• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

מחשבות בעקבות הדיון בהגבלת הגיל של "זרים על שפת האגם"

11 בנובמבר 2013 מאת אור סיגולי

יצא לנו פה ב"סריטה" להתייחס לא מעט פעמים למפגש הזה בין הקולנוע והצנזורה. הפעם הראשונה הייתה עם הגבלת "השוטר" לגילאי 18 שנתפסה בעיני כמעשה חלמאות די רציני. לאחר מכן אורון פתח דיון על הגבלת הגיל של  "הסיפור של יוסי" שבעיניו גם לא החזיקה מים, ובאחרונה כתבתי בחריפות על נאום ה"צנזורה העצמית" של שרת החינוך לימור לבנת. בשבועות האחרונים עלה נושא הצנזורה שוב כאשר יצאה לעיתונאים ידיעה על פיה המועצה לביקורת סרטי קולנוע לא רק שהגבילה את הצפייה בסרט הצרפתי "זרים על שפת האגם" (Stranger by the Lake / L'inconnu du Lac) לגילאי 18 ומעלה, אלא גם לא מאפשרת לו להיות מוצג לפני השעה 22:00 בלילה.
עצם העובדה שהחלטת המועצה הגיעה לאזני הרבים (ולאזני) בעקבות הודעת יח"צ, כבר מבהירה שאקט ההגבלה איננו מלחיץ אף אחד, אלא להפך. הוא כלי בידי המפיצים להעלאת מודעות אצל הצופים ויצירת סקרנות. שזה כמובן לגיטימי לחלוטין. כשזה מגיע ל"זרים על שפת האגם" זה בכלל סוג של מתנה כי מדובר בסרט ארט-האוס מאוד יוצא דופן שגם ככה איננו מסוג הסרטים ששוברים קופות, בטח מאז שכל בתי הקולנוע הקטנים כמעט נכחדו ואותם החליפו הסינמפלקסים העצומים שמחוץ לערים הגדולות.

הידיעה הזו הציפה לדיון עוד שני סרטים נוספים שישר מצאו את עצמם בעל כורחם חלק ממנו: "דון ג'ון"    (Don John), קומדיה אמריקנית על בחור איטלקי המכור לפורנו, וזוכה פסטיבל קאן האחרון "כחול הוא הצבע החם ביותר" (Blue is the Warmest Color / La Vie d'Adele) שיופץ ברשת קולנוע לב בקרוב. הדיון המרכזי של כמה מהתוהים לגבי קביעת המועצה הייתה סביב שני הסרטים הצרפתיים, "זרים" ו"כחול", מכיוון שלטענת חלק החלטת המועצה נובעת יותר מהומופוביה מאשר החלטה שקולה של קבוצת אנשים בעלי אינטרס הגנה על צעירים. "זרים על שפת האגם" הוא סרט המתאר את קורותיו של בחור צעיר באתר נופש מתירני במיוחד לקהילה ההומוסקסואלית, ו"כחול הוא הצבע החם ביותר" מביא את התבגרותה המינית של צעירה לצידה של אמנית לסבית. ואכן, כפי שלמדנו מהחלטות המועצה בעבר שקבעה רף גילאי גבוה מהנדרש לסיפורים חד-מיניים כמו "הסיפור של יוסי" ו"ג'ו+בל", הדברים לא בהכרח נובעים מפארנויה בלבד.
"דון ג'ון" הוגבל לגילאי 16 ומעלה, אך נכון לכתיבת פוסט זה טרם נקבע מהו הדירוג של "כחול הוא הצבע החם ביותר" אך סביר שתהיה הגבלה כזו, ולא ברור האם שעת ההקרנה גם היא תושפע מכך.

לאחר שצפיתי בכל שלושת הסרטים החדשים אני לראשונה, כנראה בחיי, מוצא את עצמי מבין ומזדהה עם פעולת המועצה לבקורת סרטי קולנוע, ויותר מזה, חושב שדווקא ההשוואה בין שני הסרטים הצרפתיים על ידי אלו שמתנגדים לצנזורה, בעייתית גם מסיבות קולנועיות, והייתי בזהירות אפילו אומר שנזק עלול להיעשות על ידי כך לא רק לשני הסרטים, אלא גם לתפיסה וללגיטימיות של קולנוע הומו-לסבי.

