סרטים חדשים: ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״, ״השער״, ״הרץ במבוך״, ״הדרך לגיהנום״

ארבעה סרטים חדשים עולים לאקרנים, ונדמה לי שהפעם הישראלי שבחבורה הוא המעניין מכולם לא רק לדעתי. מה עוד קורה? פסטיבל אוטופיה מגיע אל סוף השבוע השני והנועל שלו, אז אני מוכרח להזכיר שמחר פבלו מנחה את פאנל ״בוקר ישראלי״, האירוע הכי מעניין בפסטיבל שאינו הקרנת סרט, ואני אנחה את המפגש עם האחים פז שיחשפו לראשונה קטעים מסרטם החדש והמסקרן וכן את סשן השו״ת עם רוני קידר וצוות ״סופעולם״ שיוקרן בערב. וביום ראשון – טקס פרסי אופיר 2014. פוסט הימורים יעלה בקרוב, ואנחנו כמובן נהיה בטקס כדי לדווח ובעיקר להתרגש מסרטי השנה הזו, שהייתה נדירה באיכותה.

״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״ צפוי להיות כוכב הטקס. סרטם של שלומי ורונית אלקבץ, שסוגר טרילוגיה נושאית בת עשור הכוללת את ״ולקחת לך אשה״ ואת ״שבעה״, נמצא כעת באמצע הקפת נצחון בת מספר חודשים. את דרכו החל בפסטיבל קאן, משם המשיך להקרנות בצרפת, ובארץ הוצג לראשונה בפסטיבל דרום, זכה בירושלים, וכעת עולה למסכים אחרי מספר סופשים של טרום בכורות (כולל אחת בחסות הבלוג, שכללה שיחה מרתקת עם העורכת ז׳ואל אלכסיס והבמאי שלומי אלקבץ). הסרט הוא דרמת בית משפט סביב הגירושין של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) מבעלה אלישע (סימו אבקריין). מנשה נוי וששון גבאי הם הפרקליטים העומדים בפני בית הדין הרבני של אלי גורנשטיין, ומיטב שחקני ושחקניות הקולנוע הישראלי משמשים כעדי אופי (זאב רווח, אלברט אילוז, שמיל בן ארי, אוולין הגואל, רובי פורת שובל, דליה בגר ובאמת שזה רק קצה הקרחון). כתבתי על הסרט לעכבר, אור יעשה זאת כאן אצלנו.

״השער״ (Oculus) מגיע אלינו אחרי שערך השבוע את בכורתו בפסטיבל אוטופיה, ובעלי או בעלות הזיכרון החזק ודאי יזכרו את אור מתרשם ממנו כבר חודשים, וכותב עליו בכל הזדמנות. אגב, אור ממש לא לבד, מדובר בסרט האימה שקראתי עליו בכל מקום השנה, כך שהוא מדובר למדי גם בעולם. זהו סרט אימה מהסוג שבאמת חודר מתחת לעור ולא מנסה להבהיל או להשתלב עם קומדיה ו/או ז׳אנרים אחרים, אותו ביים מייק פלנאגן. סיפורם של אח ואחות שטראומה מעברם צילקה אותם לנצח וכעת הם מוצאים הזדמנות לנקום בכח השטני שהרס את חייהם – מראה עתיקה. את האחים מגלמים קארן גילאן וברנדון תווייטס, שניהם מככבים בסרטים אחרים שאפשר למצוא כעת בקולנוע – ״שומרי הגלקסיה״ ו-״המעניק״. את ההורים מגלמים קייטי סקהוף ורורי קוקריין. בבלוג נדמה לי שכתבנו עליו די והותר – אז גם עליו כתבתי לעכבר.

״הרץ במבוך״ (The Maze Runner) הוא לכאורה עוד לבנה בחומה שבונה ז׳אנר סרטי הדיסטופיה לנוער מיסודו של ״משחקי הרעב״, המאיימת לכלוא את צופי הקולנוע לעד בעולם בו אין עוד סרטים מלבד אלו, אפרופו עתיד קודר. עם זאת, במבחן המציאות מתגלה הבדל משמעותי בינו ובין ״מפוצלים״ או ״המעניק״ – זה סרט לא רע בכלל. שעשוי היטב ונראה כמו סרט לכל דבר ועניין. העלילה בקצרה – נער בשם תומאס (דילן אובריאן) מתעורר בקרחת יער הכלואה בתוך מבוך אימתני בלי שום זיכרון מוקדם. הוא מגלה שם עוד חבורה של נערים כמותו, הסורקים את המבוך במטרה למצוא דרך החוצה. אלא שהלבירינת משתנה כל הזמן ומתנהג כמו יצור חי, אשר בקרבו רוחשות מפלצות מאיימות. ווס בול הפציץ בסרטו הראשון כבמאי, המבוסס על ספר של ג׳יימס דאשנר. כי כל הסרטים האלה מבוססי ספרים, מסתבר.

״הדרך לגיהנום״ (A Walk Among the Tombstones) עונה על השאלה ״התגעגעתם לליאם ניסן?״ עוד לפני ששאלנו אותה, ועושה זאת בחיוב. גיבור האקשן הבולט של התקופה מגלם הפעם חוקר פרטי שנשכר על ידי ראש קרטל סמים כדי לגלות מי חטף את אשתו. אמנע מבדיחות על ״חטופה״ בשלב זה, אם אפשר, ואספר שעל הסרט חתום סקוט פרנק, תסריטאי להשכרה בדרך כלל (״דו״ח מיוחד״, ״מארלי ואני״) אשר מעת לעת גם מביים פרויקטים של עצמו (״The Lookout״). גם הסרט הזה מבוסס על ספר, אגב.

פלוס – בלוג חדש ומומלץ ומבט ביקורתי על דירוג הסרטים PG-13

קודם כל פרגון לחברים ועמיתים – אוהד לנדסמן פתח בלוג על קולנוע דוקומנטרי בלבד (אחד מתחומי ההתמחות שלו). קוראים לו DocTalk, ואני בטוח שעוד קוראים וקוראות ימריצו אותו לעדכן יותר. אישית, אני מפיק הרבה מהפריזמה דרכה הוא מסתכל בסרטים תיעודיים, דווקא כי הם רחוקים ממני בדרך כלל. לראייה וכדי לדעת איפה להתחיל, הנה מה שאוהד כתב על ״חולית של חודורובסקי״, הסרט שכולם ממליצים לראות באוטופיה.

ובנושא אחר – הסרטון שהכי ריתק אותי השבוע הוא החדש של החבר׳ה מ-"Good Bad Flicks", שערוץ היוטיוב שלהם מלא תופינים והסברים קולחים וקולעים על כל מיני תופעות שעוברות על עולם הקולנוע בעידן הנוכחי. הפעם הם תקפו את עניין דירוגי הסרטים, ובמיוחד את הדירוג הבעייתי PG-13. זה שאוסר להגיד Fuck יותר מפעם אחת בסרט או להראות דם ניתז מבני אנוש, אבל אין לו שום בעיה עם קללות אחרות או אלימות שחורגת מעבר לכל גבולות הסביר. קיצור תולדות הצביעות האמריקאית, ועוד הוכחה שסטיבן ספילברג, כמו כריסטופר נולאן או רשתות חברתיות לצורך העניין, לא אשם בכך שהוא המציא משהו טוב שכולם מחקים עד כדי ריקון מכל תוכן או משמעות בהתייחס למקור. הקדישו כמה דקות: