"אני, עצמי ואמא שלי", סקירה

במהלך ההקרנה בה נכחתי של "אני, עצמי ואמא שלי" (!Les garçons et Guillaume, à table) הקומדיה עטורת פרסי הסזאר של גיום גאליין, הבחנתי בתופעה מוזרה – פרצי צחוק מילאו, כצפוי, את האולם, אך דומה כי אלו באו רק מחציו הימני של האולם. זאת בעוד החצי השמאלי, בו ישבתי, נותר יחסית דומם. היה זה ביטוי פיזי יוצא דופן של סרט שמפלג את הקהל ואני חש כי אכן חלקים גדולים מן הקהל יחשבו על הסרט הפוך ממני. קל לי לראות כיצד אנשים ימצאו את הסרט הזה מצחיק מאוד וחלקם אף כמלבב ואולי אפילו כמקורי או פורץ דרך בייצוג המיניות שהוא מציע. אני, לעומת זאת, מצאתי את הסרט לא מצחיק ברובו, מיושן, מסתכל ומביך. האם זה רק בגלל שהתיישבתי בצדו הלא נכון של האולם? לא סביר. הכשלים שמצאתי בסרט נבעו מעניין עקרוני.

באופן מוזר, גם להיט הענק הצרפתי "מחוברים לחיים" עורר בי תחושת דומות, בטרם הפך כצפוי ללהיט בארץ. לא אהבתי את "מחוברים לחיים" אבל בעיניי הוא עדיף בהרבה על "אני, עצמי ואמא שלי", לפחות מבחינת היכולת שלו להצחיק. זה לא ש"אני, עצמי ואמא שלי" הוא נטול הומור, אלא שהוא הרבה פחות פרוע ממה שהוא חושב שהוא, הרבה פחות חכם מאשר בערך כל סרט אחר שמוקרן על המסכים וגם הרבה יותר שמרני במסווה של תקינות פוליטית.

שמו הצרפתי של הסרט מתורגם ל"הבנים וגיום לשולחן!" ובעצם מספר את נקודת המוצא של הסרט. גיום – המגולם בידי הבמאי/תסריטאי/כותב המחזה עליו הסרט מבוסס וגם המקור (כנראה) לדמות, גיום גאליין – זכה מילדות, או לפחות מנעוריו, ליחס מיוחד ממשפחתו. אחיו הם "הבנים" והוא "גיום", משמע הוא נבדל מן הבנים, לא עוסק בספורט לתסכולו של אביו ובעל גינונים נשיים והערצה למין הנשי. הסרט למעשה מבוסס על מופע בימתי בו גילם גאליין לא רק את עצמו, אלא את כל הדמויות. בסרט, הוא עוטה על עצמו גם את דמותה של האם הדומיננטית בחייו, מה שהוביל לשם הבינלאומי של הסרט (כלומר, התרגום הלא נאמן למקור אינו אשמת המפיצים בארץ).

מכאן נובע אחד הכשלים של הסרט, שלא החליט אם הוא רוצה להיות מקביל למופע בימתי קומי או ריאליסטי. התוצאה נעה בין לבין, בלי מחויבות לאף לסגנון. הסרט מנסה להיראות כמו סרט אבל כתוב כמו מופע סטנדאפ, המשחק מוקצן רוב הזמן אבל לפעמים מנסה להיות מופנם ואמין. כאמור, בבסיס מדובר ביצירה קומית. הקומדיה בסרט מתבססת על שלושה עקרונות – גרימת מבוכה לגיבור, טמטום שלו ושל כל שאר הדמויות והקצנה של סטריאוטיפים שונים לגבי אומות שונות ונטיות מיניות. כל זה בסרט אשר שואף מבחינת המסר לצאת נגד התפיסות המיניות הסטריאוטיפיות.