"זרים על שפת האגם" הוא סרטו של אליין גירודי בן ה-50. הוא זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן ולקהל הישראלי הוצג לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון. הוא ייצא להקרנות מסחריות ברשת קולנוע אורלנדו במהלך החודש הבא.
כאשר זה מגיע לנושא המיניות והעירום בסרט הזה, אני חייב לציין שלי טרם יצא להתקל בסרט שכזה על מסכי הקולנוע בארץ. קורותיו של פרנק (פייר דלדונשמפס) באגם יפייפה שהפך לאתר קרוזינג של גייז, והתאהבותו בגבר מסתורי ומסוכן, הם בהחלט יוצאי דופן בגרפיות שלהם. צפיתי בו עד כה רק פעם אחת ועל אף שהערכתי את הבחירה הקיצונית של גירודי, והיה ברור לי שמדובר בסרט מורכב ומעניין מאוד, סצנות המין שלו הותירו אותי במבוכה ואפילו שלפו אותי מהסרט יותר מפעם אחת. עם זאת, כאשר חלפו הימים מאז הצפייה, התגובה המעט שמרנית שלי הלכה וקהתה ובמקומה נשארה ההתפעלות מהקולנוע ומהסיפור ההיצ'קוקיאני, ובחודש שעבר מאז הצפייה שבו אני שב ומהרהר בו לא מעט, מגלה דברים חדשים ומעניינים עליו. אני מחכה שתתאפשר לי צפייה נוספת בו כדי לפרוש פה בבלוג את דעתי המנומקת עליו, ולכן בהקשר הזה אמנע מלהכנס לביקורת קולנועית עליו.

"כחול הוא הצבע החם ביותר" גם הוא בוגר פסטיבל קאן האחרון, שם לקח לעצמו את פרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר והפך לשיחת היום. הדיון בו התפתח גם אל מחוץ לגבולות הפריים כאשר אל מול העיתונאים והמסקרים נחשפה מחלוקת קשה בין הבמאי עבדלעטיף קשיש ("הגרגר והדג") ובין שתי השחקניות הראשיות שלו ליה סיידו ("חצות בפריז") ואדל אקסרשופולוס, המגלמות את זוג הנאהבות שבמרכזו. סיידו טענה שהעבודה עם קשיש הייתה בלתי אפשרית, שהוא רדה בהן במהלך הצילומים וניסה להביא אותן לנקודת שבירה. היא גם טענה שהעבודה על סצנות המין בסרט היו קשות מנשוא וגבלו בהתעללות ובניצול. קשיש בתגובה טען באגריסיביות שסיידו היא ילדה מפונקת, שחקנית קשה ושאין הרבה אמת בדבריה.
ואכן, לסרט כחמש סצנות בעלות אופי מיני קיצוני ובה המצלמה חוקרת בצורה פולשנית את המפגשים המיניים של שתי הצעירות היפות, ועל אף שהתגובות החריפות לסרט הן בעיני מוגזמות, אכן יש בהן אלמנט קל של הצדקה לכך.
אני כמובן לא נכחתי על הסט ואין לי יכולת לקבוע מה הייתה הדינמיקה בצילומים, אבל קשה לי להאמין שאת הרגש החשוף שבוקע מהשחקניות הראשיות ואת הסחיטה הרגשית שהדמויות האלו עברו, היה אפשר להשיג באמצעים נורמטיביים של בימוי שחקנים. אבל זו רק דעתי. עוד אומר שבהחלט אין שום הצדקה מצד במאי להעביר את שחקניו גיהנום, אבל ההופעות המדהימות של השתיים (במיוחד אקסרשופולוס, שלרגע זה בעיני עושה התפקיד הטוב ביותר שראיתי בקולנוע השנה) הוא באופן מאוד ברור שיתוף פעולה של שחקן ובמאי. הסרט הזה בהחלט הדהים אותי ואני חושב שהוא מהטובים שראיתי השנה, אבל גם הפעם ברשותכם אקח מרחק, אחשוב על זה כמה ימים, ואשוב אליכם עם בחינה מדוקדקת כאשר יצא הסרט לאקרנים, כפי שמגיע לו.

