא מדוייק זו לא מחמאה, כי זה תיאור התפקיד שלו. ולכן, בעיניי דווקא הרגעים בהם העריכה לא הולכת בתלם אך משיגה את מטרתה בכל זאת הם שהופכים את הסרט מטוב למצויין.
שתי דוגמאות קצרצרות – הסצנה של רובי פורת שובל מצחיקה בעיקר בזכותה ובזכות התסריט, אבל לא הייתה עובדת אם אלכסיס הייתה שומרת על קצב החיתוכים הרגיל של הסרט. דווקא כשהיא לא חותכת, אלא מציגה לנו את הדמות של שובל (ראשל אאל״ט) פרונטלית כמו איזה מופע סטנדאפ בשוט רציף למדי, הקומדיה עובדת (מדי פעם היא כן חותכת לתגובה הנעלבת של אבקריין/אלישע, כדי להעצים, אבל לא באותה תדירות שבה שאר הדמויות מגיבות זו לזו בחלקים אחרים של הסרט). דוגמה נוספת – המעבר חזרה מקומדיה לטרגדיה מתרחש באמצע סצנה (העדות של דליה בגר/זאב רווח). ואיך מעבירים את המשקל הדרמטי חזרה למרכז בעוד מבחינת הרכב הדמויות בחדר שום דבר לא משתנה? קסם העריכה. קצת פחות אינטרקטים, שבירה של נקודת המבט והופ! כל הקהל מפסיק לצחוק ומתרגש יחד עם בגר הרבה לפני שהיא מתחילה לדמוע ולהתרגש בעצמה.
תודה על התשובות המהירות והמאירות
אהבתי מאד את הביקורת שלך אור. תודה על ביאור ופרשנות של דברים שלא ראיתי אותם בעצמי ותודה גדולה על כתיבת הפרגון לשחקנים וליתר אנשי הצוות. הם באמת עשו עבודה נהדרת. למרות שמדובר יותר בתיאטרון מצולם וערוך היטב – מסרט "סרט" – מאד נהניתי לצפות ב"גט". בהכירי את ההצלחה הבינ"ל שיש ל"גט" – זה מביך אותי לחשוב שהעולם הנאור ייחשף לממסד הדתי המנוון שלנו אבל זה נותן תקווה לשינוי עתידי וביטול מוסד אנכרוניסטי שאינו מתאים למאה ה-21.
הסרט נפלא, מרגש מאוד ועשוי בווירטואוזיות. אני חושבת שהביקורת מצויינת ונותנת הרבה נקודות למחשבה. דמויות הרבנים כרעים שבסרט, זו חשיבה פשטנית וצרה, בדיוק כמו שכתבת. דווקא דמויותיהם היו מורכבות ורב צדדיות. אני ראיתי את העוול העיקרי במעמדה של האשה בעדות מסוימות. אני חושבת שרונית ושלומי אלקבץ הראו תמונה אמיתית ולא מצטדקת ברבדים מסוימים של החברה בישראל, חילוניים או מסורתיים ולאו דווקא דתיים. העדות של דונה, שאומרת, תני לו כבוד ואחרי זה תעשי מה שתרצי, הוא משפט המפתח של הסרט, כי ויויאן לא רוצה לתת כבוד, היא לא רוצה להיות מושפלת יותר, ואת זה הגברים בבית הדין לא מבינים. די להם בזה שאלישע לא מכה אותה או מפרנס אותה. מבחינתם הוא בעל מושלם.