אימת החודש – יולי 2013: Evil Dead, Would You Rather, Citadel וקצת על "מלחמת העולם Z"

אל תתפסו אותי במילה, אבל יכול להיות שסרטי האימה של חודש יולי מרכיבים יחד את "אימת החודש" הכי טובה עד כה. אני יכול לומר בפה מלא שאף אחד מארבעת סרטי האימה של החודש אינו סרט רע. לא כולם יצירות מופת מגדירות ז'אנר אמנם, אבל לכל אחד מהם יש משהו במהות שלו ובדרך העשייה שלו שהופך אותו לצפייה ראויה, ממש כמו העובדה שבכל אחד מהם יש משהו (או כמה דברים) שמונע ממנו להיות סרט גדול יותר.

"מלחמת העולם Z" מוקרן בימים אלה במסכים ואכתוב עליו רק בקצרה בסוף הפוסט בעיקר מכיוון שהוא כבר קיבל התייחסות נרחבת בבלוג בטקסט של פבלו. בנוסף אליו, בסקירת האימה של יולי תוכלו למצוא סרט בריטי קטן ודי מדליק, פורנו-עינויים חדש ורימייק אמריקני של במאי אורוגוואי לקלאסיקה שכולנו אוהבים.

Evil Dead

מעטים מכירים את הסרט בשמו המעוברת, "מוות אכזרי", אלא כמובן בשמו המקורי שהעניק לו היוצר סם ריימי עת שחרר אותו לאוויר העולם בשנת 1981 (כתבתי עליו בסקירת האימה של אותו עשור), "איביל דד". האמת היא שהשם העברי שנשמע נורא מטופש בהתחלה בעצם מסתדר היטב עם סרט האימה-רוחות-gore של ריימי מכיוון שלא יהיה זה חטא לומר שהוא במהותו קומדיה. בסופו של דבר הוא נחשב לחוד החנית בתת-הז'אנר Splatter – לקיחת הזוועה עד למקום כל כך קיצוני שזה הופך להיות מצחיק.
"איביל דד" של ריימי לא נורא הצליח בזמנו, אבל זכה למעמד של פולחן מאז וגרם לריימי לייצר שני סרטי המשך משעשעים ומחופפים לא פחות. אבל יותר מזה, הסרט גם הפך להיות איזשהו מקרה מבחן של הקולנוע העצמאי עוד לפני שהניינטיז הפכו אותו לוואנאבי של האולפנים הגדולים. ריימי שומר מאז על איזשהו סטטוס של גורו בתחום האימה ואפילו הוליווד אמצה אותו אליו בחיבה כאשר נתנה לו להרים את הפרנצ'ייז של "ספיידרמן" בתחילת העשור הקודם, והשנה העניקה לו את "ארץ אוז", פרוייקט הקיץ הראשון של דיסני.

הרימייק של קומדיית האימה נותב ונוהל על ידי ריימי עצמו והוא זה שבחר את הבמאי פדה אלברז האורוגוואי על אף שזה לא ביים אפילו סרט אחד באורך מלא מימיו. העלילה השתנתה במעט אבל שמרה על הדברים המהותיים: קבוצת צעירים, בקתה, מרתף, ספר מסתורי עשוי עור אדם.
האמת היא שנדמה שהיוצרים הלכו על קו דק שבין רימייק לסיקוול. הרמז הראשון לכך שבכלל מדובר בסרט המשך ניתן כבר אחרי הפרולוג (המעולה). כאשר האח והאחות נפגשים לראשונה בבקתה, קשה מאוד לפספס על מה יושבת מיה (ג'יין לוי). אבל בעיניי, הסרט החדש של אלברז/ריימי הוא כל מה שרימייק צריך להיות. דבר ראשון הוא הולך הרבה הרבה יותר רחוק מהסרט המקורי – שבואו נודה באמת, הוא מבריק ונפלא וקסום, אבל מפחיד או מטריד במיוחד הוא לא היה מעולם – אבל לא מנסה לקבור אותו. "מוות אכזרי" גרסת 2013 מעריץ את "מוות אכזרי" האב, בן ה-32. זה נראה כאילו הוא באמת מנסה ללמוד ממנו ולהיות טוב כמוהו. יש משהו קצת מרגש בזה. אבל החלק הפחות חיובי, בטח שבהקשר לסרט המקורי, הוא שאם ריימי עשה סרט אימה דל תקציב ועמוס הברקות, הרימייק הוא בסופו של דבר סרט צעירים-נטבחים-במקום-בודד שעשוי מעולה אבל אין לו את היותר מזה. כלומר, אם להיות ציורי יותר, הרימייק הזה הוא רימייק רק לקליפה ולא למהות. הסרט החדש די נטול הומור וממש לא פורץ דרך כמו הקודם, בטח שלא מביא דמות נפלאה כמו אש, בגילומו של ברוס קמפבל בסדרה המקורית.
ואם להמשיך את דימוי האב-בן, זה נראה כאילו הצעיר למד בדיוק את דרך הדיבור של המבוגר, אבל אין לו מה להגיד עם זה.