כחול הוא הצבע החם ביותר

כחול הוא הצבע החם ביותר

אבל אנחנו פה כדי לדבר על החלטת המועצה לבקורת סרטי קולנוע, או בשמה הקשה והלא רשמי, "הצנזורה". קודם כל, אני חושב שכבר עכשיו אפשר לנטרל את המונח "צנזורה" מהדיון. אם הייתה המועצה מבקשת מהמפיצים לחתוך או להחשיך קטעים מהתוצאה הסופית, זו הייתה צנזורה. אם הייתה המועצה מונעת מבתי הקולנוע להקרין את הסרט בארץ, זאת הייתה צנזורה. בעיני אלו שתי פעולות פסולות כמעט לחלוטין, אם כי גם כאן הדיון פתוח ולגיטימי. המועצה לביקורת סרטי קולנוע בהחלט עשתה זאת בעבר, כלומר מנעה מסרט קולנוע להציג בארץ, עם "הפסיון של ישו" (The Passion of the Christ) של מל גיבסון, אבל זה היה בשנת 2004. מאז לא נרשמה צנזורה כה אקטיבית ומטופשת, ואם יגיע לכך המצב, אין מניעה לצאת למלחמה. זה איננו המצב כרגע, אלא רק מדובר בהגבלת גיל ובהגבלת שעת הקרנה, ואני בחשש לוקח על עצמי את תפקיד פרקליטו של השטן.

"זרים על שפת האגם", ובואו נגיד את זה חד וחלק, הוא סרט קולנוע לגיטימי לחלוטין שלקהל הרחב ראויה להיות הזדמנות לצפות בו. סרט טוב או רע, זה דיון אחר. אני גם מברך על האומץ וההסתכנות של המפיצים בארץ להוציאו לקולנועים. זה נכון שאפשר לראות את הנושא דרך עיניים ציניות ולהגיד שסרטי אורלנדו בנו על הסקנדל ועל המיניות כדי להביא את הקהל לאולמותיהם, אך אני באמת ובתמים לא מאמין בזה. אבל כן, יש להזהיר את הקהל לפני הצפייה בו, ולהסביר להם במה מדובר. ובזמן שאנשים מבוגרים יכולים בהחלט להגיע להחלטה האם לצפות בו מרצונם החופשי ולקבל את ההשלכות החיוביות והשליליות, עדיין יש לקחת בחשבון את הקהל הצעיר.