היה לי קשה במיוחד עם הדחף של הסרט להשפיל את הגיבור שלו שוב ושוב. למעשה, חלקים ניכרים של הסרט מרגישים כמו סדרת מערכונים לא מצחיקה במיוחד ומיוחדת בבנאליות שלה, בהם הגיבור, ו/או חלק מן הסובבים אותו, לא מבינים פרט מסוים בסיטואציה ולכן הם זוכים להשפלה על גבי השפלה. רוב הסיטואציות מוכרת למדי מסרטים דומים – טיפולי ספא ניתנים למי שאינו רגיל לטיפולים, לימודי ריקוד בהם הגיבור שוכח ללמוד פרט קריטי לגבי הריקוד, וכמובן מערכת יחסים בה אחד מן הצדדים מעוניין בהפיכתה למינית והשני ממש לא. וגם לא מעט ארוחות ערב משפחתיות, אשר דומה כי בכל אחת מהן בני המשפחה נפגשים בפעם הראשונה. ייתכן ויש ניסיון להראות התפתחות של הדמות מאפיזודה לאפיזודה, אבל הדבר נעשה בצורה כל כך מגושמת והתחושה היא כסדרה של סרטים קצרים על אותה דמות, כאשר באחרונים שבהם נזכר היוצר כי הוא בכלל רצה להצביע על שינוי מסוים שחל ביחסו אל העולם.

הסטריאוטיפיות של הסרט אינה נובעת משנאת השונה או משנאה עצמית, אלא פשוט מרדידות השורה על פני כל הסרט. קיים ניסיון להצגה פלקטית של כל הדמויות. האם, למשל, שאמורה להיות מקור מסוים לצרות של הגיבור אבל גם דמות הנערצת על ידו אחרי הכל, היא גבר בלבוש אישה שלא רוצה לעשות כלום. לדמויות דראג טיפוסיות במופעי בידור יש עומק דומה. שאר הדמויות לא אמורות להיות דבר פרט לתפקוד פנימי בתוך המערכון – מושא האהבה, המטפל, מנהלת הפנימייה, הסבתא הסנילית וכו'.

ומה לגבי גיום? הסרט לכאורה מספר את סיפורו, או סיפור ההשפלה החוזרת שחווה במשך חייו, אף כי דומה שהניסיון הוא להראות את חייו כעשירים, החל מנעוריו עד לשלב בו הוא מעלה מופע יחיד בקומדי פרנסאז, אחד מן התיאטראות היוקרתיים בעולם. אולם, כדמות הוא בעיקר הוא סובל מן הטמטום שעובר על כל דמות ודמות, רק ברמה חריפה בהרבה.

אינני אוהב לקטול סרטים, בטח לא סרט מסוג זה, שאני משוכע כי חלק לא מבוטל מן הקהל בכלל ואף מקוראי הטקסט הזה יפיק ממנו לא מעט הנאה. אבל מבחינתי הסרט הזה השפיל לא רק את הגיבור שלו, אלא גם אותי כצופה, באפיזודה מביכה אך מוכרת אחרי אפיזודה מביכה אך מוכרת. אבל הוא גם גורם לקהל להרגיש טוב עם עצמו משום שקיבל שיעור בייצוג של "האחר", במקרה זה האחר מינית. איני יכול לגעת בנקודה זו בלי ספוילר מסוים (ודי מהותי) לכן הרגישו חופשי לוותר על הפסקה האחרונה במידה ולא צפיתם בסרט ואתם מוענינים לעשות זאת. בכל מקרה, לא בגלל הנושא הזה הצפייה בסרט כואבת. הצפייה כואבת כי הסרט בנאלי בכל דימוי שלו, בכל הכנסה של דמות האם לסיטואציות בהן היא לא באמת נמצאת, בכל ניסיון לתאר את הכל דרך התודעה של הגיבור. זהו קולנוע מיושן שפשוט לא עבד עבורי כמעט באף רמה.

-ספוילרים מכאן-

הסרט נע סביב הבנה של הגיבור כלפי עצמו: משפחתו חשבה כי הוא הומוסקסואל, וגם הוא חשב כך לתקופה מסוימת (החל, אגב, משלב די מאוחר בסרט) אך הוא בכלל מעדיף נשים. לכן, לכאורה, הסרט מראה כי יש הרבה סוגים של גבריות, גם גבריות סטרייטית שמאמצת גינונים נשיים או לא קשוחים. בעיניי זו לא תגלית מרעישה בכלל, רק שמידת חוסר המודעות של הגיבור לתשוקות המיניות שלו עצמו, ובעיקר לפחדים המיניים שלו, נראית לי לא אמינה בצורה חריפה עד מאוד. היא מוקצנת בעיקר לצרכים קומיים אבל על הדרך משפילה כל ייצוג מיני אחר.