באופן אישי לי זה לא שינה הרבה. הסרט נראה פשוט מדהים, הוא קיצוני באופן מעורר השתאות והוא משוחק טוב מאוד. "מוות אכזרי" גרסת 2013 הוא מסרטי האימה שיותר נהניתי מהם בשנה האחרונה ואני מברך את ריימי על התגלית שהיא פדה אלברז.

"סיטדל" – Citadel

והנה נוצר לינק בין סקירת האימה של יולי וזו של מאי – מדובר בשחקן הוולשי הצעיר אנאורין ברנרד, שאז הוזכר כאן בזכות הופעתו המוצלחת ב"המתקן" החביב. והנה הוא שוב משחק את התפקיד הראשי בסרט אימה בריטי קטן אך אפקטיבי, וכמה משמח לגלות שגם הפעם הוא מצטיין.

"סיטדל" (שלא כמו שאר הסרטים בסקירה הזו, אותו דווקא גיליתי דרך yes ולא דרך "האוזן השלישית") הוא סרטו הראשון של קיארן פוי, אחרי לא מעט סרטים קצרים. סרט הביכורים שלו מתרחש בשכונה בריטית מלחיצה למדי שבה קבוצת ילדים משליטה טרור על מעט התושבים האומללים שחיים שם, ובמיוחד על אב חד הורי הסובל מאגורפוביה.
הסרט הזה יחסית קטנטן אבל לא רואים את זה, בעיקר בזכות הבימוי החכם של פוי וההופעה המצויינת של ברנרד. הפתיחה של הסרט הזה היא מעולה בעיקר בגלל שהיא שילוב מושלם של מינימליזם ואפקטיביות. הסביבה המאיימת מועברת נפלא על ידי הצלם טים פלמינג ("כאילו שאני לא שם", נציג אירלנד לאוסקר בשנת 2010) והסיקוונסים בעריכת טוני סקירס וג'ייק רוברטס ("חוש מושלם") בהחלט לא מרפים.

ההסתייגות היחסית שלי היא ספויילר (גם לסרט הזה, וגם לסרט "היתומה" משנת 2009) אז אם אתם לא רוצים לדעת יותר, אתם מוזמנים לדלג על הפסקאות הבאות הישר לסרט השלישי.
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה ממש מעניינת על הסרט "היתומה" (Orphan) עם מאור, חבר טוב שהוא גם מנתח קולנועי מבריק ועל הדרך גם אבא לשלושה. אני הבעתי באוזניו את התלהבותי מהטוויסט המצמרר לסרט הזה, ובו מתברר שהילדה הקטנה והמטורפת שמחסלת את המשפחה המאמצת שלה היא בכלל לא ילדה, אלא פסיכופטית בת 40 עם בעיות גדילה. אותי זה מצמרר עד היום. מאור פחות התרשם. "תאר לך," הוא אמר, "מה היה קורה אם היא באמת הייתה ילדה קטנה ורגילה. זה היה הרבה יותר נורא. גם כי זה היה אומר משהו יותר מעניין על ילדים, וגם כי זה היה מכניס את ההורים (גיבורי הסרט) לדילמה הרבה יותר מעניינת וקשה בסוף" (ציטוט מאוד לא מדויק אך רוח הדברים נאמנה).
וזאת בדיוק מה שביאס אותי קצת ב"סיטדל" – ברגע שאתה הופך את קבוצת הילדים הרצחנית שחיה בבניין נטוש ואפל לסוג של מפלצות/שדים, אתה אולי מרוויח קצת רגעים מלחיצים ואפקטים מרשימים של איפור, אבל אתה גם מפספס משהו הרבה יותר גדול. וזה משהו שלמדו בשנות השבעים ושכחו לגמרי מאז – אין שום דבר יותר מפחיד מאנשים, ואין שום נושא יותר מורכב מזה. מה אכפת לי אם הגיבור בסוף מפוצץ בניין מלא מפלצתונים? לעומת זאת, אם הוא נאלץ לחסל עכשיו חבורה של ילדים שהושחתו בעקבות הזנחה, זה כבר משחק אחר לגמרי.
אבל זוהי רק מהמורה קטנה – או אולי בחירה נקודתית שאותי אכזבה מעט – בסרט המאוד טוב הזה.