עד גיל 18, לפי החוק במדינת ישראל, ילדים נמצאים בהשגחת הוריהם. הם אינם אזרחים עצמאיים ולכן אסור להם לרכוש אלכוהול, סגריות או להצביע. הם בחזקת המבוגרים האחראים עליהם. ככזה, לבני 18 ומטה אין יכולת משפטית או חוקית להגיע להחלטות שנוגעות לחייהם כי, בעולם נורמטיבי, הם לא מסוגלים לעשות זאת והוריהם כן. באופן אישי קשה לי להתנגד להחלטה הזו למרות שאם הייתי בן 17 וקורא את הטקסט שאני בעצמי כותב עכשיו הייתי מתעצבן וסוגר את המחשב.
סרט כמו "זרים על שפת האגם" הוא יצירה קולנועית שאינה מתיישרת באופן חד משמעי עם כל תפיסות העולם של ההורים לגבי ילדיהם. אני אפילו לא חושב שמדובר רק בפן ההומוסקסואלי של הסרט,  אלא בעיקר לגבי רמת המיניות והאלימות הכללית שבו. המועצה לביקורת סרטי קולנוע מבקשת כאן למנוע מקטינים להגיע להחלטה אישית בנוגע לצפייה בסרט ולתת את רשות ההחלטה להוריהם, תוך כדי נתינת המלצה חד משמעית: הסרט הזה אינו מתאים לכל תפיסת חינוך.
אם הורה יחליט שאין לו בעיה שילדיו יחשפו לתכנים האלו, הוא יכול לסור אל בתי הקולנוע, לרכוש כרטיס לו ולבנו/בתו ולצפות יחד איתם. הגבלת הגיל היא בסך הכל תמרור אזהרה.
נכון, בעידן האינטרנט אין דבר יותר קל מאשר למצוא תכנים לא ראויים (אלימים או פורנוגרפיים) בכל מחשב ביתי, אבל זה לא הופך את הדבר לבסדר ועל מועצות כגון זו לעזור להורים למיין את התכנים אליהם הם נחשפים. אני בימים אלו עובד כעורך תוכן של ערוצי סרטים ובאופן מוחלט, שמגובה בהחלטות פורמליות, עלי לחשוב לפני שאני משבץ סרטים מסויימים בשעות מוקדמות. אין זו צנזורה, אלא רק התחשבות בכל הצרכנים שברשותם טלוויזיה רב ערוצית. הגבלת הגיל על "זרים על שפת האגם" אינה מעשה של אי מתן לגיטימציה לקולנוע הומו לסבי או מיני, אלא העברת האחריות אל ההורים.

זרים על שפת האגם

זרים על שפת האגם

זה מביא אותי להחלטה השנייה, והקיצונית יותר של המועצה, והיא הגבלת זמן ההקרנה ל-22:00 בלילה. וגם עם זה, אני חייב לומר, אני מסכים.
זה סיפור שסיפרתי כמה פעמים: הקרנת "זרים על שפת האגם" בה אני נכחתי הייתה בפסטיבל חיפה בשעה 15:30 בצהריים. עוד לפני שהסרט התחיל לרוץ הבחנתי בדבר מה תמוה. בשורה הראשונה ישבה אמא צעירה ("אמא" לצורך העניין. זו הייתה יכולה להיות דודה או בייביסטר באותה מידה) ולידה ילדה בת חמש או שש. רק כעשר דקות לתוך הסרט, כאשר אי אפשר היה לטעות במה מדובר, תפסה אותה אמא את הילדה ונמלטה כל עוד נפשה בה מהאולם.
האם האחריות על הכניסה לסרט הייתה של האמא? בהחלט. אין פה שאלה בעיני. אבל ישנה סבירות ששעת ההקרנה בלבלה אותה, והיא חשבה לתומה (מכיוון שהיא מעולם לא הייתה בפסטיבל קולנוע. ויש הרבה כמוה) שהשיבוץ בשעת הצהריים באולם מרכזי, כמוהו כמתן אישור לכך שלא אמורה להיות בעיה עם עצם הצפייה בו. זה לא משנה שתכניית הפסטיבל ואתר האינטרנט שלו הזהירו מפורשות מהמוצג בסרט. אנשים, ואת זה כולנו יודעים, נוטים לדלג על האותיות הקטנות. גם אם הן מודגשות.
"זרים על שפת האגם" הוא, אני חוזר על עצמי, קיצוני בסצנות המין שלו. אפשרות להקרנה בכל שעות היום כמותה לשדר סרט בעל תכנים מיניים ואלימים בטלוויזיה בשעות הצהריים. להורים או אפוטרופוסים כאלה ואחרים אין יכולת לשלוט על הקטינים המתבגרים בכל שעות היום, ולכן איסור כפול על סרט מסוג זה הוא בסופו של דבר נסיון למנוע אי נעימות.

