• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

סיכום 2013: המנצחים והמפסידים

22 בדצמבר 2013 מאת אורון שמיר

יש שנים שכיף לסכם. להגיע לרגע שבו הן מסתיימות, להיפרד כמו שצריך, להיזכר ולבחור את השיאים ונקודות השפל. השנה היוצאת, 2013 קוראים לה, לא הייתה שנה כזאת מבחינתי. אולי זה כי אני חובב של שנים זוגיות (בכל זאת, יש בהם סרטים של כריסטופר נולאן) ואולי סתם לא היה חיבור בינינו מהתחלה. אבל יצא שאני אמור לשבת ולסכם עכשיו את אחת השנים האלה שאני ארצה דווקא לשכוח. מזל שהיו מספיק סרטים מעולים כדי להרכיב מהם לפחות עשיריה, בניגוד לתחזיות אפלות שלי משלבים שונים של השנה. אבל עם העשיריה נתאפק עוד כמה ימים, עד שיגיע פוסט שטרם היה כמותו בתולדות סריטה, אם אני לא טועה, ואחריו הסיום המסורתי של אנשי השנה על פי סריטה. אבל את השבוע שהתחיל זה עתה נבלה עם הסיכומים האישיים של חברי הבלוג.

נבחרתי לפתוח עם הפורמט הקבוע שלי זו השנה הרביעית ברציפות – המנצחים והמפסידים של השנה (הנה גרסאות 2010, 2011 ו-2012 ולמטיבי לכת, הנה הפיילוט בגרסת הסולו של סריטה מ-2009). זה אומר הרבה קטגוריות מומצאות, חלקן חוזרות על עצמן מדי שנה ואחרות נוצרות ונעלמות במיוחד בהתאם לסרטים. וזו בעיקר ההזדמנות הכמעט יחידה לקרוא אותי מטנף לא מעט על סרטים שנמנעתי מלכתוב עליהם כאן מפאת רוח הבלוג המפרגנת. אז מי ניצח? (הרעים, לצערי) מי הפסיד? (רוב הפעמים אני) מי יצא בתיקו? מי החזיר אותי לגיל 6 בשמחה רבה? ומי שלח אותי לישון בלי ארוחת ערב? כל זאת ועוד הרבה הרבה פחות, בסיכום השנה הראשון של סריטה לשנת 2013.

הקטגוריות המרכזיות

call_dbg

לא קיבלו מספיק ריספקט. האלי ברי והסרט בכיכובה – "הקריאה"

האוברייטד: נפתח בהיסטוריה פרטית. אני חושב שלראשונה בתולדות סיכומי השנה שלי, אין באמת סרט שהפער בין איכותו לבין כמה שהעריכו אותו כולם הוא קיצוני מספיק בשביל לצעוק מבחינתי. אז נלך על תיקו, עם שני סרטים שהם לגמרי בסדר, אבל משום מה נחשבו למצויינים. האחד הוא "בית לחם" הישראלי (סרט סביר, בעיקר מבחינת עשייה, ולא תשכנעו אותי אחרת. או את האמריקאים) והשני הוא "כחול הוא הצבע החם ביותר" הצרפתי (זה שסרט הוא שלוש שעות לא הופך אותו ליצירת מופת, מצטער).

האנדרייטד: "הקריאה". יופי של מותחן שמוציא את המקסימום מסיטואציה פיצפונת לכאורה, תצוגת המשחק הכי טובה של האלי ברי מאז נאום הזכייה באוסקר, וחתיכת טוויסט מופרך ונהדר לקינוח. נשגב מבינתי למה אנשים לא עפו על הסרט הזה, דווקא בזכות העובדה שיש בו משהו קצת מופרך. גם "חלודה ועצם" המעולה בעיניי, ו"לפני חצות" המבריק, לא קיבלו מספיק אהבה. אולי גם לא ממני.

אכזבות השנה: לצערי, השנה עלינו ב-2013 מדרגת "אכזבת השנה" לשלב האכזבות, ברבים. אם לבחור רק שלוש, ובסדר עולה כמובן, כנראה שאלך על – "עומד אחרון" (מקים ג'י וארני ציפיתי ליותר), "הכל יחסים" (פעם אהבתי את אפטאו, אני לא מבין מה קרה לנו), "לינקולן" (הסרט הגרוע היחיד שאי פעם ראיתי של ספילברג). במאמר מוסגר אציין את "כנס העתידנים", שלא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב עליו מרוב אכזבה, שהפכה לתחושת אשמה ממש. עדיין קשה לי להסביר.

