• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"התעלות", סקירה

20 באפריל 2014 מאת אורון שמיר

transcendence1

אין שום דבר רע כמו מד"ב רע. סרטי מדע בדיוני רבים נסמכים על היכולת של צופיהם להתעלם מנדבכים חשובים בדרך כלל בסרטי קולנוע – כמו עלילת מסגרת משומשת, משחק לא משכנע או אפילו הפקה דלת תקציב – בתנאי שהרעיון המרכזי מגניב מספיק ומחזיק עניין. כלומר שהחלק המד"בי של הסרט פשוט עושה את העבודה ולכן מגמד את כל שאר הדברים שלא היינו סולחים להם בסרט מסוג אחר, נניח דרמה. אבל אם גם האלמנט הפנטסטי לוקה בחוסר מקוריות, מעוף ודמיון וגם מוסיף חטא על פשע וקורס לתוך עצמו מבחינת ההיגיון הפנימי שהוא מנסה לבנות, במקרים כאלה נדמה שאין מחילה. לא רק שכל הפגמים שציינתי לעיל מפריעים פי כמה, אלא שתחושת הבגידה בכל מה שהתיישבנו בשמו ולכבודו בכס הצופה מלכתחילה, מכלה כל סיכויי הצלחה של הסרט לספק לנו את ההנאה שמביא עימו הז'אנר, בין זה אסקפיזם טהור או התקווה לאלגוריה פוקחת עיניים ומעוררת מחשבה.

יתרה מזאת – שום הפקת ענק, משחק-על של קאסט נוצץ או עלילה מחוכמת מבחינה דרמטית לא יצילו סרט שליבתו המד"בית פגומה. אני כותב זאת מניסיון מר כיוון שאלה רוב סרטי המד"ב שאנחנו רואים בקולנוע לאחרונה, אלה עם התקציבים המפוצצים, הפרצופים המוכרים באיפור מוזר או חליפות עתידניות ואפס היצירתיות בכל התחומים. אולם, לעיתים נדירות מגיעים לקולנוע גם סרטים שבקושי יכולים להתגאות אפילו בזה. לצערי הרב כחובב מוצהר של חלק מן הנוגעים בדבר, הכבוד המפוקפק נפל הפעם בחלקו של "התעלות" (Transcendence), סרטו הראשון כבמאי של הצלם המחונן של כריסטופר נולאן, וולי פיסטר. אגב, במקומות אחרים ראיתי שמקפידים לקרוא לו "פפיסטר". למה בעצם? עם מישל פייפר הרי אין בעיה, ולשניהם יש אותה התחלה מבלבלת של שם משפחה, עם Pf.

פיסטר החליט להישאר בטריטוריות מוכרות לאלה שעבד בהן עם נולאן בפרויקט הביכורים שלו כבמאי ולא כצלם, שיכנע את נולאן והמפיקה הקבועה שלו שהיא גם אשתו, אמה תומאס, להפיק עבורו את הסרט ואפילו גייס כמה כוכבים שלא זרים לסרטיו של הגאון הבריטי. בין אם אלה מורגן פרימן וקיליאן מרפי (טרילוגיית "האביר האפל") לתפקידי משנה או רבקה הול ("יוקרה") לתפקיד הנשי הראשי. בתפקיד הגברי המוביל הציב פיסטר את ג'וני דפ, שכמובן השתלט על הפוסטר ומסע הפרסום של הסרט כיאה לכוכב בסדר הגודל שלו, וצירף גם את פול בטאני וקייט מארה. הכל היה מוכן לשיגור מרהיב של קריירת בימוי, שאולי עוד תתרחש בהמשך, אבל כל כך הרבה דברים השתבשו בדרך עד כי אני לא ממש יודע מהיכן להתחיל.

אולי תיאור עלילה הוא מה שנחוץ כדי לנסות ולבאר את הסרט הזה, כיוון שכבר מקריאת התקציר אפשר להבין את הפוטנציאל החיובי וגם את ההרסני שלו, בעיקר בהישארות בצל של נולאן. דפ והול מגלמים זוג מדענים מבריקים, ד"ר וויל ואוולין קסטר, שפריצת הדרך שלהם היא מחשב-על בעל בינה מלאכותית שמזכירה משהו הדומה לאישיות ואופי מרוב שהיא מתקדמת. ארגונים קיצוניים המתנגדים לקידמה מנסים להתנקש בוויל, מה שמוביל את אוולין לחבור לשותף (בטאני) כדי לסייע לה להשלים את עבודת חייהם בכל מחיר. גם אם המחיר הזה יהיה העלאת תודעתו של בעלה אל תוך הסופר-מחשב לפני שיהיה מאוחר.