דבר מה שאני בהחלט מסכים עמו הוא ההתנגדות העקרונית נגד צנזורה והגבלת גיל: נגיד שילד בן 14 צפה ב"זרים על שפת האגם". מה כבר יכול לקרות לו? האם הוא יהפוך תוך אחר צהריים אחד לאנס או רוצח? האם הוא לפתע יגלה שיש הומואים בעולם ויחליט לאמץ את דרך החיים הזו כנגד הביולוגיה שלו? האם כל תומו ושמחת חייו לפתע יתפוררו והוא יהפוך לאישיות שבורה?
על אף שאני די בטוח שיש אנשים חשוכים שמאמינים שהדבר הזה יכול לקרות, אני מפקפק בזה. צפייה בסרט הזה, או ב"דון ג'ון" או ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" או "בלתי הפיך" או "צעירה ויפה", אם למנות כמה, אינם מספיקים כדי להשחית נפשו של צעיר (אם יש פסיכולוגים בקהל הם מוזמנים להפריך את הטענה הזו), אבל זו לא הנקודה. הורה הוא זה שיחליט מהם התכנים הראויים לילד שלו ובאיזו דרך לחשוף אותם אליו. מה גם ש"זרים על שפת האגם" איננו סרט הסברה למה גייז הם אנשים רגילים בחברה. למעשה, אם בוחנים את הסרט דרך פריזמה צרה וקטנונית, מתקבל רושם שהוא אולי טוען להפך. אני לא הייתי רוצה שהילד שלי יצפה בסרט הזה כי הוא בעיקר מציג דינמיקה מאוד בעייתית בין בני אדם. אני כבן 29 יכול לשפוט אותו כסרט קולנוע ואפילו לשבת שעות עם עצמי ולבחון את הדרך שבה הסרט חובק יחד באופן מבריק את יחסי התשוקה/אהבה/סכנה, להסכים או להתנגד. אור שהיה בן 14 לא היה מצליח לעשות את זה, ואני מניח שבעיקר הסרט הזה היה מדכא אותו לאיזה שבוע במקרה הטוב.

הדבר הבא שעולה על הפרק, ואותו הזכרתי בפתיחה, הוא הצירוף הכפוי של "כחול הוא הצבע החם ביותר" למערבולת הצנזורה-הרשעה וכאן אני רוצה לומר משהו בסיכון שאני בכלל מתפרץ לדלת פתוחה. אם כך הדבר, אנא סלחו לי.

כאמור, נכון לרגע זה טרם התפרסמה החלטת הצנזורה על הסרט, אבל אני מאמין שכל החלטה אחרת שתינתן מהמועצה שאיננה הגבלה לגילאי 18 יחד עם הגבלת שעת ההקרנה, תרים הדי זעם מאינדיבידואלים ומגופים שיטענו שלפחות על פי אותה מועצה, אין דין הומו כדין לסבית, ומיניות גברית מרתיעה את בעלי הדיעה הרבה יותר מאשר מיניות נשית. אבל בתור מי שצפה בשני הסרטים אני יכול לומר בפה מלא: מעבר לשפת המקור של הסרטים האלו, והבחירה להציב בשניהם גיבור חד-מיני, אין ביניהם ולו דבר במשותף. אסייג ואומר שכמו כל דבר, מדובר בהסתכלות האישית והנתונה לוויכוח שלי. התגובה שלי אל מין בין גברים שונה מהתגובה שלי אל מין בין שתי נשים, ואין לי את היכולת לשנות את זה. רק אומר.