בלוף השנה: "מת לחיות ביום טוב". כאילו, אתם מודים שהתסריט לא נכתב במקור עם הדמות של ג'ון מקליין, אלא שהאייקון הקולנועי רק הולבש עליו בשלב מאוחר יותר ובמקרה. איך אני אמור להגיב? להתפלא שיצא לא משהו? להתלהם שאין קשר לסדרת הסרטים האלמותית? או סתם להתלונן שוב על ילדותי?

הפתעת השנה: "בננות". זה ידוע שאני מתקשה להתחבר לסרטים של איתן פוקס, כך שהגעתי סקפטי. ואיזה סרט נהדר! לא יומרני, לא פלצני, לא קלישאי, ופשוט מספק את הסחורה. שיעור בענווה, אם תרצו, לכל מי שהטעם שלו לכאורה מגובש ומודע לעצמו.

נפיחת השנה: "מקום בתוך היער". נגיד שהייתם רוצים לעשות סדרה כבדה אך חלולה על האמריקנה וגבריות, או משהו בנאלי באותו איזור. למה לדחוס את זה לסרט קולנוע ולהקרין את זה באולמות? יש כל-כך הרבה סיבות שאני לא רואה טלוויזיה, והשנה היא הגיעה גם למסך הגדול, מסתבר.

הסרטים הגרועים של השנה: ושוב, כל-כך הרבה אפשרויות בחירה עד כי אין ברירה אלא להרחיב את הקטגוריה לרבים במקום יחיד. כמה דוגמאות: "היועץ" (הזוכה גם בפרס ה-WTF של השנה), "הכל אבוד" (אני מצטער, זה לא סרט), "דון ג'ון" (כמה שהסרט הזה עשה לי רע), "בלינג רינג" (לא רואה יותר ""סרטים"" של סופיה קופולה, מספיק) ועוד המון. אם לבחור רק אחד – "אליסיום", הרימייק הלא רשמי והלא נחוץ של "מחוז 9" כל מה שאני שונא בסרטי קולנוע, ועוד באחד הז'אנרים האהובים עליי. איזה, סרט, מחורבן.

 השנה בחתיכות

holy_motors

מסתבר שכך מתחילה אחת מסצנות השנה. דני לוואן ב"מנועים קדושים"

טרנד השנה: בדרך כלל מבקרי קולנוע עובדים די קשה כדי למצוא מגמות והקשרים בין שלל הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע במהלך השנה. לא הפעם. זה מרגיש כאילו חצי מהסרטים יכולים להיכנס בקלות לאחת משתי קטגוריות – חטיפות ילדים/כליאות במרתפים, או סקס/פורנו. הייתי כותב בסוגריים את כל החשודים המידיים, אבל ייגמר לי הפוסט (בלינקים תמצאו דוגמה אחת שמובילה לדוגמאות רבות). עוד אציין את השחור-לבן, ששוב היה באופנה ומרהיב מאי פעם ("פרנסס הא", "קיסר חייב למות", "מהומה רבה על לא דבר", ובקרוב "נברסקה" של אלכסנדר פיין).

סצנת השנה: אור ירחיב בנושא בסיכומו הקבוע שסוקר את רגעי השנה בקולנוע, אז אתמקד בסרטים אפיזודיאליים ואנסה לברור מתוכן. או לפחות לציין, כי במקרה של "לפני חצות", כל סצנה עוברת (במיוחד הראשונה של ג'סי וסלין בבית המלון). מתוך "מנועים קדושים" אני הולך על מתקפתו של Merde, בהכרעה לא פשוטה. ומ"שש פעמים" המפואר, קנתה אותי לנצח שיחת הבנות היחידה בסרט. מופת.

טוויסט השנה: "תופעות לוואי". כי לפעמים הטוויסט הצפוי, זה שאתה רוצה שיקרה, ההוא המתבקש – הוא הטוויסט הנכון. אני מת על הסרט הזה, הוא כה מטופש וחכם בעת ובעונה אחת.

מילת השנה: אנדייטבל (Undateable), באדיבות "פרנסס הא" כמובן. את ציטוטי השנה אשאיר לאור, היו לנו כל-כך הרבה משפטי מחץ שמגיע להם סיכום משלהם, במיוחד בקולנוע הישראלי.

בדיחת השנה: האצבע הנוספת ב"בית ספר למפלצות", או לחילופין – כל דבר שנאמר ב"סוף העולם" וכמובן ב"מי מפחד מהזאב הרע". צחקתי לא מעט השנה בקולנוע, אבל לאו דווקא בקומדיות מובהקות ומוצהרות.