אני לא יודע מה איתכם ואיתכן, אבל אני צעקתי "התחלה" (Inception) עוד לפני הטריילר. כמובן שנולאן לא המציא את מותחני המד"ב התוך-תודעתיים (משהו בתמונה של ג'וני דפ ששמתי בתחילת הפוסט הזכיר לי דווקא את "ג'וני נמוניק" ואל תשאלו מאיזו פינה חשוכה בתודעתי שלי שלפתי את הסרט הזה), אבל עצם הידיעה על זהות הצוות והקאסט היא זו שעשתה אצלי את הקישור הבלתי נמנע. בשלב מאוד מוקדם של הסרט נטשתי את הכיוון הזה, למרות שהשפה הוויזואלית שלו מאוד מושפעת מסרטיו של נולאן – הן בצד הריאליסטי של הדברים והן באפקטים המיוחדים שהולכים ומתגברים ככל שהדקות נוקפות (ויש 119 דקות בסרט הזה, למקרה שחלמתם או חלמתן על משהו קצר וקליל). אבל כאן אפשר לעצור ולהגיד שבתור מעצב שותף, או אולי אפילו מרכזי, של אותה שפה, לפיסטר יש את כל הזכות להישען עליה ולהתפתח כאמן עצמאי מתוך מה שכבר יצר אצל או עם במאי אחר. אז אין לי טענות, הסרט נראה לא רע בכלל רוב הזמן, בין אם בתיאורים המאיימים של מחשב העל והקווים הנקיים של המעבדות המשוכללות הרבות שמופיעות בו, ובין אם במעבדות המאולתרות שמזכירות גראז' אמריקאי טיפוסי או בעיר שכוחת אל המשמשת כלוקיישן המרכזי החל משלב מסויים. לא כאן ראשית התסבוכת שמזכירה אוזניות שבילו יותר מדי זמן בתיק.

הבעיה נעוצה, ככל הנראה, בליבה של הסרט, כפי שכתבתי בהתחלה. את התסריט כתב ג'ק פגלין, אשר גם לו זוהי עבודת ביכורים במקצוע חדש – שחקן שעבר לתסריטאות. למרות שיש בו המון רעיונות יפים הקשורים לנושאים בהם הוא מתעסק – כמו האדם היוצר את האלים שלו בעצמו ולא להיפך, או מתי תגיע הקידמה לנקודה בה בני האדם כבר לא ייחשבו לגזע השליט בכוכב – אבל הם הולכים לאיבוד בתוך מגוון הטעויות שמרכיבות את הסרט. כל דבר שאסור לסרט מד"ב טוב לעשות – לשבור היגיון פנימי, לא להתייחס לסתירות שצצות, להמציא את החוקים תוך כדי תנועה ועוד – נעשה בסרט הזה ויותר מפעם אחת. הדבר מאוד מקשה על צפייה רצופה ונטולת גלגולי עיניים, מה שהוביל רבים משותפיי להקרנה לאבד עניין וריכוז מספר פעמים במהלך הסרט, וקשה להאשים אותם בכך. אני הצלחתי להחזיק מעמד, יחסית, בזכות העלילה של הדמות הראשית באמת – ד"ר אוולין קסטר, בגילומה של רבקה הול.

TRANSCENDENCE

למרות שדפ מרוח על הפוסטר ולמרות שהיא מוקפת בעולם של גברים דעתניים, ד"ר קסטר ממשיכה להיאחז בשני דברים לאורך כל הסרט, לא כולל שפיות דעתה – אהבתה לבעלה בכל ייצוג פיזי או מטפיזי שלו, והאמונה במדע ככח עליון. הסרט מקיף אותה בדמויות גבריות שממהרות להכניס אותה למשבצת של האישה האבלה שלא מוכנה להרפות מזכר בעלה, אבל אוולין מניעה את הסיפור קדימה בכל פעם שהוא נתקע, לעיתים בנחישות שלה ולפעמים גם בעזרת השלמה עם המצב וניסיון להתרגל אליו, כאשר הפסיביות שלה מאפשרת פעילות רבה מאחורי הקלעים כיוון שהיא לא שם כדי למנוע זאת. החזקתי מעמד בסרט לא מעט בזכות התקווה שאולי היא הצודקת בכל הסיפור הזה והסרט יתגלה כשונה בתכלית מבחינת המשל שלו ממה שהיה נראה בתחילה. שמחתי לגלות שכך היה, וגם אם בכלים האובייקטיביים ביותר העומדים לרשותי אני יכול לקבוע שמדובר בסרט גרוע, לפחות לשנוא אותו אני לא יכול. כי איך אפשר לשנוא סרט שמתרחש בסביבה כה מנוכרת של מחשבים ותודעות, אבל המדבר בעצם על כוחה של האהבה?