נתחיל באלמנטים הטכניים: "כחול הוא הצבע החם ביותר" מתפרש על פני כשלוש שעות ובו משובצות כחמש סצנות בעלות אופי מיני קיצוני. כל השאר הוא לא יותר מחפירה נפשית (שלעיתים קשה יותר לצפייה מסצנות המין). זה אומר שבאופן גס, המין המפורש בסרט הוא פחות מעשרה אחוז מאורכו. זה פחות או יותר יחס הפוך לכמות הזמן שבו גיבורי "זרים על שפת האגם" נמצאים לבושים. וזו כנראה הזמן לבדיחה שתוהה מדוע סרט עם עשרות מפגשים מיניים בין כמה גברים נמשך כשעה וחצי, כאשר סרט על לא יותר משתי לסביות נמשך שלוש שעות.
בנוסף, הנושאים בהם מתעסקים שני הסרטים האלו הם אחרים לחלוטין, והמיניות שלהם משמשת כמשהו אחר לחלוטין, ומוצגת כמשהו אחר לחלוטין. בעיני, "זרים" משתמש בעירום ובמין כדי לייצר טריוויאליות לגבי הגוף הגברי (כרבע שעה אל תוך הצפייה בסרט, ההתערטלות של הדמויות אינה משחקת תפקיד) וכדי לייצר קישור הדוק בין משיכה להתאהבות. המין והעירום נוכחים בסרט כי בזה הוא מתעסק ואל המקום הזה הוא רוצה להביא את צופיו. המיניות של "כחול הוא הצבע החם ביותר" היא אחרת. קודם כל הסרט הוא סיפור התבגרות, התבגרות בצל מיניות כמובן, אך הוא חדירה אינטימית לנפשה של גיבורה. ככזה, סצנות המין הבודדות-אך-הארוכות בו מנסות להביא את הצופה קרוב הרבה יותר אל התהליך של גיבורתו (או לפחות  מנסה. לגבי מידת ההצלחה יש ויכוח). באופן אישי אני חושב שכמות הקלוז-אפים של הסרט וסצנות האכילה בו הן מטרידות הרבה יותר מהמין, אבל זה כבר קטע שלי. העניין הוא שהמיניות של "כחול" היא תוצר של אהבה, של נסיון לקירוב, של רצון להתמזגות בין שני בני אדם. האלמנטים האלה מופיעים כמובן גם ב"זרים" אבל הם חלק ממכלול רחב יותר שכולל גם נקמה, מתירנות, הסתכנות, התמודדות עם תפיסה גופנית, ומשבר קיומי. דינה של סצנת מין אחת אינה כדין סצנת מין אחרת, לפחות בסרטים בעלי מחשבה ותפיסה אמנותית.

הסיבה שאני חושש מהשוואה בין שני הסרטים האלו היא מכיוון שהיא מצמצמת את כל הנושא הרחב והעמוק כאוקיינוס של "קולנוע הומו-לסבי" לכדי רצף של סרטים מבוססי מינית שאין ביניהם דבר וחצי דבר במשותף, מעבר לעובדה שהם בוחנים גם את האלמנט המיני. היצירות האלה, שהן ללא ספק תוצאה של מוחות אמנותיים כישרוניים מאוד, הופכות בעקבות הדיון הזה להיות סרט נע של "חקירת מיניות חד מינית" וחורטת על דגלם עיסוק במין ולא ברגשות. "גברים על שפת האגם" הוא בהחלט סרט על יחסה של המיניות דרך מבט מיקרוקוסמוסי על קהילת הגייז (אך אני בטוח שלא מעט סטרייטיות וסטרייטים, אם ישקיעו בכך מחשבה, יוכלו להזדהות עם הדמות הראשית). "כחול הוא הצבע החם ביותר" איננו סרט על מיניות, אלא משתמש בה כדי להביא את הצופה לנקודת רגשית מסויימת. קראו לי נאיבי, אבל כך אני רואה את הדברים, והצמדת שני הסרטים האלה בעיקר פוגעת בכל מי שעלול ליהנות מהסרט אם לא יגיע לקולנוע עם המטען הזה, או להרוויח ממנו חוויה לא משנה מהי נטייתו המינית. שני הסרטים האלו הם מתנה הן לקהל הגאה, והן לקהל הסטרייטי. חבל שאנחנו לא מאפשרים לעצמינו לראות את זה כך.

שלא כמו שקרה עם "השוטר", "הסיפור של יוסי" או "ג'ו+בל", החלטת המועצה הפעם, ואולי רק הפעם, איננה תוצר של בורות או פחד מהשונה. היא בעיקר רצון – עקר לרוב, אך חשוב לא פחות – לנטר את התכנים שמגיעים אל הקהל הצעיר. השאלה איפה עובר הגבול היא לגיטימית, אבל בעיני, לסרטים המדוברים, היא איננה תקפה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.