כניסה מאוחרת – הפסקול המעולה של השנה: כפי שהזכירו לי היטב באיזור התגובות (תודה, אתם מעולים ומעולות) לא בחרתי את פסקול השנה שלי. אז כידוע, דיברתי לא מעט בשבח יצירתו של פרנק אילפמן המענגת את האוזניים בזמן צפייה ב"מי מפחד מהזאב הרע". זהו גם הפסקול המולחן היחידי ששמעתי השנה במנותק מסרט להנאתי. אבל הקטגוריה הזו היא בעצם "המיקסטייפ הטוב של השנה", ואת התואר הזה לוקח בהליכה הפסקול של "רק האוהבים שורדים" של ג'ים ג'ארמוש שראיתי בפסטי-חיפה. הנה הוא:

הצילום המדהים של השנה: "רק אלוהים סולח". שיהיו בריאים ניקולס וינדינג רפן והצלם שלו לארי סמית' (שצילם לו גם את "ברונסון" ולקובריק את "עיניים עצומות לרווחה").

וואן שוט השנה ותלת-המימד המוסיף של השנה: "כח משיכה". בקלות הייתי נותן לצוות המנצח אלפונסו קוארון ועמנואל לובצקי ("הילדים של מחר") גם את הקטגוריה הקודמת, אבל מה שהם עשו פה הוא מעבר להישג. ייתכן וחזינו השנה במשהו חדש מבחינה טכנית בקולנוע, לפחות בכל הקשור לתלת-מימד, ואת תחושת המחנק וה-ורטיגו שהן דקות הפתיחה חסרות הקאט של הסרט אקח איתי הלאה לבטח.

האפקטים הכי פוערי לסתות: "פסיפיק רים". אני חייב את כל הצעצועים מהסרט הזה.

הפצה והקרנה

the_heat_bullock_mccarthy

מפתיע, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. סנדרה בולוק ומליסה מקארתי "עצבניות אש"

אי ההפצה המקוממת של השנה: בואו פשוט נקרא לזה "הקטגוריה ע"ש אדגר רייט". כאילו, אז מה עם "סוף העולם" הוא חלק מטרילוגיה נושאית של חבורת יוצרים? זה לא כאילו צריך לראות את הסרטים הקודמים, שלא הופצו, בשביל להבין ולהנות. בניגוד לסרטי ארטהאוס קיצוניים שאני לגמרי מבין למה לא להפיץ, מה רע בסרט כיפי ומצחיק?

צל"ש למפיץ האמיץ: ליונייטד היו השנה כמה יציאות מאוד מרשימות, כמו למשל "מנועים קדושים", סרט מופלא שלא הייתם מצפים למצוא בבית הקולנוע מחד, ובי-מובי שמרגיש כמו ישר לדי.וי.די. בנוסח "עיר שבורה" מאידך. כך שהם ללא ספק המפיץ המשתפר של השנה מבחינתי, וכאן המקום להזכיר גם את הליין-אפ המרשים של אורלנדו ("אור לאחר החשכה", "אפסטרים קולור", "פרנסס הא" ועוד), למרות האיחורים הדי היסטריים בהבאתם ארצה.

השם העברי המטופש של השנה: מאיפה להתחיל? אולי עם "כוננות עם שחר", לסרט שנקרא באנגלית "חצות וחצי" ומתאר מבצע לילי ללכידת אוסמה בין לאדן. או שעם "ההוביט: מפלתו של סמאוג" שבתיאוריה עושה ספוילר לעצמו? ומה זה בעצם "האויב בתוכנו – סטארטרק"? מה זה אומר לעזאזל?

השם העברי שהכי גורר אחריו שיחה של רבע שעה: "מולייר על אופניים". נסו להגיד למישהו שזה מה שראיתם אתמול, ותראו איך הוא יגיב. כמו כן: "לא". נו, הצ'ילנאי! עם גאל גרסיה ברנאל! מי קורא לסרט שלו "לא"?!?

השם העברי שהכי נראה כאילו מישהו נשען על המקלדת: "פאנץ' 119" (בלעז: Welcome to the Punch).

השם העברי המוצלח של השנה: "עצבניות אש". זה כל-כך הרבה יותר מתאר את הסרט מאשר "The Heat", גם עלילתית וגם מבחינת הוייב, שלא נותר אלא לפרגן.

הסרט שהכי הרבה ערסים ופרחות ביקשו אחריו את הכסף חזרה: "אהבה" של מיכאל האנקה.

הסרט הכי מעורר תיאבון אך ללא סיפוק כי הוא בכלל על משהו אחר: תיקו – "סיני בטייק אוויי" ו"קארי".