מה ששבר אותי לא פעם במהלך הצפייה היו ההופעות של השחקנים והשחקניות, שמעצימות את גודל הנפילה והמכה ולא רק "מסייעות" לחרוץ את דינו של הסרט כלא-משהו, אלא גם מזכירות שעצם גיוסם של שמות גדולים לפרויקט כלשהו לא מבטיח איכות, אפילו ברמת המשחק. נדמה לי שהשחקנים והשחקניות כאן, ללא יוצא מן הכלל, נותנים את ההופעות הגרועות בקריירה שלהם.

על בחירת התפקידים וחוסר המאמץ שמשקיע ג'וני דפ בשנים האחרונות פשוט עצוב לי לדבר, כי מדובר בשחקן שאני בטוח שייצא מזה, יפסיק להיכנע לשטאנצים שהוא עצמו יצר ויחזור לעצמו ולגדולתו. אבל מה יאמרו להגנתם פרימן שנימנם תוך כדי שהוא מדקלם את השורות שלו, או מרפי שפשוט נראה סובל וכמי שהגיע לסט בכפייה? בטאני עושה עבודה סבירה יחסית לחבריו, למארה כנראה לא נתנו עם מה לעבוד, אבל שמישהו יסביר לי בבקשה מה קורה עם רבקה הול בסרט הזה. כל המחמאות שנתתי לקו העלילה שלה נובעות מדברים שקלטתי בין השורות, לא מהדרך בה היא העבירה אותם במשחק שלה, שנע בין המוגזם לאוונגרדי. מצד שני, יכול להיות ששום שחקנית אחרת לא הייתה מצליחה לגרום לי למצוא מוקד הזדהות דווקא בדמות הזו למרות שהיא לא בהופעת שיא, ולכן אולי מדובר בכלל בהישג כפול.

אני לא ממש יודע מה יהיה הצעד הבא של סך המשתתפים בפרויקט הלא מאוד מוצלח הזה שנקרא "התעלות", מה שבעברית מזמין משחקי מילים נוסח "התעללות" או "התעלמות" שכבר החלו לצוץ עוד לפני שידענו עד כמה הסרט מחטיא את היעדים שלו. אז אקווה שכולם יתאוששו ומהר, כל אחד בדרכו. שפיסטר יבין שהוא (עדיין?) לא במאי שחקנים, שהקאסט ישתקם כבר בסרטים הבאים ושג'ק פגלין התסריטאי ימצא קול ייחודי ומקורי משלו ואת הבמאי המתאים לכך.

מה שאני כן יודע הוא שבהמשך השנה יוצא סרט של כריסטופר נולאן שלא צולם בידי וולי פיסטר – "Interstellar" (יענו "בין-כוכבי", אבל מעניין איך יקראו לו בישראל). גם הוא סרט מד"ב, ומי שמחליף את הצלם שליווה את נולאן לאורך כל הקריירה שלו יהיה הויט ואן הויטמה המופלא ("החפרפרת","היא"). יהיה מרתק לגלות לא רק איך ייראה הסרט הזה, אלא גם איך החלטת הקריירה של פיסטר תשפיע על המסלולים שלו ושל נולאן, ביחד ולחוד. במילים אחרות, יכול להיות שבמחיר סרט אחד מבוזבז כמו "התעלות" נרוויח פרק חדש בפילומוגרפיה של אחד הבמאים המעניינים בהוליווד, לפחות מבחינה ויזואלית. לא יודע מה איתכן ואיתכם, אבל אותי זה מלהיב.

TRANSCENDENCE

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    אסור לתת לצלמים לביים.

    וגם, "הגאון הבריטי"?
    Really?

    1. לירן הגיב:

      איפה הבעיה? הוא גאון והוא בריטי.

    2. אם נאסור על צלמים לביים, לא היה לנו את ניקולס רוג, למשל. ולי אישית זה היה חבל.
      לגבי נולאן, הערצתי העיוורת עד כדי מבוכה ידועה בבלוג, ואתה הרי לא מאתמול פה 🙂

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.