Would You Rather

הסרט הזה, המשתייך לתת-הז'אנר "פורנו-עינויים" הוא מסוג הצפיות האלו שבמהלכן אתה שואל את עצמך מספר פעמים "נו, טוב. למה אני עושה את זה לעצמי?", אבל האמת היא שהפעם זה בא ממקום יחסית טוב. WYR הוא סרט אפקטיבי ומורט עצבים, אבל חסר לו איזשהו משהו שבאמת יצדיק את מסכת הסבל הזו שהצופה עובר במהלכו.

אבל כנראה שצריך ללכת קצת אחורה: סרטו של גיא דויד לוי (ותופתעו לשמוע שהוא לא הגיא לוי שלמד אתכם בחטיבה) מספר על בחורה צעירה שנקלעת לקשיים כלכליים בעקבות מות הוריה והעול שהוא אחיה הקטן וחולה הסרטן. בהמלצת רופא (?) היא מגיעה לארוחת ערב שממומנת על ידי חברה גדולה, עם עוד קבוצת זרים ומארח אקסצנטרי למדי. במהרה יגלו כל האורחים שהם נמצאים במשחק חולני במיוחד שיחקור ויבחן את יכולותיהם להציל את עצמם ולעמוד מול דילמות אכזריות למדי, ומשם שם הסרט, "מה תעדיף". האופציות מתחילות לא טוב כבר בשלב ראשון, אבל הדברים מקבלים טוויסטים די חולניים ככל שהמשחק מתקדם ואני אפילו חייב להתוודות ש-WYR סימן את הפעם השלישית בחיי שהסטתי את מבטי מהמסך. מתנצל, השילוב של תער ואישון פשוט לא בא לי טוב.

הסרט, שכמעט שבעים אחוז ממנו מתרחש בחדר אחד, באמת שעשוי לא רע והוא לא נראה נלהב יתר על המידה לצהול בדם ואיברים. יש בו משהו אפילו מאופק יחסית לז'אנר הזה, והוא באמת גרם לי להיות חלק פעיל ולשאול את עצמי מה אני הייתי עושה בסיטואציה הזו. האינטנסיביות שלו באמת מרשימה.
אנסמבל השחקנים עושה עבודה לא רעה בכלל. בריטאני סנואו חביבתי ("היירספריי", "פיץ' פרפקט") בתפקיד הראשי עוד לא מאיימת על מריל סטריפ אבל את מה שהיא יודעת לעשות היא עושה היטב. כוכבת הפורנו סשה גריי (מ"חברה בתשלום" הגאוני של סודרברג) גם היא בקאסט, והיא לבושה לחלוטין. החלק הכי פחות טוב הוא בעיני ג'פרי קומבס שנדמה שנשלף מסרט של דיויד לינץ'. לא שזה רע בהכרח, זה פשוט לא לגמרי מסתדר.
בגדול אני לא רואה סיבה ממש טובה לשבת לראות את WYR אלא אם כן אתם רוצים קצת לבדוק את הגבולות של עצמכם. אם במקרה הגעתם לסרט הזה, תנו לו הזדמנות. נראה מה אתם תעדיפו.

"מלחמת העולם Z"

אמנם זה יותר סרט אקשן מסרט אימה, אבל אם הזומבים הגיעו עד אלינו מן הראוי שנתייחס. והאמת היא שנהנתי המון מהסרט הזה, בטח יותר ממה שחשבתי. אמנם בעיני הסרט לא בונה לשום דבר סביר והוא כנראה סרט הזומבים הראשון שאין בו כל זכר לאמירה חברתית או פוליטית, ועם זאת אי אפשר להתעלם מכך שהסיקוונסים שלו, כל אחד בפני עצמו, פשוט עשויים נפלא. בדיעבד זה בעיקר נחווה כהיילייטס של סרט ארוך יותר, אבל חווית הצפייה עצמה באה לי טוב. יכול להיות שאלו באמת הציפיות הנמוכות שבאתי איתן, אבל בכל מקרה, בעיני זהו אחד מסרטי הקיץ הטובים ביותר של השנה.

אימת החודשים הקודמים
מרץ 2013: "אנטי-ויראלי", "תפסנים", "ילד חצות" ו"רוח זדונית"
אפריל 2013: "המפרץ", "אמריקן מארי", "ג'ון מת בסוף", "סרט סרבי"
מאי 2013: "המנסרים מטקסס 3D", "המתקן", "המכשפות מסיילם" ו"הדרך"
יוני 2013: ספיישל אנתולוגיות – "V/H/S" ו-"The ABCs of Death"