הפער הכי גדול בין איכות הסרט לאיכות ההקרנה: "ארץ אוז". את ערימת הכלום ושום דבר הזו ראיתי במסך האיימקס הגדול בבריטניה, באולם הכי מרגש שהייתי (וכנראה אהיה) בו בחיי.

הדברים הכי בלתי נסבלים השנה בקולנוע בסדר עולה:
3. הפרעות מכל מיני סוגים (מטלפונים סלולריים עד סוכריות שלא נפתחות בפחות מדקה של נסיונות).
2. הפסקות בסרטים (כאילו העידן הדיגיטלי לא היה וחזרנו לימי החלפת גלגל ויציאה למזנון).
1. ג'יימס פרנקו (לא, באמת, מה הקטע עם זה?).

אהבה-שנאה

tom-waits-in-seven-psychopaths

אחת משבע סיבות לאהוב את הסרט הזה. טום ווייטס ב"שבעה פסיכופטים"

הייתי אמור לאהוב יותר: "הסיפור של מאד". באמת שאני לא יודע מה השתבש אצלי שם.

הכי רציתי לראות ולא ראיתי: האמת היא שהלך לי יפה מאוד השנה מבחינת צפייה בכל סרט שרציתי, ובדרך כלל בקולנוע (על כך שהיו יותר מדי סרטים שלא רציתי לראות והתחמקתי מהם היטב, בקטגוריה הבאה). היוצא מן הכלל הוא "Snowpiercer" של אהובי משכבר הימים בונג ג'ון-הו, שאמור להגיע ארצה בשנה הבאה. אז אבחר בגילטי-פלז'ר ושמו "תוכנית בריחה", בתקווה שזה ישתנה בקרוב. ואיזה מזל שהלכתי ל"אסירים" בסוף, אחרת הוא היה מככב כאן במקום במקומות אחרים.

לא ראיתי ואני שמח על כך: שני סרטים הוליוודיים גדולים ומפומפמים. משניהם נמנעתי ארוכות בקולנוע, את שניהם לקחתי הביתה בדי.וי.די ופשוט לא הצלחתי להכניס למכשיר, כי הרגשתי שאני עושה שיעורי בית. אלה הם "מלחמת העולם Z" ו"הפרש הבודד", שייתכן ואשלים יום אחד, אבל אני מקווה לא לפגוש בעתיד.

הסרטים שהכי מיותר שראיתי השנה: "יסמין הכחולה" (מאז "סקופ" לא ראיתי סרט של וודי אלן, השנה נזכרתי למה), "הלי" (פרס הבימוי בקאן זה טוב ויפה, אבל לא הייתי צריך לתת לסקרנות לגבור הפעם).

הסרט שאני הכי מצטער שלא הצלחתי לאהוב אלא רק להעריך (פרס ע"ש זה ייגמר בדם): "כח משיכה". באמת שרציתי, זה פשוט לא נכנס לי ללב. אלך להתבייש בפינה (יחד עם הקטגוריה הבאה).

לא הבנתי (גם את ההתלהבות, אבל בעיקר את הסרט): "אפסטרים קולור", "כנס העתידנים", "רווח וכאב" (מקום שני בפרס ה-WTF של השנה), "אור לאחר החשכה".

כולם אהבו ואני לא: "אהבה". אירוני.

אני אהבתי וכולם לא: "שבעה פסיכופטים". זה סרט כזה אדיר, מה הבעיות שלכם ושלכן?!

וכל השאר

Argo_Movie-594x309

הקאסט של "ארגו" מנסה להיזכר איך קוראים לסרט זוכה האוסקר בכיכובם

ההמשכון המיותר/המבייש את המקור: "קיק אס 2". ואני מזכיר שלא כזה אהבתי את המקור.

החצי הטוב בצמד גיבורים, בשני סרטים שונים: דניאל ברוהל ("Rush", "הרשות החמישית")

בטריילר זה היה יותר טוב (הפרס ע"ש בנג'מין באטן/"300"): "שנה גג" (שוב קיבצתם את כל השנינויות לדקה וחצי, הא?), "הפוכים" (ביצוע נוראי לרעיון די מקסים).

הפרס ע"ש דייויד גיל להריסה טוטאלית של סרט טוב בדקות האחרונות: "האשליה".

עדיין לא מצליח להבדיל ביניהם: "המטרה: הבית הלבן", "וושינגטון על הכוונת".

זכה באוסקר אבל אף אחד לא זוכר אותו: "ארגו". או בשמו המלא: "ארגו? אה, ארגו! סרט טוב דווקא".

סרט די מפגר אבל אזכור אותו לטובה: תיקו. "קוטלי המכשפות" (מהסרטים הבודדים השנה שלא פחדו לכייף), "עיר שבורה" (בי מובי כמו שבי מובי צריך להיות).

שכחתי ממנו עד שעברתי על רשימת הסרטים שיצאו השנה: "ג'אנגו ללא מעצורים". אבוי.

עד כאן אני, מחר תורו של אור להפגיז עם הרגעים הגדולים של 2013. עד אז – תורכם ותורכן בתגובות.

תגובות

  1. תמר הגיב:

    נשמט החלק על הפסקול השנה.
    וגם, מזדהה עם התחושה לגבי כח משיכה, וככה חשתי גם לגבי הילדים של מחר (לא הצלחתי לאהוב, רק להעריך)

    1. הפסקול זה משהו שאני מצליח למצוא ממש בקלות כל שנה, אבל הפעם לא… הצעות?
      (לכן מצחיק שהשארתי ריק. עכשיו מחקתי, אז תודה על התיקון).

      1. איתי הגיב:

        רשימת החשודים המיידים:

        ״כוח משיכה״ – קרוב לוודאי, זוכה האוסקר הבא בקטגוריית הפסקול. בתור רקע לסרט, הוא אכן מתאים כמו כפפה ליד ובעיקר מצליח לרגש ולהציף בסערת רגשות אצל הצופה, במיוחד לקראת הסוף לדעתי (כבר התחלתי לתופף עם הרגליים באולם הקולנוע, מרוב ששיננתי את הפסקול בהאזנה בבית). מבחינת האזנה בנפרד מהסרט, כמרומז – הטראקים האחרונים באלבום מצליחים להלהיב כמו בקולנוע, אבל שאר 80% מהפסקול לא עובד יותר מדי, ומרגיש כמו האזנה לאפקטים קוליים ללא מלודיות קליטות.

        ״המקום בתוך היער״ – אולי הפייבוריט האישי שלי, זה שנתן לא מעט את הטון המיוחד של הסרט והביע צלילים שלא היו דומים לשום צלילים שנבעו משום סרט שאי פעם ראיתי, לפחות לא השנה בקולנוע, זה בטוח. הוא גם מתפקד כהאזנה נעימה -יחסית- וכמעט מיסטית בנפרד מהסרט, למרות כבדות ואפלות המוזיקליות. יחד עם זאת, הוא גם פסקול מעט מנופח מחשיבות (כמו הסרט עצמו), שמנסה לפעמים מאוד להרשים במהלך הסרט ואולי לגנוב מעט את הפוקוס מהמתרחש במסך, לכן כאלה שלא התלהבו מהניפוח של הסרט ייתכן מאוד שלא אהבו גם את הפסקול.

        ״תופעות לוואי״ – המלחין תומאס ניומן חוזר מעט למסלולו בעזרת פסקול מינימליסטי אך יפהפה (לדעתי העשור האחרון שלו בקולנוע רצוף אכזבות וחצי-הצלחות, כשיצירת המופת האחרונה שלו היתה בכלל בהלחנת הפסקול של המיני-סדרה ״מלאכים באמריקה״, ב2003). גם כאן, הטון המיוחד והמיסטי של הפסקול מתאים כמו כפפה ליד לסרט המיוחד ומקפיא הדם הזה, ותומאס עושה יצירה מעוררת התפעלות. לא בכדי, רוג׳ר איברט התפעל כל כך מהאספקט הזה באחת הביקורות האחרונות שאי פעם כתב, וטען שהוא לא נוהג בד״כ לציין כמעט מילה על פסקולים של סרטים בביקורות שלו, אבל שהפעם הוא חייב לחרוג ממנהגו לנוכח המוזיקליות היוצאת דופן ששמע ב״תופעות לוואי״.

        אנה קרנינה – כן, אולי נשכח מעט בגלל שיצא ממש בתחילת השנה אבל עדיין נחשב לייבוא ישראלי של השנה הנוכחית, כיאה לסרט אוסקרים. ובכן, מה יש עוד להגיד? שיתוף הפעולה בין הבמאי ג׳ו רייט למלחין דריו מריאנלי (״ונדטה״, ״כפרה״, על השני זכה בפסלון מוצדק ביותר) ממשיך להניב ניסים ופלאות. פשוט אחד משיתופי הפעולה של במאי-מלחין הנפלאים ביותר שיש כיום בקולנוע, יחד עם האגדות המהלכות ספילברג-וויליאמס (״לינקולן״ הוא מועמד לגיטימי נוסף לפסקול השנה, ג׳ון מלחין באלגנטיות ורגש כתמיד) ומיאזאקי-היסאישי (חכו שתשמעו את שיתוף הפעולה המרהיב הכנראה אחרון ביניהם בשנה הבאה, עם ״הרוח עולה״. אני שמעתי כבר והתמוגגתי). התיאטרליות והמוזיקליות העשירה שיצר דריו בעבור ״אנה קרנינה״ פשוט עונג לאוזניים.

        ״מי מפחד מהזאב הרע״ – הלו??? חשבתי שבבלוג הזה מתים על הסרט הזה, ושזו תהיה הבחירה האוטומטית. אישית, לא התחברתי לסרט הטוב מאוד הזה באותן עוצמות כמו שהתחברו אליו אנשי ׳סריטה׳, אבל קשה שלא להתמוגג מהפסקול הגרנדיוזי הזה. נופל במעט גם הוא מהגרנדיוזיות של מקור ההשראה ככל הנראה, הפסקול המבריק של ״הערת שוליים״, אבל עדיין. פאקינג וואו.

        *בונוס – הגילטי פלז׳ר לפסקול השנה שכולם שנאו ורק אני אהבתי: האנס זימר, האיש וההשמצה, עם ״איש הפלדה״. כן, ולא תשכנעו אותי אחרת! פאן פאן פאן. הדיסק הכפול והנפוח מחשיבות עצמית שהוציא לכבוד סרט הסופרמן החדש העביר בי תחושות גועל ומחשבות כגון ״מה זה הקשקוש של אוסף כלי הנגינה האקראיים האלה?!״, במהלך כמעט 3 ההאזנות הראשונות לאלבום. ואז שמתי לב ששלוש האזנות זה יותר מדי למשהו שאני שונא ושאם אני חוזר לזה כל פעם מחדש, זה יכול בעצם להגיד ש… אני אוהב את הפסקול?! צמרמורת קלה עברה בגופי, ואז הבנתי שההשמצות היו הפעם לשווא – ושאם כבר זה נשמע כמו בלאגן מוזיקלי ואוסף מקושקש של תווים לא אלגנטיים במיוחד וחסרי מלודיה, הרי ש*כך* זה צריך להישמע! כיף אדיר, מקושקש ומגניב כמו שרק זימר יכול לעשות, כשהוא רוצה. בקיצור, אני חושב שזה כל כך רע, שזה כל כך טוב..

        1. JNH הגיב:

          רוצה להצטרף להמלצות על פסקולים שיצאו השנה:

          1. "ארץ אוז" – הסרט היה אידיוטי לחלוטין, אבל המוזיקה של דני אלפמן מצדיקה לבדה את הצפייה בו. אלפמן חוזר פה לטריטוריות הפנטזיה שהוא כבר חרש ב"אליס בארץ הפלאות" (עוד סרט איום עם פסקול נפלא), ויוצר פסקול עשיר וצבעוני, שהפגם העיקרי בו הוא שנעימת הנושא שלו דומה באופן מחשיד להמנון הלאומי של קנדה.

          2. "ג'ק קוטל הענקים" – אחד הסרטים הנשכחים והכושלים של השנה מקבל טיפול מוזיקלי מרהיב מאת ג'ון אוטמן, המלחין הקבוע של סינגר. סרטי פנטזיה-הרפתקאות עצומי מימדים וגדושי אפקטים תמיד היוו כר פורה מבחינה מוזיקלית, ואוטמן לא מפספס את ההזדמנות לייצר פסקול אולד-פשני גדול מהחיים.

          3. "סטרק טרק 2" – עוד פסקול נהדר ומפוצץ אנדרנלין של מייקל ג'יאקינו, שעובד קבוע עם ג'יי ג'יי אברמס (הוא גם חיבר את המוזיקה ל"אבודים", מהעבודות המוזיקליות היותר מרשימות שנכתבו עבור סדרת טלוויזיה) ובעצם מרחיב פה את הפסקול שלו עבור הסרט הראשון.

          4. "מת לחיות 5" – שוב סרט גרוע עם פסקול מעולה (מוטיב נפוץ במיוחד השנה). מרקו בלטרמי – שהלחין השנה גם את "מלחמת העולם Z" ו-"וולברין" – יצר פה פסקול אקשן משובח ואינטנסיבי, גדוש בקטעי אקשן באוקטן גבוה, שלא שוכח גם לחלוק כבוד למייקל קיימן – המלחין המנוח הנפלא שחיבר את המוזיקה לטרילוגיה המקורית – ולהשתמש במוטיבים המוזיקליים המזוהים עם הסדרה.

          5. "ההוביט 2" – טוב, זה כמעט קל מדי. בכל שנה שבה יוצא פסקול ארץ-תיכונה של האוורד שור, הוא כמעט תמיד יהיה פסקול השנה. אין מחלוקת על גאוניותו של שור ורמת המורכבות של הפסקולים שלו עבור הסרטים של ג'קסון, וגם אם המוזיקה שלו בסרט הנוכחי מעט פחות טובה מזו של סרטי שר"ה או ההוביט הראשון, היא עדיין מדהימה בכל קנה מידה אפשרי.

          ולסיום, הפסקול הגרוע של השנה:
          "איש הפלדה" – כבר שנים אני בדעה שהאנס זימר צריך לפרוש מעסקי ההלחנה, וגם אם השנה היו לו שני פסקולים סבירים (RUSH והפרש הבודד), הפסקול המסונתז המחריד שלו עבור "איש הפלדה" היה מבחינתי מסמר נוסף בארון הקבורה שלו. סופרמן הוא אולי גיבור העל הכי מזמין מבחינה מוזיקלית – הוא הרואי, הוא מהיר, הוא עף באוויר, והוא מלא בחוש הומור – והדמות שלו כבר עוררה השראה בג'ון וויליאמס לחבר ב-1978 את פסקול גיבורי-העל המושלם והאייקוני ביותר אי פעם. אז מילא שזימר זנח לחלוטין את נעימת הנושא המפורסמת של וויליאמס, אבל אין שום הצדקה לגיבוב המונוטוני העצל שהוא יצר פה, חסר כל צורה או תוכן, שמייצג את כל מה שרע במוזיקת הסרטים של היום.

  2. רותם הגיב:

    אורון שמיר תעשה לי ילדים, סיכומי שנה וכיוצא בזה.
    מזמן לא צחקתי כל כך מסיכום שנה משובח כזה

  3. לירן הגיב:

    מצאתי שני סנט-

    הדמות שמופיעה בסרט רק לדקה אך מצדיקה את כל חוויית הצפייה:
    המנתח הפלסטי ב"ליברצ'ה" בגילומו המושלם של רוב לאו.

    הבמאי שכל סרט חדש שלו הוא אירוע חוץ מהסרט הזה:
    תיקו בין אלמודובר ו"לעוף מהתרגשות" ודני בויל, על "טראנס"

    הסרט שהכי משאיר אותך עם הרגשה של "וואוו, ראיתי הרגע כלום":
    ספרינג ברייקרס, של הרמוני "חבל שעשיתי עוד סרטים חוץ מגומו" קורין.

    (טוב, שלושה סנט).

  4. urig הגיב:

    יאי, סיכומי שנה!
    אני לא מבין את האכזבה מכנס העתידנים, אמנם הוא לא מושלם אך בכל זאת אחד הסרטים הטובים של השנה.

  5. גיל הגיב:

    צפוי להיות פודקאסט סיכום שנה (כמו בשנה שעברה)?
    נ.ב: הפסקול של "קפטן פיליפס" שאפשר להאזין לו לבד ולהרגיש כאילו צפית בסרט שוב.

    1. אור סיגולי הגיב:

      יכול להיות שיהיה אחד במתכונת מעט שונה. נעדכן בהמשך!

  6. כיף של תגובות! תודה לכל, אגיב במרוכז:

    לגבי הפסקול (איתי) – פחדתי שחפרתי על הפסקול של "הזאב" יותר מדי במהלך השנה, אבל הזכרתם לי את פסקול השנה האלטרנטיבי שלי! אוסיף אותו בפוסט.

    לגבי הסנטים (לירן) – הקטגוריה עם רוב לאו מדויקת, חותם עליה 🙂 והיו לי עוד כמה שנפלו בעריכה העצמית, אבל חששתי להלאות. למשל, הרימייק האמריקאי המהיר בהיסטוריה לסרט לא-אמריקאי: "אסירים" ל"מי מפחד מהזאב הרע".
    אה, ואני מהמוזרים שחושבים ש"ספרינג ברייקרס" ראוי…

    לגבי כנס העתידנים (אוריג) – אנסה בכל זאת, ממש בקצרה, להסביר. ארי פולמן הוא ללא ספק היוצר הישראלי האהוב עליי. "קלרה הקדושה" הוא הסיבה שאני רואה בכלל קולנוע ישראלי, עקבתי אחריו בטלוויזיה, אני מת על "מייד אין איזרעאל", ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על "ואלס". מעולם לא ציפיתי לסרט ישראלי כפי שציפיתי ל"כנס העתידנים". והחל משתי דקות לתוך הסרט, פשוט לא הבנתי מה אני רואה. וזה עוד לפני שלב האנימציה… אולי יום אחד אעניק לו את הצפייה הנוספת שמגיעה לו, אבל נכון לכרגע מבחינתי זה לא רק סרט שלא הבנתי עלילתית ונושאית (מישהו ישב והסביר לי את עלילת הסרט במשך שעות, זה קצת עזר, כי באמת שלא הבנתי) אלא שחוסר החיבור אליו הפחיד אותי. זה כאילו אני לא אוהב קולנוע יותר, או משהו ברמה הזו. לכן אני קורא כמה שיותר דעות עליו, לנסות להבין.

    לגבי הסיכומים הנוספים (גיל) – לא מגלים ולא מגלים…

    1. urig הגיב:

      לפעמים זה פשוט לא עובד,לגמרי מבין עכשיו.

  7. matanbahar הגיב:

    אחלה פוסט! עם חלק הסכמתי, עם חלק פחות. ועכשיו כמה סנטים:

    האוברייטד / כולם התלהבו ואני לא – "כוח משיכה". כן, מבחינה טכנית זה סרט מדהים, על זה אין על כל ספק, אבל…זהו. התוכן שלו לא כזה מעניין. וברצינות יש דיבורים על מועמדות לאוסקר לסנדרה בולוק? I call BS.

    זה שכולם שנאו ואני אהבתי – "איש הפלדה". ברשת עוד ראיתי תגובות מפולגות, אבל בארץ (כלומר, במעגלים החברתיים שלי) נראה שכולם שנאו את הסרט הזה שנאה יוקדת. אני לעומת זאת ממש אהבתי.

    אכזבת השנה – 1. "הפרש הבודד". אוף, מהטריילרים זה נראה מאוד כיפי. ממש "שודדים" במערב הפרוע. אבל חוץ מקטע נחמד עם רכבת בהתחלה, זה היה סרט מרוח ומשעמם. 2. "בית ספר למפלצות". הראשון הוא סרט האנימציה האהוב עלי (חולק את הכס עם "WALL-E"). זה אפילו לא התקרב לקרסוליים שלו.

    הפתעת השנה – נראה לי ש"תור 2". הראשון היה שייקספירי ורציני ולא כזה מעניין. ופתאום זה מצחיק ומגניב ואשכרה זוכרים דברים אחרי הצפייה. נקווה שגם "קפטן אמריקה 2" יפתיע אותי ככה.

    הסרטים הגרועים – "ספרינג ברייקרס", "הפרש הבודד", "לדפוק התמחות". אבל שום דבר לא היה יותר כואב מלראות את מיטב כוכבי הוליווד מביכים את עצמם לחלוטין ב"סרט 43".

    הטרנד הלא נחוץ של השנה – רימייקים. גם "קארי" וגם "אולדבוי" נפלו מהמקור ולא הביאו שום דבר חדש לשולחן. רק "מוות רצחני" הצדיק את קיומו, והיה כמו "זיכרון גורלי" של שנה שעברה – לא יותר מנחמד בפני עצמו, אבל שיפור ענק על המקור המזוויע.

    משפט השנה – "היו צריכים להיות חמישה. ככה שניים היו יכולים למות ועדיין היו נשארים עוד שלושה".

    פסקול השנה – מבחינת שירים, נראה לי ש"ג'אנגו". כל שיר בסרט השתלב נהדר עם הסצינה, וכמעט כל אחד נמצא על המחשב שלי. מבחינת מנגינה בלבד, "מי מפחד מהזאב הרע".

    סצינת הפתיחה של השנה – מאבק צמוד בין "הזאב הרע" ו"איירון מן 3" (כשהתחיל השיר חשבתי "באמת? הם שמו את *זה*?….רגע….זה גאוני!").

    אי ההפצה המקוממת – כמובן ש"סוף העולם" וגם "The Spectacular Now". סרט נהדר מהתסריטאים של "500 ימים עם סאמר", שאולי לא מגיע לרמת המקסימות של "סאמר" אבל עדיין מעולה והיו צריכים להפיץ אותו!

    בלבול בשם – רגע, אז ל "Olympus Has Fallen" קראתם "המטרה: הבית הלבן" אבל ל "WHITE HOUSE Down" קראתם "וושינגטון על הכוונת"?

    רגע ה WTF של השנה – אין תחרות בכלל – המכונית ב"היועץ". אה, ו What the fuck does WTF mean?

  8. ג'ק הגיב:

    לא יכול להיות שאתה נותן לפרנסס הא את הקרדיט על המונח "undatable".
    סיינפלד היה שם קודם:

    1. אני לא חושב שסינפלד המציאו את המילה, או שאורון טוען כי המילה הומצאה עבור הסרט. מה שייחודי הוא האופן בו המילה באה לידי ביטוי בסרט.

להגיב על matanbaharלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.